מיכאל הנקה – הבדלי גרסאות
מ ניקוי קוד, קו מפריד בטווח מספרים, הסרת קישורים עודפים |
Danielnovahov1 (שיחה | תרומות) |
||
| שורה 136: | שורה 136: | ||
{{מיון רגיל:הנקה, מיכאל}} |
{{מיון רגיל:הנקה, מיכאל}} |
||
[[קטגוריה: במאי קולנוע אוסטרים]] |
[[קטגוריה: במאי קולנוע אוסטרים]] |
||
[[קטגוריה:תסריטאי קולנוע]] |
[[קטגוריה:תסריטאי קולנוע אוסטרים]] |
||
[[קטגוריה:במאי |
[[קטגוריה:במאי טלוויזיה אוסטרים]] |
||
[[קטגוריה:במאי |
[[קטגוריה:במאי תיאטרון אוסטרים]] |
||
גרסה מ־17:51, 7 במאי 2017
תבנית:במאי מיכאל הַנֶקֶה (גרמנית: Michael Haneke; נולד ב- 23 במרץ 1942) הוא במאי ותסריטאי אוסטרי שנוי במחלוקת, הידוע בסגנונו המטריד והקר ובמנהגו לשבור מוסכמות קולנועיות מקובלות. הוא מביים לקולנוע, לטלוויזיה, לתיאטרון ולאופרה. סרטיו עוסקים בביקורת שלילית על החברה המודרנית. הוא יצר סרטים בגרמנית, בצרפתית ובאנגלית, ונחשב בדרך כלל לבמאי האוסטרי החשוב ביותר של תקופתו. [1]
כקולנוען מושפע הנקה בעיקר מהקולנוע האירופי הקלאסי, בין השאר מהבמאים רובר ברסון, קז'ישטוף קישלובסקי, אנדריי טרקובסקי ומיכלאנג'לו אנטוניוני. הוא זכה בגרנד פרי ובפרס הבמאי הטוב ביותר בפסטיבל קאן על סרטיו "המורה לפסנתר" ו"מחבואים", בהתאמה. חמישה מסרטיו עמדו לזכייה בפרס דקל הזהב, מתוכם זכו בו "סרט לבן, ו"אהבה".
ביוגרפיה
הנקה נולד לתוך עולם הקולנוע - אביו היה שחקן ובמאי ואמו הייתה שחקנית. הוא נולד במינכן שבגרמניה, עבר עם הוריו לאוסטריה וגדל בעיר וינר נוישטאדט שבאוסטריה תחתית. הוא למד באוניברסיטת וינה פילוסופיה, פסיכולוגיה ודרמה, זאת לאחר שנכשל בניסיונותיו להיות שחקן ומוזיקאי. לאחר לימודיו הוא עבד כמבקר קולנוע ובין השנים 1967–1970 עבד כעורך בתחנת הטלוויזיה הציבורית הדרום גרמנית "SWR". לאחר מכן עבד כמחזאי, וביים מספר הצגות, שהועלו ברחבי אירופה. ב- 1973 היה לבמאי טלוויזיה וביים שורה של סרטי טלוויזיה אוסטריים בשנות השבעים והשמונים.
סרט הבכורה של הנקה כבמאי קולנוע היה "היבשת השביעית" (1989), בו הראה אלמנטים שיחזרו בסרטיו הבאים: האלימות וסגנונו הבלתי מתפשר. שלוש שנים אחר כך ביים את סרטו השנוי במחלוקת, "הווידאו של בני", אשר הביא לו את הפריצה ואת ההכרה וזיכה אותו בפרס האקדמיה הארופאית. שלושת סרטיו הראשונים של הנקה מהווים את "טרילוגיית ההתקרחנות", מונח שנטבע על רקע הצהרתו של הבמאי כי סרטים אלה מהווים, כלשונו, "דיווחים על ההתקדמות בתהליך ההתקרחנות הרגשית של המדינה שלי". [1]
ב-1997 יצא "משחקי שעשוע", באמצעותו העביר הנקה ביקורת שלילית על השפעתה של האלימות המוצגת באמצעי התקשורת, כהמשך לסרט "הווידאו של בני". הסרט עסק בשני צעירים פסיכופטים הפולשים לבית קיץ של זוג תמים ומתעללים בהם באופן סאדיסטי חסר גבולות, וכלל סצנות ארוכות ועריכה איטית. הצלחתו הגדולה ביותר עד אז באה בעקבות סרטו "המורה לפסנתר" (2001), שהציג מערכת יחסים פרוורטית בין מורה לפסנתר חובבת מזוכיזם לבחור צעיר המאוהב בה. על הסרט קיבל הנקה את פרס חבר השופטים בפסטיבל קאן. ב-2003 ביים את "שעת הזאבים", סרט שכתב עוד לפני יצירתו של "הווידאו של בני" אך יציאתו נדחתה בשל מגבלות תקציב. שנתיים אחר כך יצא סרטו עטור השבחים "מחבואים", בכיכובם של ז'ולייט בינוש ודניאל אוטיי, שזיכה אותו בפרס הבימוי בפסטיבל קאן, כמו גם את פרס הבימוי באוסקר האירופאי. ב-2007 יצאה הפקה אמריקאית מחודשת ל"משחקי שעשוע" בבימויו של הנקה ובכיכובה של נעמי ווטס, שהיוותה העתק מדויק של סרטו מ-1997. ב-2009 יצא "סרט לבן", סרטו דובר הגרמנית הראשון מאז 1997, שהוצג בשחור-לבן.
הנקה ביים לתיאטרון מחזות בגרמנית של סטרינדברג, גתה והיינריך פון קלייסט. ב-2006 עלתה האופרה הראשונה בבימויו, "דון ג'ובאני", באופרה הלאומית של פריז.
סגנונו ונושאים ביצירתו
לסרטיו של הנקה נושאים משותפים רבים, ביניהם השפעתה המנוונת לכאורה של תקשורת ההמונים בימינו על הדרך בה תופס האדם את המציאות, והניכור החברתי הגדול השורר לדעתו בחברה המודרנית, בעיקר ב"מדינות מפותחות". הנקה נחשב לאחד המבקרים הגדולים של הקולנוע האמריקאי, בין השאר על רקע המניפולטיביות לכאורה של סרטי מתח אמריקאיים, וה"אימפריאליזם התרבותי" כלשונו של ארצות הברית בכלל. [2] לשם התמודדות עם "אימפריאליזם" זה, הנקה נוהג ליצור את סרטיו כהפקות משותפות בין מספר מדינות תוך ניצול העובדה שהוא דובר גרמנית וצרפתית, דבר שמאפשר לו קצב מהיר יותר של יצירת סרטים מזה של במאים אירופאיים אחרים.
הנקה יוצר את סרטיו כפרודיות, ואף תיאר חלק מהם ("משחקי שעשוע", "המורה לפסנתר", "שעת הזאבים" ו"מחבואים") כפרודיות על סוגות קולנועיות ספציפיות. לגירסתו, רעיון הסוגה הקולנועית הוא שקרי מעצם הווייתו ומתאים ליוצרים המתייחסים לקולנוע כעסק ולא כאמנות. [3]
מוטיב חוזר בסרטיו של הנקה הוא המשפחה הבורגנית הקטנה, בדרך כלל בת שלוש הנפשות, כאשר שמותיהם של ההורים נשארים זהים מסרט לסרט - וריאציות של השמות אנה וגאורג (ז'ורז' בצרפתית וג'ורג' באנגלית), בדומה למתרחש בסרטיו של קלוד שברול. [4]
סרטיו
הנקה פעל כבמאי טלוויזיה באוסטריה מאמצע שנות השבעים עד סוף שנות התשעים, כאשר סרט הטלוויזיה האחרון שלו הוא "הטירה" (1997) שמבוסס על ספרו של פרנץ קפקא. הרשימה הבאה כוללת את סרטי הקולנוע בבימויו של הנקה. הוא כתב את התסריט המקורי לכל אחד מהם, מלבד "המורה לפסנתר" אותו עיבד לקולנוע על פי ספרה של אלפרידה ילינק.
- היבשת השביעית (1989)
- הווידאו של בני (1992)
- 71 פרגמנטים מכרונולוגיה מקרית (1994)
- משחקי שעשוע (1997)
- לחיות על הקצה (2000)
- המורה לפסנתר (2002)
- שעת הזאבים (2003)
- מחבואים (2005)
- משחקי שעשוע (2007, גרסה מחודשת לסרטו מ-1997)
- סרט לבן (2009)
- אהבה (2012)
- הפי אנד (2017)[5]
פרסים
זכיות
|
מועמדויות
|
קישורים חיצוניים
מיכאל הנקה, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
אורי קליין, האהבה הגדולה של מיכאל האנקה, באתר הארץ, 17 בינואר 2013
שגיאות פרמטריות בתבנית:וואלה!
פרמטרים [ 6 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית אבנר שביט, פריז, "אהבה": דיווח מכיתת אמן עם מיכאל הנקה, באתר וואלה!, 21 בינואר 2013
הערות שוליים
- ^ 1 2 מטיאס פריי, מיכאל הנקה, באתר "Senses of Cinema" (באנגלית)
- ^ משפחה היא גיהנום וכך גם העולם, באתר "Bright Lights Film" (באנגלית)
- ^ עשור: מיכאל הנקה מדבר על "לחיות על הקצה" ו"המורה לפסנתר", באתר "indieWIRE" (באנגלית)
- ^ אורי קליין, פרנויה אהובתי, עכבר העיר
- ^ נירית אנדרמן, סרטו הבא של מיכאל הנקה יתמודד עם סוגית ההגירה, הארץ
| סרטי מיכאל הנקה | |
|---|---|
|