תחרות הזמר של האירוויזיון

שגיאות פרמטריות בתבנית:תוכנית טלוויזיה
פרמטרים [ אתר ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

האירוויזיון
Eurovision

סמליל תחרות הזמר של האירוויזיון בין השנים 2015-2017
מבוסס על	פסטיבל סן רמו
סוגה	תחרות מוזיקה
יוצרים	מרסל בזנסון
מנחים	המדינה המארחת
משתתפים	מדינות אירופה, ישראל, מרוקו, אוסטרליה
שפות	אנגלית, צרפתית
מספר עונות	62 תחרויות
הפקה
חברת הפקה	המדינה המארחת
מוזיקה	מארק-אנטואן שרפנטייה
אורך פרק	2 שעה
שידור
תקופת שידור מקורית	1956–הווה
קישורים חיצוניים
https://www.eurovision.de האתר הרשמי

תחרות הזמר של האירוויזיון (באנגלית: Eurovision Song Contest, בצרפתית: Concours Eurovision de la Chanson) היא תחרות שירים שנתית שמארגן איגוד השידור האירופי (EBU/UER). בתחרות משתתפות תחנות שידור ממלכתיות שחברות באיגוד. התחרות משודרת בטלוויזיה וברדיו ברחבי אירופה בערוצי התחנות המשתתפות, החל משנת 1956. הפופולריות של התחרות הביאה לכך שהיא שודרה ועדיין משודרת גם במדינות שונות ברחבי העולם שאינן חברות מלאות בארגון (למשל באוסטרליה). מאז שנות ה-2000, מועבר שידור התחרות גם באינטרנט.

מופע הגמר של התחרות נערך מדי שנה במוצאי שבת בחודשי האביב, בדרך כלל בחודש מאי. בעבר נערכה התחרות גם באפריל או בסוף מרץ.

ההיסטוריה של התחרות

איגוד השידור האירופי נוצר בשנת 1950 כחלק משיתוף הפעולה בין מדינות מערב אירופה אחרי מלחמת העולם השנייה, ולאור התפתחות שידורי הרדיו והטלוויזיה. האיגוד הקים רשת שאיפשרה העברה סדירה של שידורים חיים לכל המדינות החברות. בהשראת פסטיבל סן רמו האיטלקי, הוחלט לייסד תחרות שירים שנתית שתועבר בשידור חי לכל המדינות המשתתפות.

תחרות הזמר הראשונה של האירוויזיון התקיימה ב-24 במאי 1956, בלוגאנו שבשווייץ, והשתתפו בה שבע מדינות. כל מדינה שלחה שני שירים. ליס אסיה, נציגת שווייץ, המארחת הראשונה של האירוויזיון, היא זו שזכתה. שנה לאחר מכן נערכה התחרות בפרנקפורט, גרמניה. מהתחרות השלישית ואילך נקבע שמארחת האירוויזיון תהיה המדינה שזכתה בשנה הקודמת. מכלל זה היו רק חריגות מעטות, בדרך כלל במקרים שבהם תחנת השידור המקומית לא עמדה בנטל הכלכלי של ארגון המופע. המדינה המארחת נוהגת בדרך כלל לשלב בשידור סרטונים המתארים אתרים שונים במדינה המארחת, או קטעי שירה ומחול מהתרבות המקומית, אם כי לעיתים הוצגו אתרים מכל מדינה ומדינה מן המשתתפות. לאור העובדה שהתחרות משודרת לקהל גדול במספר רב של מדינות, היא נחשבת כלי למשיכת תיירים מקרב מיליוני הצופים. המשלחות המתחרות מצולמות, בדרך כלל, בשלל אתרים תיירותים ברחבי המדינה, ואמנים פופולריים מהמדינה המארחת משולבים בקטעי המעבר בין השירים, או בהמתנה לבחירת השיר הזוכה. מסוף שנות ה-80 משמש האירוויזיון גם כלי פרסום, בעיקר באמצעות מתן חסות לשידור כולו או פרסומת סמויה המשולבת בקטעי המעבר.

באירוויזיון 2018 נבחרה לשיר כנציגת ישראל בתחרות אמנית לופר, נטע ברזילי. תקנון האירווזיון אוסר על שימוש בקולות רקע מוקלטים בזמן התחרות לכן תאגיד השידור הישראלי פנה לאיגוד השידור האירופי לקבלת אישור לחוקיות הלופר. 2018 זו הפעם הראשונה שתושמע באירוויזיון יצירה מוזיקלית הנוצרת על הבמה בעזרת לולאות סאונד.

אירוויזיון 1969

ערך מורחב – אירוויזיון 1969

ב-29 במרץ 1969 נערכה תחרות האירוויזיון במדריד שבספרד. התחרות הייתה באותה תקופה פופולרית מאוד, והשתתפו בה 16 מדינות. בסיום ההצבעה הדרמטית והמותחת, 4 מדינות (ספרד, הולנד, צרפת והממלכה המאוחדת) זכו באותו מספר נקודות. בעקבות התיקו, ארבע הזמרות הוכרזו כולן כמנצחות, ועלו לשיר את השירים הזוכים זו אחר זו.

לאחר אירוע זה נעשו כמה ניסיונות בשיטות ניקוד אחרות. בשיטת הניקוד שהייתה קיימת עד שנת 2015 (הנהוגה מאז 1975) יש שתי דרכים להכריע במקרה של שוויון:

1. מבין המדינות שהשיגו את סכום הנקודות הגבוה ביותר, המנצחת היא המדינה שקיבלה פעמים רבות יותר את מרב הנקודות, כלומר מדינה שקיבלה 12 נקודות יותר פעמים. אם עדיין אין הכרעה תנצח המדינה שקיבלה 10 נקודות יותר פעמים וכך הלאה. עד היום הופעל הכלל רק פעם אחת, בשנת 1991. השיר השוודי והשיר הצרפתי זכו שניהם במספר הנקודות הגבוה ביותר, וגם קיבלו 12 נקודות מספר זהה של פעמים. שוודיה זכתה כי קיבלה 10 נקודות יותר פעמים מצרפת. שיטה זו נהגה בין 1975 ל-2002.
2. מבין המדינות שהשיגו את סכום הנקודות הגבוה ביותר מנצחת זו שקיבלה נקודות מיותר מדינות, או במילים אחרות, זו שקיבלה 0 נקודות פחות פעמים. אם עדיין לא התקבלה הכרעה, בודקים איזו מדינה קיבלה 12 נקודות יותר פעמים וכן הלאה. שיטה זו נהוגה משנת 2003, ועד כה לא היה צורך להפעילה. אילו נהגה השיטה הזו ב-1991 הייתה צרפת מנצחת שכן היא קיבלה נקודות מ-19 מדינות בעוד שוודיה קיבלה נקודות מ-18 מדינות בלבד.

שיטת חצי הגמר

קובץ:Eurovision2004-2005.JPG

עטיפות הדיסקים של אירוויזיון 2004 ואירוויזיון 2005

בשנת 2004 הונהגה לראשונה שיטת חצי הגמר של תחרות האירוויזיון. חצי הגמר נועד לסנן חלק מהשירים, כדי שבתחרות העיקרית ("הגמר") ישתתפו 24 שירים בלבד. על פי שיטה זו, 14 מדינות מבטיחות את מקומן בגמר – עשרת המקומות הראשונים בתחרות הקודמת וה-"Big 4", ארבע מתוך חמש המממנות העיקריות של איגוד השידור האירופי – הממלכה המאוחדת, צרפת, גרמניה וספרד. במקרה שחלק מהמדינות בעשרת המקומות הראשונים הן אחת או יותר מה-Big 4, מאפשרים למדינות שזכו במקומות ה-11, 12, 13 ו-14 בהתאמה, להשתתף בגמר. אל המדינות שהבטיחו את מקומן, מצטרפות 10 מדינות נוספות שזכו ב-10 המקומות הראשונים בחצי הגמר. בתום חצי הגמר מוקראים שמות המדינות המצטרפות לגמר באופן אקראי ובלי לציין את דירוגן, כדי למנוע השפעה על הצבעת הצופים בגמר.

שיטת חצי-הגמר החל מ-2008

החל מאירוויזיון 2008, שנערך בסרביה, יושמו כללים חדשים: כל המדינות המשתתפות, למעט ה-Big 4 והמדינה המארחת, מתחרות בשני חצאי גמר הנערכים בשני ערבים נפרדים. כל מדינה מחויבת לשדר רק את חצי הגמר שבו היא משתתפת ואת תחרות הגמר, ומשתתפת בהצבעה רק בהם. חלוקת המדינות לחצאי הגמר נעשית בהגרלה, אך תוך התחשבות בדפוסי ההצבעה שהסתמנו בשנים קודמות. הגרלת הערבים נערכת באופן המצמצם ככל האפשר היווצרות של גושי מדינות המעניקות את מרב הנקודות אלה לאלה. מכל תחרות חצי גמר עולות 10 מדינות לשלב הגמר, ויחד עם המדינות שהשתתפותן בגמר מובטחת, מתמודדות 25 מדינות בגמר.

בכל חצי גמר נבחרות תשע מדינות על ידי הצבעת הצופים (שיטת ה-Televoting). המדינה העשירית שנבחרת היא זו שצברה את הניקוד הגבוה ביותר מצוותי השיפוט המגבים במדינות השונות, מבלי להיכלל בין תשע הזוכות האחרות. לפי כללי 2008, על כל אחת מ-5 המדינות העולות אוטומטית לשלב הגמר לשדר את אחד מחצאי הגמר ולהשתתף בהצבעה שלו. לשם כך, הן משתתפות בהגרלה שבה הן מחולקות לחצאי-גמר.

ההצבעה בשלב הגמר מתקיימת כפי שהיה מקובל עד 2008 – כל המדינות המשתתפות מחלקות נקודות, גם אלה שלא עלו לשלב הגמר, וההצבעה נערכת באמצעות Televoting.

בעקבות לחץ של מדינות מערב אירופה, החל משנת 2009 השתנתה שוב שיטת ההצבעה, כך ש-50% מהניקוד נקבעים על ידי השופטים ו-50% באמצעות ההצבעה הטלפונית, על מנת לאזן ככל האפשר את ההצבעה הגושית, שהביאה לדחיקת המערב למקומות נמוכים יותר, לעומת מזרח אירופה והבלקן.

בשנת 2011, עם שובה לתחרות של איטליה, שגם היא אחת המממנות העיקריות של האיגוד, היא הפכה לחלק מה-"Big 5", כך שגם לה מקום מובטח בגמר (מעמד שהובטח לה מבעוד מועד, אם וכאשר תחליט לחזור לתחרות).

השפעת שיטת ההצבעה על התחרות

עד 1998, הייתה ההצבעה נתונה בידי חבר שיפוט מקצועי. אולם החל מאותה השנה ההצבעה עברה להצבעה טלפונית (ויותר מאוחר למסרונים), ויותר ויותר הצבעות נעשו בהתאם ליחסים בין המדינות (ולא לפי איכות השירים). כך למשל, עולה פעמים רבות הטענה נגד מדינות מזרח אירופה, שהביאו לניצחונן של מדינות כמו אסטוניה, לטביה, אוקראינה ורוסיה בראשית שנות ה-2000. במקביל עולות טענות נגד מדינות סקנדינביה (שוודיה, נורווגיה, דנמרק, פינלנד ואיסלנד) על הענקת הניקוד הגבוה למדינות סקנדינביות בלבד. רבים תולים את ניצחונה של טורקיה באירוויזיון 2003 בהצבעתם של מהגרים טורקים ברחבי אירופה לארצם. טענות נוספות הן כנגד ישראלים, שבה אוכלוסייה גדולה שמוצאה בברית המועצות ומצביעה לחברות חבר המדינות (כמו רוסיה ואוקראינה), וכנגד מדינות יוגוסלביה לשעבר והבלקן בכלל, על הצבעה בינן לבין עצמן. טענה דומה מועלה כנגד מדינות קווקז.

מצב זה משפיע על אמינות התחרות. הפופולריות של התחרות בארצות הוותיקות, שמכירות היטב את שיטת ההצבעה הקודמת, ירדה בצורה ניכרת. לוקסמבורג ומונקו פרשו מהתחרות לאחר שהבינו כי בשיטת ההצבעה למדינות שכנות או קרובות אין להן סיכוי ממשי להגיע להישגים כלשהם. עם זאת, נרשמו דפוסי הצבעה שאין להם הסבר ממשי. כך למשל, צרפת מעניקה, בדרך כלל, מספר גבוה של נקודות לישראל (הסבר אפשרי לתמיכה "מסורתית" של צרפת בישראל נעוץ אולי באוכלוסייה היהודית הגדולה המתגוררת בצרפת ומשתתפת כנראה בהצבעה).

המשתתפות בתחרות

  מדינות שהשתתפו לפחות פעם אחת

  מדינות שמעולם לא השתתפו, גם כאשר הן יכולות לעשות כן

  מדינות שהתכוונו להשתתף אך אחר-כך פרשו

שם התחרות בא משמה של רשת ההפצה "Eurovision TV Distribution Network", שמנוהלת על ידי איגוד השידור האירופי, ויכולה להגיע לקהל טלוויזיה פוטנציאלי של יותר ממיליארד איש. כל מדינה שרשת השידור שלה חברה מלאה באיגוד רשאית להשתתף בתחרות הזמר של האירוויזיון. מלכתחילה כלל הארגון גופי שידור במדינות מערב אירופה. מאוחר יותר התרחב הארגון וכלל גם גופי שידור ממלכתיים מהמזרח התיכון ומצפון אפריקה. מדינות מחוץ לאירופה שחברות בארגון הן למשל: ישראל, מרוקו, תוניסיה, אלג'יריה, מצרים, ירדן, לבנון, סוריה ולוב. מבין המדינות האלה, ישראל היא היחידה שמשתתפת באופן סדיר באירוויזיון מאז 1973. מרוקו השתתפה פעם אחת, בתחרות של שנת 1980. ירדן משדרת את התחרות כמעט מדי שנה, אך לא משתתפת בה. תוניסיה אמורה הייתה להשתתף בתחרות של 1977, אך פרשה לפני התחרות, בשל השתתפות ישראל. גם לבנון אמורה הייתה להשתתף בתחרות של שנת 2005, אולם חזרה בה לאחר שהובהר לה שתהיה חייבת לשדר גם את השיר הישראלי, בעוד החוק הלבנוני קובע חרם על ישראל (הרשת הלבנונית "Télé Liban" נאלצה לשלם קנס כבד כיוון שפרשה לאחר שכבר בחרה שיר ולאחר תאריך היעד המאפשר פרישה ללא סנקציות).

לאחר התפרקות ברית המועצות, אוחד איגוד השידור האירופי עם איגוד השידור של מדינות מזרח אירופה. מדינות מזרח אירופה, ביניהן גם רוסיה, הפכו למשתתפות דומיננטיות בתחרות. בעשור השני של המאה ה-21, חברות באיגוד גם מדינות בקווקז. ריבוי הבקשות להצטרף לתחרות, הביא לכך שמאז 2004, התחרות פוצלה לשני שלבים המשודרים בשני ערבים נפרדים באותו שבוע. כמו כן, הוחלט שמספר המדינות המשתתפות לא יעלה על 40, אך בסופו של דבר איגוד השידור האירופי לא הצליח לעמוד בהחלטה.

בשנת 2007 אושרה השתתפותן של רשתות שידור מ-42 מדינות. הדבר היה כרוך בהארכת שידור חצי הגמר. אורכו של הגמר לא השתנה כיוון שמספר העולות מחצי הגמר לגמר נשאר כפי שהיה. מספר המשתתפות בתחרות של 2005 עמד על 39. באירוויזיון 2006 השתתפו 37 מדינות (לאחר פרישת סרביה ומונטנגרו, בשל מחלוקת בין הסרבים למונטנגרים באשר לשיר הזוכה בתחרות הארצית). באירוויזיון 2008 השתתפו 43 מדינות, ולכן הוחלט על פורמט של שני חצאי גמר וגמר, כאשר מספר המשתתפים בגמר עלה ל-25 ובחצי הגמר, ירד ל-19 בכל חצי גמר.

רשימת המשתתפות על-פי מועד הצטרפותן לתחרות

שנה	מדינות מצטרפות	הערות
1956 לוגאנו, שווייץ		שווייץ זוכה כמארחת. זו התחרות היחידה בה ההצבעה הייתה חשאית.
1957 פרנקפורט, מערב גרמניה		דנמרק מגיעה למקום השלישי בהשתתפותה הראשונה בתחרות ונרשמת כמדינה עם המקום הגבוה ביותר בהשתתפות ראשונה. אוסטריה היא המדינה הראשונה שמסיימת במקום האחרון. בריטניה שביעית.
1958 הילברסום, הולנד		שוודיה מסיימת במקום הרביעי.
1959 קאן, צרפת		מונקו מסיימת במקום האחרון.
1960 לונדון, אנגליה, הממלכה המאוחדת		נורווגיה מסיימת במקום הרביעי
1961 קאן, צרפת		יוגוסלביה מסיימת במקום השמיני, ספרד במקום התשיעי ופינלנד במקום העשירי
1962 , לוקסמבורג	אין
1963 לונדון, אנגליה, הממלכה המאוחדת	אין
1964 קופנהגן, דנמרק		פורטוגל היא המדינה הראשונה שקיבלה אפס נקודות ("Nul Point") בהשתתפות הראשונה. איטליה מנצחת את בריטניה (המקום השני) בהפרש של 49:17.
1965 נאפולי, איטליה		אירלנד מסיימת במקום השישי.
1966 , לוקסמבורג	אין
1967 וינה, אוסטריה	אין	בריטניה מנצחת את אירלנד (המקום השני) בהפרש של 47:22
1968 לונדון, אנגליה, הממלכה המאוחדת	אין
1969 מדריד, ספרד	אין	4 מדינות זוכות במקום הראשון עם 18 נקודות כל אחת.
1970 אמסטרדם, הולנד	אין
1971 דבלין, אירלנד		מלטה מסיימת במקום האחרון.
1972 אדינבורו, סקוטלנד, הממלכה המאוחדת	אין	מלטה היא המדינה הראשונה שמסיימת במקום האחרון (פעם שנייה ברציפות) בשתי השתתפויות הראשונות שלה.
1973 , לוקסמבורג		ישראל מסיימת במקום הרביעי.
1974 ברייטון, אנגליה, הממלכה המאוחדת		יוון מסיימת במקום ה-11.
1975 סטוקהולם, שוודיה		טורקיה מסיימת במקום האחרון.
1976 האג, הולנד	אין
1977 לונדון, אנגליה, הממלכה המאוחדת	אין
1978 פריז, צרפת	אין
1979 ירושלים, ישראל	אין
1980 האג, הולנד		ישראל ויתרה על זכותה לארח את התחרות, ולבסוף גם לא נטלה בה חלק, משום שחלה ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. (זו הייתה הפעם הראשונה שמדינה שניצחה לא השתתפה באירוויזיון שנה לאחר מכן). מרוקו ניצלה את העדרותה של ישראל כדי להופיע בתחרות, אך הגיעה למקום הלפני האחרון ולא השתתפה יותר בתחרות.
1981 דבלין, אירלנד		קפריסין מסיימת במקום השישי.
1982 הרוגייט, אנגליה, הממלכה המאוחדת	אין
1983 מינכן, מערב גרמניה	אין
1984 , לוקסמבורג	אין
1985 גטבורג, שוודיה	אין
1986 ברגן, נורווגיה		איסלנד מסיימת במקום ה-16.
1987 בריסל, בלגיה	אין
1988 דבלין, אירלנד	אין
1989 לוזאן, שווייץ	אין
1990 זאגרב, קרואטיה, יוגוסלביה	גרמניה המאוחדת	גרמניה מסיימת בהשתתפותה הראשונה בתור גרמניה המאוחדת במקום התשיעי.
1991 רומא, איטליה	אין	שוודיה וצרפת זוכות במקום הראשון עם 146 נקודות כל אחת, בשובר שוויון שוודיה וצרפת קיבלו 4 פעמים 12 נקודות כל אחת, אולם שוודיה הוכרזה כמנצחת בגלל כמות העשיריות שקיבלה (שוודיה קיבלה 5 פעמים 10 נקודות וצרפת רק פעמיים).
1992 מאלמה, שוודיה	הרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה
1993 מילסטריט, אירלנד		בוסניה והרצגובינה מסיימת במקום ה-15, קרואטיה במקום ה-16 וסלובניה במקום ה-22.
1994 דבלין, אירלנד		פולין מגיעה למקום השני ושוברת את שיאה של דנמרק מ-1957 (המקום הכי גבוה בהשתתפות ראשונה). ליטא משווה עם פורטוגל עם אפס נקודות בהשתתפות ראשונה. הונגריה רביעית, רוסיה תשיעית, סלובקיה במקום ה-19, רומניה במקום ה-21 ואסטוניה במקום ה-24. שיא הפרש הנקודות בין הזוכה למקום השני נשבר - 60 נקודות - 226:166
1995 דבלין, אירלנד	אין
1996 אוסלו, נורווגיה	אין	מקדוניה תכננה להשתתף לראשונה באירוויזיון 1996, אך נפסלה בשלב הסינון המקדים.
1997 דבלין, אירלנד	אין	שיא ההפרש בין הזוכה למקום השני נשבר - 70 נקודות - 227:157
1998 בירמינגהאם, אנגליה, הממלכה המאוחדת		מקדוניה מסיימת במקום ה-19
1999 ירושלים, ישראל	אין
2000 סטוקהולם, שוודיה		לטביה מסיימת במקום השלישי
2001 קופנהגן, דנמרק	אין
2002 טאלין, אסטוניה	אין
2003 ריגה, לטביה		אוקראינה מסיימת במקום ה-14
2004 איסטנבול, טורקיה		סרביה ומונטנגרו זוכה במקום השני ובכך משווה את השיא שקבעה פולין ב-1994. אלבניה שביעית, ובלארוס ואנדורה כשלו לעלות לגמר התחרות.
2005 קייב, אוקראינה		מולדובה מסיימת במקום ה-12, בולגריה כשלה לעלות לגמר התחרות
2006 אתונה, יוון		ארמניה מסיימת במקום השמיני
2007 הלסינקי, פינלנד		סרביה העצמאית זוכה במקום הראשון. בכך, הופכת למדינה הראשונה אשר זוכה בהשתתפותה הראשונה בתחרות (למעט שווייץ, הזוכה הראשונה). גאורגיה במקום ה-12, צ'כיה ומונטנגרו כשלו לעלות לגמר התחרות
2008 בלגרד, סרביה		אזרבייג'ן מסיימת במקום השמיני, סן מרינו כשלה לעלות לגמר התחרות
2009 מוסקבה, רוסיה	אין	נורווגיה זוכה, תוך השגת שיא נקודות של כל הזמנים, 387 נקודות. ושיא בכמות ההפרש בין הזוכה למקום השני, 169 נקודות - 387:218
2010 אוסלו, נורווגיה	אין
2011 דיסלדורף, גרמניה	אין
2012 באקו, אזרבייג'ן	אין	שוודיה שוברת את כמות ה-12 נקודות שמקבלת מדינה, 18 פעמים. ההפרש בין המקום הראשון לשני נמצא במקום השני בגודלו בתולדות התחרות 113 נקודות - 372:259
2013 מאלמה, שוודיה	אין
2014 קופנהגן, דנמרק	אין
2015 וינה, אוסטריה	אוסטרליה	אוסטרליה היא המדינה הראשונה שמשתתפת בתחרות בשעה שאינה חברה באיגוד השידור האירופי. היא מסיימת את התחרות במקום החמישי.
2016 סטוקהולם, שוודיה	אין	שיטת ההצבעה משתנה, ואוקראינה זכתה בתחרות לפי השיטה החדשה ב-534 נקודות.
2017 קייב, אוקראינה	אין	פורטוגל זוכה בשיא של 758 נקודות, המקבילות ל-379 בשיטה הקודמת.
2018 ליסבון, פורטוגל	אין

השירים מייצגים מדינות

בשונה מתחרויות זמר אחרות, באירוויזיון מוצגים השירים בעיקר על פי שמות המדינות, ופחות על פי שם השיר, המחברים או המבצעים. בקטעי המעבר מוצג שם המדינה או הדגל שלה בצורה בולטת יותר משמות היוצרים והמבצעים של השיר. על לוח ההצבעה בשלב בחירת השיר הזוכה מופיעים שמות המדינות ודגליהן, ולא שמות השירים. דבר זה נותן לתחרות אופי של תחרות בין מדינות בדומה לתחרויות ספורט. ייתכן שזו הסיבה לפופולריות הגדולה של התחרות, בעיקר במדינות קטנות או במדינות חדשות.

תקנון התחרות אינו מחייב את היוצרים או המבצעים להיות אזרחי המדינה שאותה הם מייצגים. מדינות קטנות כמו לוקסמבורג, שווייץ ומונקו יוצגו פעמים רבות על ידי זמרים צרפתים או גרמנים. באירוויזיון 1971 זכתה מונקו עם שיר בביצוע הזמרת הצרפתייה סברין. הזמרת הצרפתייה אן-מארי דוד הופיעה באירוויזיון פעמיים עבור שתי מדינות שונות – פעם כנציגת לוקסמבורג באירוויזיון 1973 שבו זכתה במקום הראשון, ופעם כנציגת צרפת באירוויזיון 1979 שבו זכתה במקום השלישי. הזמרת הצרפתייה קורין הרמס ייצגה את לוקסמבורג באירוויזיון 1983 וזכתה במקום הראשון. ב-1967 וב-1972 ייצגה הזמרת היווניה ויקי לאנדרוס את לוקסמבורג. לא הייתה זו הפעם הראשונה בה זמרת יווניה ייצגה את לוקסמבורג, כאשר ב-1963 ייצגה אותה הזמרת ננה מושקורי. ב-1974 בחרה לוקסמבורג בזמרת הבריטית איירין שיר, אשר ייצגה ב-1978 את גרמניה. ב-1977 ייצגה הזמרת הפורטוגזית מארי מרים את צרפת וזכתה במקום הראשון. ב-1988 ייצגה הזמרת הקנדית סלין דיון את שווייץ, וזכתה במקום הראשון.

הזמרת הישראלית אסתר עופרים ייצגה את שווייץ בשנת 1963, עוד בטרם היו שידורי טלוויזיה בישראל, וזכתה במקום השני עם שיר בשפה הצרפתית. זמרת ישראלית נוספת שהשתתפה באותה שנה הייתה כרמלה קורן, אשר ייצגה את אוסטריה וזכתה במקום השביעי. בשנת 1986 הזמרת הישראלית תמנע בראוור ייצגה את אוסטריה. בשנת 2005 הזמרת הישראלית אורטל (שם משפחה: מלכה) ייצגה את צרפת וזכתה במקום ה-23. בשנת 2006, הזמרת הישראלית ליאל קולט הייתה חברה בלהקת Six4One, אשר ייצגה את שווייץ וזכתה במקום ה-17 (כל אחד מחברי הלהקה היה בעל לאום שונה, כאשר רק אחד מחברי הלהקה הוא מהחלק דובר האיטלקית בשווייץ). בנוסף, בשנת 2016 ייצג את צרפת הזמר עמיר חדד הישראלי אשר השתתף בשנת 2006 בכוכב נולד וזכה במקום ה-6.

כללי התחרות

כללי התחרות (שחלים גם על הגמר וגם על חצי הגמר) מחייבים שהשירים יהיו מקוריים וחדשים. חשיפת השירים לציבור מותרת רק זמן מוגבל לפני התחרות. כל שיר חייב להיות בן שלוש דקות לכל היותר. הזמרים וזמרי הליווי חייבים לבצע את השירים בקולם. עד 1998 גם המוזיקה הייתה מנוגנת באופן חי על ידי תזמורת, אבל מ-1999 ואילך הזמרים מלוּוים בפלייבק. הפלייבק יכול לכלול רק כלי נגינה ואסור לכלול בו קולות של בני אדם.

מאז 1990 מוגבל גיל הזמרים המשתתפים, כך שיום הולדתם ה-16 חייב להיות בשנה שבה מתקיימת התחרות לכל המאוחר (כלומר, בפועל, גיל 15 וחצי ומעלה).

עד שנת 1970 יכלו להשתתף בתחרות סולנים או צמדים. החל מ-1971 מותרים הרכבים של עד 6 זמרים (כולל זמרי ליווי ורקדנים).

הזמרים אינם חייבים להיות אזרחי המדינה שהם מייצגים. בין השנים 1966 ל-1972 ולאחר מכן בין השנים 1977 ל-1998, חלה על המדינות חובה לשלוח שירים בשפות הרשמיות שלהן בלבד (בשנת 1977 ניתן לגרמניה ולבלגיה אישור מיוחד לשיר באנגלית, כיוון שבחרו את שיריהן בטרם הוחלט מחדש על הכלל המחייב לשיר בשפה הרשמית). החל משנת 1999, חודש חופש השפה בתחרות, וכך נמשך המצב עד היום.

אסור להעלות בעלי חיים על הבמה.

בחירת השיר הזוכה

השיר הזוכה נבחר בהצבעה שמתקיימת לאחר תום השמעת כל השירים. בעבר התנהלה ההצבעה במהלך השמעת השירים (אם כי התוצאות נחשפו רק לאחר השמעתם). שיטת ההצבעה הנהוגה מאז 1975 מבוססת על שיטה שבה כל מצביע (במקרה זה: כל מדינה משתתפת) בוחר את עשרת המועמדים הטובים בעיניו ומדרג אותם. שני המועמדים הראשונים ברשימה מקבלים תגבור: המועמד הראשון בדירוג מקבל תוספת של 2 נקודות (12 במקום 10), המועמד השני מקבל תוספת של נקודה אחת (10 במקום 9). מטרת התגבור היא לתת עדיפות משמעותית לשני השירים שנחשבו בעיני המצביע לטובים ביותר. המועמד המנצח הוא זה שזכה למספר הנקודות הגבוה ביותר. שיטה זו עשויה להביא למצב של תיקו, ולפיכך קובעים כללי התחרות כי במקרה של שוויון, זוכה המדינה שקיבלה ניקוד ממספר גדול יותר של מדינות. לדוגמה, מדינה שקיבלה 100 נקודות מ-20 מדינות, תגבר על זו שקיבלה 100 נקודות מ-15 מדינות (בעבר היה נהוג שובר שוויון מעט שונה. לפירוט שיטות הניקוד השונות שנהגו בתחרות האירוויזיון, ראו להלן).

מאז 1998, נעשה הדירוג בכל אחת מהמדינות המשתתפות בשיטה המכונה Televoting. בשיטה זו הצופים בבית מתבקשים לבחור את השיר הטוב ביותר לדעתם באמצעות חיוג למספר טלפון מסוים, או באמצעות שליחת מסרון (SMS). שלב זה בהצבעה מתקיים בכל מדינה בנפרד. דירוג עשרת השירים הטובים ביותר נעשה לפי סיכום הנקודות שנתנו לכל שיר במדינה המסוימת. מספר הטלפון שמתייחס למדינה מסוימת חסום ברשת הטלפונים של אותה מדינה, כך שהצופים אינם יכולים להצביע לשיר המייצג את מדינתם. כמו כן, אי אפשר להצביע באמצעות חיוג בינלאומי. בחצי הגמר מתקבלות הצבעות רק מהמדינות המשתתפות בו, ומהמדינות המשתתפות בגמר שהסכימו לשדר את חצי הגמר במלואו. תחרות הגמר משודרת בכל המדינות שהשתתפו בחצי הגמר ובגמר, ובכולן מתקיימת ההצבעה.

החל מ-2009, ניקוד השירים בגמר התחרות מתחלק שווה בשווה בין הצבעות טלפוניות (Televoting) לבין חבר שופטים לאומי לכל מדינה. בנוסף (החל משנת 2008) מתקיימת שיטת חצאי הגמר, אשר במסגרתה נבחרים תשעת השירים הראשונים בחצי הגמר על ידי הצופים, ואילו השיר העשירי על ידי חבר שופטים.

בשנת 2010 הוחלט על חלוקה שווה בשווה בין הצבעות טלפוניות לבין חבר שופטים הן בחצאי הגמר והן בגמר.

התפתחויות בשיטת הניקוד

במשך השנים היו שינויים מפליגים בשיטת השיפוט והניקוד. במהלך שנות השישים נוסו שיטות הצבעה שונות, ואף גרסאות שונות של שיטות ההצבעה:

• 1957 - בכל מדינה יושב צוות שיפוט בן 10 אנשים. כל חבר בצוות מעניק נקודה לשיר אחד ממדינה אחרת.
• 1962 - כל מדינה מעניקה 1 - 3 נקודות לשלושת השירים המועדפים מהמדינות האחרות, כל שיר בהתאם לדירוגו בהצבעה המקומית.
• 1963 - כל מדינה מעניקה 1 - 5 נקודות לחמשת השירים המועדפים מהמדינות האחרות, כל שיר בהתאם לדירוגו בהצבעה המקומית.
• 1964–1966 – כל מדינה מעניקה 1, 3 או 5 נקודות לשלושת השירים המועדפים מהמדינות האחרות, כל שיר בהתאם לדירוגו בהצבעה המקומית. אפשרויות אחרות: מדינה יכולה להעניק 6 ו-3 נקודות לשני השירים הטובים ביותר, או 9 נקודות לשיר אחד בלבד (בפועל, רק בלגיה ניצלה את אחת האפשרויות החלופיות ב-1965, והעניקה נקודות לשני שירים בלבד).
• בשנים 1957–1961, 1967–1970, ובשנת 1974, היה נהוג חבר שופטים בן 10 חברים, שבו כל שופט היה מצביע לשיר האהוב עליו. לפיכך, סך כל הנקודות שמדינה הייתה חייבת להעניק היה 10 נקודות בדיוק. כל חבר שופטים היה מסכם את הנקודות שניתנו אצלו, ומדווח את התוצאות בשידור חי באמצעות הטלפון למנחה התחרות. השיטה הזו קרסה בשנת 1969, כשהתברר ש-4 מדינות זכו במקום הראשון, ולא הייתה שיטת שובר שוויון. בעקבות זאת החרימו חלק מהמשתתפות את התחרות בשנת 1970. בשנת 1970 נקבע כי במקרה של שוויון יוזמנו המשלחות הזוכות לבצע את שיריהן פעם נוספת, וכי תיערך הצבעה חדשה לבחירת הזוכה הסופית מביניהן.
• בשנים 1971–1973 נוסתה שיטה אחרת, שבה כל מדינה שלחה אל המדינה המארחת שני שופטים, אחד מעל גיל 25 ואחד מתחת לגיל 25 עם פער של לפחות 10 שנים ביניהם. כל שופט היה רשאי להעניק 1 - 5 נקודות לכל שיר. לפיכך כל מדינה הייתה יכולה לקבל עד 10 נקודות מכל צוות שיפוט, אך לא הייתה מגבלה על מספר הנקודות הכולל שניתן בכל צוות שיפוט. היעדר המגבלה הזאת היה המגרעת העיקרית של השיטה, ובנוסף העובדה שהשופטים ישבו באולפן התחרות וניסו לפעמים "לגנוב את ההצגה" בזמן ההצבעה, לא מצאה חן בעיני מארגני התחרות. ב-1974 חזרו לשיטת 10 השופטים.
• ב-1975 הונהגה שיטה דומה לשיטה הנהוגה בעשור השני של המאה ה-21. בכל מדינה ישב חבר שופטים וצפה בתחרות על מסכי טלוויזיה. אסור היה למנות כשופטים אנשים שעיסוקם במוזיקה או באמרגנות, וכמו כן השופטים היו צריכים להיות גברים ונשים בגילאים שונים. כל שופט העניק בין 1 ל-5 נקודות לכל שיר, מיד לאחר השמעתו. בתום התחרות סוכמו הנקודות בכל חבר שופטים, והשירים דורגו. 10 השירים שדורגו ראשונים קיבלו נקודות באופן הבא: השיר במקום הראשון קיבל 12 נקודות מחבר השופטים, השני – 10 נקודות, השלישי – 8 נקודות, והיתר 1 - 7 לפי מקומם בדירוג. לכל חבר שופטים היה דובר שדיווח למנחי התחרות את התוצאות באמצעות הטלפון, או, מ-1995, באמצעות שידור לווייני, באנגלית או בצרפתית.
• ב-1997 נעשה ניסיון בחמש מדינות להחליף את שיטת חבר השופטים בשיטת Televoting, ולאור הצלחתו, זוהי השיטה המחייבת בכל המדינות המשתתפות מאז 1998. מאז, עדיין יושב חבר שופטים בכל אחת מהמדינות המשתתפות, כדי לשמש גיבוי במקרה של תקלה המונעת את איסוף ההצבעות ב-Televoting.
• החל מ-2005, נקבע שהצבעת הצוות המגבה תיחשב במקום ההצבעות הטלפוניות, אם מספר ההצבעות שנאספו במדינה מסוימת נמוך מדי (המספר המינימלי של הצבעות Televoting הנדרש למדינה נשמר בסוד). שיטת העבודה של צוות השופטים המגבה דומה לשיטת ההצבעה הישנה, אולם בעשור השני של המאה ה-21 הותר לשלב בצוות מוזיקאים או מבקרי מוזיקה מקצועיים.
• ב-2016, לכל מדינה יהיו שתי עשיריות הכי טובות. אחת של השופטים ושנייה של הקהל הנרחב. השיטה נלקחה מתחרות השירים מלודיפסטיבלן אשר קובעת את הנציג של שוודיה לאירוויזיון בכל שנה.
• עקב טענות לאי-הגינות בחלק מההצבעות, לכאורה כתוצאה מקשרי אחווה בין מדינות שכנות, או בין חלקי מדינה שהתפרקה, או כתוצאה מהצבעת מהגרים לארץ מוצאם, הוחלט פעם נוספת על שינוי בכללים. החל מ-2009 צפויה חלוקת הניקוד בחלק הגמר של התחרות להקבע בהתאם לשקלול בין הצבעה טלפונית לניקוד מטעם חבר שופטים, על-פי יחס של 50% לכל צורת ניקוד.

הקראת הניקוד

לאורך השנים, התחלפו וריאציות שונות של הקראת הניקוד, כאשר המוטיב המרכזי הוא הקראת הניקוד על ידי דובר מכל מדינה, בשיחת טלפון או בשידור לווייני (מאז אירוויזיון 1994). עד אירוויזיון 1980, היה נהוג להקריא את הניקוד בהתאם לסדר השמעת השירים באותו הערב. כך למשל, לו מדינה כלשהי הייתה רביעית בסדר ההשמעה, וקיבלה ניקוד, בעוד השלוש שלפניה לא קיבלו ניקוד בכלל, אותה מדינה הייתה מוקראת ראשונה (יחד עם הניקוד שקיבלה, לא משנה כמה גבוה או נמוך הוא). ב-1980 שונתה השיטה והניקוד הוקרא על פי גובהו - ההקראה התבצעה החל מהמדינה שקיבלה נקודה אחת, אחר כך באה המדינה שקיבלה שתי נקודות, וכן הלאה. לשיטה זו לא היה שום קשר לסדר ההשמעה, והיו מי שטוענים כי בשיטה זו יש קושי רב לעקוב אחר ההצבעה.

במשך שנים רבות נהוג היה שמנחי התחרות מפתחים מעין שיחה עם דוברי המדינות, אולם מאמצע שנות ה-90 עד 2005, התקצרו שיחות אלו עקב ריבוי המשתתפים. לאחר שהחלו להקריא רק את המדינות שקיבלו 8, 10 ו-12 נקודות, חזרו שיחות אלה והחלו להתנהל בזמן הצגת "הנקודות הלא-מוקראות" על-גבי לוח ההצבעה.

במדינות דוברות האנגלית, הממלכה המאוחדת ואירלנד, ובמדינות דוברות הצרפתית, צרפת, שווייץ, לוקסמבורג ובלגיה, נהוג לרוב שהמנחים חוזרים על דברי הדוברים הרשמיים הן באנגלית והן בצרפתית. במדינות שבהן השפה הרשמית איננה אנגלית או צרפתית (שפות ההנחיה הרשמיות של התחרות), היה נהוג בעבר שכל מדינה הקריאה את הניקוד באנגלית או בצרפתית, כך שהמנחים יוכלו לחזור על הניקוד בשפה המקומית ובשפה הנותרת. החל מראשית המאה ה-21, מוותרות מדינות רבות על ההנחיה בשפה המקומית, מפאת חוסר הזמן. משכך, השתרש הנוהג לפיו הקראת הניקוד נעשית רק באנגלית או רק בצרפתית.

להקראת הניקוד יש השפעה על הניקוד עצמו. שמיעה לקויה או טעות בהגייה של הניקוד עלולה להוביל לשינוי במצב הנקודות. דוגמה ייחודית ומובהקת לתופעה זו היא אירוויזיון 1963. במהלך הערב, שיריהן של דנמרק ושווייץ (שיוצגה על ידי הזמרת הישראלית אסתר עופרים) סומנו כמועמדים לניצחון. כשהגיעה תורה של נורווגיה להקריא את הניקוד שלה, הוכרז שנורווגיה מעניקה לשווייץ 3 נקודות ולדנמרק 2 נקודות. לאחר הקראת הניקוד של נורווגיה טענה המנחה שלא שמעה היטב את ההצבעה, ואמרה שתחזור אליהם בהמשך ההצבעה. כשנערכה הקראת הניקוד השנייה, העניקה נורווגיה 4 נקודות לדנמרק ונקודה אחת בלבד לשווייץ. לבסוף, דנמרק ניצחה בתחרות בהפרש של שתי נקודות משווייץ (42 לדנמרק, 40 לשווייץ). הסיבה האמיתית לכך שנורווגיה נדרשה להקריא מחדש את הניקוד היא שהצבעת חבר השיפוט הנורווגי נעשתה בניגוד לנוהלי ההצבעה (הניקוד הוקרא מלמטה למעלה במקום מלמעלה למטה). כדי למנוע טעויות בהצגת הניקוד לקהל הצופים, הניקוד מכל מדינה מועבר לפני הקראתו למחשבו של המפקח על התחרות, כך שאם נעשתה טעות, המנחים יוכלו להסב את תשומת לבם של נותני הנקודות לגבי הטעות, ולבקשם לחזור על ההקראה מראשיתה, כפי שאכן קרה מספר לא מועט של פעמים. באירוויזיון 1979 למשל, עצר המפקח על ההצבעה מטעם איגוד השידור האירופי את הליך ההצבעה מספר פעמים גבוה - אם משום שלא שמע נכון את הדוברים ואם משום שהדוברים עצמם לא הגו נכון את ההצבעה.

באירוויזיון 2006 הוחלט שבעקבות ריבוי המדינות, כדי לחסוך בזמן, יוקראו רק שמות המדינות שקיבלו 8, 10 ו-12 נקודות. יתר הניקוד יופיע על המסך ללא הקראתו. באירוויזיון 2016 בעקבות שינוי הצגת הנקודות (קודם נקודות השופטים ולאחר מכן נקודות ה-televoting מהצופים) הוקראה רק שם המדינה שקיבלה 12 נקודות ושאר הניקוד מהשופטים הופיע על המסך ללא הקראתו, ולאחר מכן הקריאו את מספר הנקודות שקיבלה כל מדינה מהקהל מהמדינה שקבלה הכי פחות עד למדינה שקיבלה הכי הרבה.

הקראת הניקוד הפכה לסמל האירוויזיון, ובייחוד הקראת ה-12 נקודות. מדינות רבות נהגו לומר "12 נקודות" בצרפתית ("Douze Point"), ומשפט זה הפך לאחד המזוהים ביותר עם התחרות (למעשה, דיסק אוסף ידוע של האירוויזיון נקרא כך).

השפה

במשך שנים רבות כלל תקנון התחרות תנאי שכל שיר המשתתף בתחרות חייב להיות בשפת הרשמית של המדינה שאותה הוא מייצג. בשנות ה-60 וה-70 הפך "חוק השפה" את התחרות ליותר אקזוטית, עם שירים בשפות שבדרך כלל אינן זוכות לחשיפה בינלאומית, כגון פינית ומלטזית. בשנות ה-80 התערער הכלל הזה, כשמדינות רבות שלחו שירים עם פזמון חוזר באנגלית (דבר שהיה מותר כל עוד עיקר השיר מושר בשפת המדינה), או שיר הכולל מספר גדול של מילים ושמות בינלאומיים (למשל השיר "דיווה", שייצג את ישראל וזכה במקום הראשון ב-1998). כמו כן, נתן הכלל הזה יתרון למדינות רב לשוניות כמו שווייץ, או למדינות הדוברות שפות מוכרות, כגון הממלכה המאוחדת, צרפת וספרד. "חוק השפה הרשמית" התקיים בין השנים 1966 ל-1972 ובין 1977 ל-1998 (בשנת 1977 קיבלו גרמניה ובלגיה אישור מיוחד לשיר באנגלית, כיוון שבחרו את שיריהן בטרם נחקק מחדש "חוק השפה הרשמית"). המדינה הראשונה שזכתה עם שיר שאינו בשפתה היא שוודיה, שזכתה עם השיר "ווטרלו" (Waterloo), אותו ביצעה להקת אבבא בשפה האנגלית.

"חוק השפה הרשמית" בוטל סופית ב-1999. הביטול הביא אמנם לריבוי שירים באנגלית, אבל גם לכמה תופעות מעניינות, כגון שירים רב לשוניים. כך היה במקרה של השיר הגרמני ב-1999 שכלל חלקים בגרמנית, טורקית, אנגלית ועברית, בשיר הישראלי ב-2009, אשר הושר בעברית, ערבית, ואנגלית ובשירה של בלגיה משנת 2003, שכולו היה בג'יבריש.

הנחיית התחרות חייבת להיעשות באנגלית ובצרפתית. בנוסף להן מותרת גם שפת המדינה המארחת. עקב ריבוי השירים מאז התפרקות ברית המועצות, מוותרים בדרך כלל על חזרה מלאה של דברי ההנחיה בשפות השונות, וכדי לחסוך בזמן, מנהלים את ההנחיה בשפה אחת עיקרית (בדרך כלל אנגלית). רק עיקרי הדברים מתורגמים לצרפתית ולשפה המקומית.

חשאיות ההצבעה ומניעת השפעה עליה

עד לאירוויזיון 2009, חלו חוקי איגוד השידור האירופי רק על התנהלותן של רשתות השידור מהמדינות השונות שנטלו חלק בתחרות. לפיכך, ניתן היה להעניש באופן ישיר רשת שידור על מעשים לא נאותים שעושה צוות ההפקה והשידור שלה, אולם לא ניתן היה להטיל על רשתות השידור אחריות לגבי התנהגות גופי הממשל, המשטר וחברות הטלפונים והסלולר במדינה. ב-11 בספטמבר 2009, הוחלט באיגוד השידור האירופי כי מעתה והלאה ייתפסו רשתות השידור כמייצגות את כלל המדינה וגופיה, ולא עוד רק כגופי שידור עצמאיים בתוך המדינות. המשמעות היא שהחל מאירוויזיון 2010, כל ניצול של כוח ומשאבים מצד כל גוף במדינה מסוימת לזיהוי האזרחים המצביעים ולהפרת חופש הביטוי ורוח השלום בתחרות, שהם אבני היסוד של הקמת התחרות, יגרור הטלת קנס כבד על רשת הטלוויזיה ואף יכולת להרחקת המדינה מהתחרות לתקופה של עד שלוש שנים.

החלטה זו מבוססת על האשמות שאגף הביטחון של ממשלת אזרבייג'ן, איתר במדינה באמצעות חברת התקשורת הלאומית שלה אזרחים אשר הצביעו לארמניה במהלך תחרות אירוויזיון 2009, כדי לתחקר אותם בחשד ל"אי-נאמנות" לאזרבייג'ן. זאת בנוסף להאשמות, על-פיהן רשת הטלוויזיה באזרבייג'ן טשטשה את מספר ההצבעה לארמניה במהלך שידור אותה תחרות - כל זאת לאור המתיחות השוררת בין שתי המדינות.

המדינות הזוכות

מספר הפעמים בה זכתה כל מדינה באירוויזיון במהלך השנים

התפלגות השירים הזוכים לפי שפה, נכון ל-2017

התפלגות המבצעים/ות הזוכים/ות לפי מגדר, נכון ל-2017

שנה	המדינה הזוכה	שיר	מבצע	העיר המארחת
1956		Refrain	ליס אסיה	לוגאנו, שווייץ
1957		Net Als Toen	קורי ברוקן	פרנקפורט, גרמניה
1958		Dors mon amour	אנדרה קלאבו	הילברסום, הולנד
1959		Een beetje	טדי סחולטן	קאן, צרפת
1960		Tom Pilibi	ז'קלין בואייה	לונדון, הממלכה המאוחדת
1961		Nous les amoureux	ז'אן-קלוד פסקל	קאן, צרפת
1962		Un premier amour	איזבל אוברה	העיר לוקסמבורג, לוקסמבורג
1963		Dansevise	גרטה ויורגן אינגמן	לונדון, הממלכה המאוחדת
1964		Non ho l'età	ג'יליולה צ'ינקווטי	קופנהגן, דנמרק
1965		Poupée de cire, poupée de son	פראנס גל	נאפולי, איטליה
1966		Merci Chérie	אודו יורגנס	העיר לוקסמבורג, לוקסמבורג
1967		Puppet on a String	סנדי שו	וינה, אוסטריה
1968		La, la, la...‎	מסיאל	לונדון, הממלכה המאוחדת
1969*		Vivo cantando Un jour, un enfant De troubadour Boom Bang a Bang	סלומה פרידה בוקארה לני קור לולו	מדריד, ספרד
1970		All Kinds of Everything	דנה	אמסטרדם, הולנד
1971		Un banc, un arbre, une rue	סברין	דבלין, אירלנד
1972		Après toi	ויקי לאנדרוס	אדינבורו, הממלכה המאוחדת
1973		Tu te reconnaîtras	אן מארי דוד	העיר לוקסמבורג, לוקסמבורג
1974		Waterloo	אבבא	ברייטון, הממלכה המאוחדת
1975		Ding-a-dong	טיץ' אין	סטוקהולם, שוודיה
1976		Save Your Kisses for Me	אחוות האדם	האג, הולנד
1977		L'oiseau et l'enfant	מארי מרים	לונדון, הממלכה המאוחדת
1978		אבניבי	יזהר כהן	פריז, צרפת
1979		הללויה	גלי עטרי וחלב ודבש	ירושלים, ישראל
1980		What's Another Year	ג'וני לוגן	האג, הולנד
1981		Making Your Mind Up	באקס פיז	דבלין, אירלנד
1982	גרמניה	Ein bißchen Frieden	ניקול	הרוגייט, הממלכה המאוחדת
1983		Si la vie est cadeau	קורין הרמס	מינכן, גרמניה
1984		Diggi-loo-diggi-ley	הרייס	העיר לוקסמבורג, לוקסמבורג
1985		La det swinge	בוביסוקס!	גטבורג, שוודיה
1986		J'aime la vie	סנדרה קים	ברגן, נורווגיה
1987		Hold Me Now	ג'וני לוגן	בריסל, בלגיה
1988		Ne partez pas sans moi	סלין דיון	דבלין, אירלנד
1989		Rock Me	ריווה	לוזאן, שווייץ
1990		Insieme 1992	טוטו קוטוניו	זאגרב, יוגוסלביה
1991		Fångad av en stormvind	קרולה	רומא, איטליה
1992		Why Me	לינדה מרטין	מאלמו, שוודיה
1993		In Your Eyes	ניב קבאנה	מילסטריט, אירלנד
1994		Rock'n Roll Kids	פול הרינגטון וצ'ארלי מקגטיגן	דבלין, אירלנד
1995		Nocturne	סיקרט גארדן	דבלין, אירלנד
1996		The Voice	איימר קווין	אוסלו, נורווגיה
1997		Love Shine a Light	קתרינה והגלים	דבלין, אירלנד
1998		דיווה	דנה אינטרנשיונל	ברמינגהם, הממלכה המאוחדת
1999		Take Me to Your Heaven	שרלוט נילסן	ירושלים, ישראל
2000		Fly On the Wings of Love	האחים אולסן	סטוקהולם, שוודיה
2001		Everybody	טאנל פדאר, דייב בנטון ו-2XL	קופנהגן, דנמרק
2002		I Wanna	מרי אן	טאלין, אסטוניה
2003		Everyway That I Can	סרטאב ארנר	ריגה, לטביה
2004		Wild Dances	רוסלנה	איסטנבול, טורקיה
2005		My Number One	הלנה פפאריזו	קייב, אוקראינה
2006		Hard Rock Hallelujah	לורדי	אתונה, יוון
2007		Molitva	מריה שריפוביץ'	הלסינקי, פינלנד
2008		Believe	דימה בילאן	בלגרד, סרביה
2009		Fairytale	אלכסנדר ריבאק	מוסקבה, רוסיה
2010		Satellite	לנה מאייר-לנדרוט	אוסלו, נורווגיה
2011		Running Scared	אל וניקי	דיסלדורף, גרמניה
2012		Euphoria	לורן	באקו, אזרבייג'ן
2013		Only Teardrops	אמילי דה פורסט	מאלמה, שוודיה
2014		Rise Like a Phoenix	קונצ'יטה וורסט	קופנהגן, דנמרק
2015		Heroes	מונס סלמרלוב	וינה, אוסטריה
2016		1944	ג'מאלה	סטוקהולם, שוודיה
2017		Amar pelos dois	סלבדור סובראל	קייב, אוקראינה
2018				ליסבון, פורטוגל

(*) הערה: בשנת 1969 זכו 4 מדינות, כיוון שעד אז לא הוגדר כלל המסדיר הכרעה במצב של תיקו.

זכיות ותארים לפי מדינות

סדר	מדינה	מקום ראשון	שנות זכייה	מקום 2	מקום 3	מקום אחרון
1	אירלנד	7	1970, 1980, 1987, 1992, 1993, 1994, 1996	4 (1967, 1984, 1990, 1997)	1 (1977)	2 (2007, 2013)
2	שוודיה	6	1974, 1984, 1991, 1999, 2012, 2015	1 (1966)	6 (1983, 1985, 1995, 1996, 2011, 2014)	2 (1963, 1977)
3	הממלכה המאוחדת	5	1967, 1969, 1976, 1981, 1997	15 (1959, 1960, 1961, 1964, 1965, 1968, 1970, 1972, 1975, 1977, 1988, 1989, 1992, 1993, 1998)	3 (1973, 1980, 2002)	3 (2003, 2008, 2010)
4	צרפת	5	1958, 1960, 1962, 1969, 1977	4** (1957, 1976, 1990, 1991)	7 (1959, 1965, 1967, 1968, 1978, 1979, 1981)	1 (2014)
5	לוקסמבורג	5	1961, 1965, 1972, 1973, 1983	**	2 (1962, 1986)	3 (1958, 1960, 1970)
6	הולנד	4	1957, 1959, 1969, 1975	1** (2014)	1 (1974)	4 (1958, 1962, 1963, 1968)
7	ישראל	3	1978, 1979, 1998	2 (1982, 1983)	1 (1991)
8	דנמרק	3	1963, 2000, 2013	1 (2001)	3 (1957, 1988, 1989)	1 (2002)
9	נורווגיה	3	1985, 1995, 2009	1 (1996)	1 (1966)	11 (1963, 1969, 1974, 1976, 1978, 1981, 1990, 1997, 2001, 2004, 2012)
10	גרמניה	2	1982, 2010	4** (1980, 1981, 1985, 1987)	5 (1970, 1971, 1972, 1994, 1999)	8 (1964, 1965, 1974, 1995, 2005, 2008, 2015, 2016)
11	ספרד	2	1968, 1969	4 (1971, 1973, 1979, 1995)	1 (1984)	5 (1962, 1965, 1983, 1999, 2017)
12	שווייץ	2	1956, 1988	3 (1958, 1963, 1986)	3 (1961, 1982, 1993)	5 (1964, 1967, 1974, 1998, 2011)
13	איטליה	2	1964, 1990	2** (1974, 2011)	5 (1958, 1963, 1975, 1987, 2015)	1 (1966)
14	אוקראינה	2	2004, 2016	2 (2007, 2008)	1 (2013)
15	אוסטריה	2	1966, 2014			7 (1957, 1961, 1962, 1979, 1984, 1988, 1991)
16	רוסיה	1	2008	4 (2000, 2006, 2012, 2015)	3 (2003, 2007, 2016)
17	בלגיה	1	1986	2** (1978, 2003)		8 (1961, 1962, 1965, 1973, 1979, 1985, 1993, 2000)
18	מונקו	1	1971	1 (1962)	3 (1960, 1964, 1976)	2 (1959, 1966)
19	אזרבייג'ן	1	2011	1 (2013)	1 (2009)
20	טורקיה	1	2003	1 (2010)	1 (1997)	3 (1975, 1983, 1987)
21	יוון	1	2005		3 (2001, 2004, 2008)
22	סרביה	1	2007		1 (2012)
22	לטביה	1	2002		1 (2000)
22	אסטוניה	1	2001		1 (2002)
25	יוגוסלביה	1	1989			1 (1964)
26	פורטוגל	1	2017			3 (1964, 1974, 1997)
27	פינלנד	1	2006			9 (1963, 1965, 1968, 1980, 1982, 1990, 1992, 1996 ,2009)
28	מלטה			2 (2002, 2005)	2 (1992, 1998)	3 (1971, 1972, 2006)
29	איסלנד			2 (1999, 2009)		2 (1989, 2001)
30	בולגריה			1 (2017)
30	אוסטרליה			1 (2016)
32	סרביה ומונטנגרו			1 (2004)
33	פולין			1 (1994)		1 (2008)
34	רומניה				2 (2005, 2010)
35	מולדובה				1 (2017)
35	בוסניה והרצגובינה				1 (2006)
	קפריסין					1 (1986)
	ליטא					1 (1994)

(*) הערה: המידע בטבלה מתייחס לתוצאות הגמר בלבד בשקלול תוצאות חבר השופטים והצבעות הקהל, בין השנים 1956-2017.

(**) הערה: התוצאות המלאות של תחרות אירוויזיון 1956 אינן ידועות, ורק זהותה של המדינה המנצחת, שווייץ, ידועה. עם זאת, אתר האירוויזיון הרשמי מיקם את שאר השירים בתחרות באותה שנה במקום ה-2, אך נתון זה לא מופיע בטבלה. שאר המדינות שמוקמו במקום השני באותה שנה: בלגיה, צרפת, גרמניה, איטליה, לוקסמבורג והולנד.

משתתפי אירוויזיון בולטים

בתחרות התמודדו מספר אמנים שהתפרסמו ברחבי העולם גם מחוץ לה. בחלק מהמקרים מדובר על זמרים שהיו בעלי קריירה עולמית גם לפני האירוע, אך בחלק מהמקרים (בפרט, להקת אבבא), היה האירוויזיון קרש הקפיצה למשתתפים.

• בשנת 1958 ייצג את איטליה הזמר דומניקו מודוניו עם השיר "כחול צבוע בכחול" (Nel Blu Dipinto Di Blu), המוכר גם בשם Volare (עף). השיר הגיע למקום השלישי בתחרות, והיה לשיר הראשון מהתחרות שהגיע למקום הראשון למצעד הבילבורד הוט 100 האמריקני, והיה לשיר הראשון שאינו באנגלית שמגיע להישג זה. השיר גם זכה בשני פרסי גראמי. שנה לאחר מכן ייצג שוב את איטליה עם השיר "יורד גשם" (Piove), המוכר גם בשם "צ'או צ'או במבינה". השיר הגיע למקום השישי בתחרות, והיה גם הוא ללהיט בינלאומי.
• בשנת 1963 ייצגה את שווייץ הזמרת הישראלית אסתר עופרים עם השיר "אל תעזוב" (T'en vas pas), שהגיע למקום השני בהפרש של שתי נקודות מהמקום הראשון, אליו הגיעה דנמרק. את צרפת ייצג הזמר אלן ברייר, עם השיר "היא הייתה כה יפה" (Elle était si jolie), שהגיע למקום החמישי והיה ללהיט בינלאומי. את מונקו ייצגה הזמרת הצרפתייה פרנסואז ארדי עם השיר "האהבה חולפת" (L'amour s'en va) שהגיע גם הוא למקום החמישי והיה ללהיט בינלאומי. את לוקסמבורג ייצגה הזמרת היוונייה ננה מושקורי, שהגיעה למקום התשיעי.
• בשנת 1964 זכתה בתחרות הזמרת האיטלקייה ג'יליולה צ'ינקווטי עם השיר "אינני בוגרת מספיק" (Non ho l'età; מילולית: "אין לי את הגיל"), שהפך ללהיט בינלאומי. עשר שנים לאחר מכן, הגיעה למקום השני בתחרות עם השיר "כן" (Sí).
• בשנת 1965 זכתה בתחרות הזמרת הצרפתייה פראנס גל שייצגה את לוקסמבורג בשיר "בובת שעווה, בובה ששרה" (Poupée de cire, poupée de son) שכתב לה היוצר הצרפתי היהודי סרז' גינסבורג.
• בשנת 1967 זכתה בתחרות הזמרת סנדי שו, שייצגה את הממלכה המאוחדת בשיר "בובה על חוט" (Puppet on a String).
• בשנת 1969 ייצגה את הממלכה המאוחדת הזמרת הסקוטית לולו עם השיר "Boom Bang-A-Bang", שזכה בתחרות יחד עם עוד שלושה שירים, במסגרת "משבר השוויון" שאירע באותה השנה.
• קליף ריצ'רד ייצג את הממלכה המאוחדת ב-1968 בשיר "איחולים" (Congratulations), והגיע למקום השני, בהפרש של נקודה אחת מהמקום הראשון, אליו הגיעה באותה השנה ספרד (תוצאה סופית - 29 נקודות לספרד ו-28 נקודות לבריטניה). ב-1973 התמודד שוב עם השיר בשיר "כח לכל ידידינו" (Power to All Our Friends), והגיע למקום השלישי בהפרש של 2 נקודות מהמקום השני (שבו ספרד גוברת עליו בשנית בהפרש מזערי) ועוד 4 נקודות מלוקסמבורג (משמע 6 נקודות הפרש - 129 נקודות ללוקסמבורג, 125 לספרד ו-123 לבריטניה).
• בשנת 1970 ייצגה מרי הופקין את הממלכה המאוחדת והגיעה למקום השני. באותה השנה ייצג חוליו איגלסיאס את ספרד בשיר "Gwendolyne", ואנרי דס ייצג את שווייץ, שניהם חלקו את המקום הרביעי.
• בשנת 1971 ייצג סרז' לאמה את צרפת עם השיר "Un jardin sur la terre" ("גן בארץ") שהגיע למקום העשירי.
• בשנת 1973 זכתה בתחרות הזמרת הצרפתייה אן-מארי דוד שייצגה את לוקסמבורג זכתה בתחרות עם השיר "אתה תכיר את עצמך" (Tu te reconnaîtras). בשנת 1979 ייצגה את צרפת עם השיר "אני ילדת השמש" (Je suis l'enfant soleil) שהגיע למקום השלישי.
• בשנת 1973 ייצגה את ספרד הלהקה הבסקית מוסדאדס עם השיר "זה אתה" (Eres tú), שהגיע למקום השני והיה ללהיט בינלאומי, שהצליח עוד יותר מהשיר הזוכה, והגיע אף למקום העשירי במצעד הבילבורד הוט 100 האמריקני.
• בשנת 1974 זכתה בתחרות להקת אבבא, שייצגה את שוודיה, בשיר "ווטרלו" (Waterloo). השיר הפך ללהיט עולמי וזכה בתחרות המציינת 50 שנה לתחרות האירוויזיון.
• בשנת 1974 ייצגה אוליביה ניוטון-ג'ון את הממלכה המאוחדת בשיר "תחי האהבה" (Long Live Love) וסיימה במקום הרביעי.
• בשנת 1975 ייצגה את הממלכה המאוחדת להקת הצלליות והגיעה למקום השני.
• בשנת 1976 ייצגה את הממלכה המאוחדת להקת אחוות האדם, שזכתה בתחרות עם השיר "שמרי את נשיקותייך בשבילי" (Save Your Kisses for Me), שהיה ללהיט בינלאומי.
• בשנת 1979 ייצגה את ישראל להקת חלב ודבש (עם הסולנית גלי עטרי), שזכתה בתחרות שנערכה בירושלים עם השיר "הללויה". השיר הפך ללהיט בינלאומי ולאחד השירים המצליחים בתולדות התחרות. באותה השנה ייצגה את פינלנד הזמרת קטרי הלנה, שנחשבת ל"גברת הראשונה של הזמר הפיני", שכן היא הראשונה בארצה שמכרה יותר ממיליון עותקים מתקליטיה. בירושלים הופיעה הלנה עם השיר "מביטה על השמיים הכחולים" (Katson sineen taivaan), שהגיע למקום ה-14.
• בשנת 1981 זכתה בתחרות הלהקה הבריטית באקס פיז עם השיר "להגיע לידי החלטה" (Making Your Mind Up), שהזניק את הקריירה של הלהקה, שהפכה לאחת המצליחות באירופה בשנות ה-80.
• בשנת 1983 ייצגה את ישראל עפרה חזה עם השיר "חי" וסיימה במקום השני. כחמש שנים לאחר מכן פתחה חזה קריירה בינלאומית והגיעה לראש מצעדי הפזמונים באירופה ובארצות הברית.
• בשנת 1988 ייצגה את שווייץ הזמרת הקנדית סלין דיון בשיר "אל תעזבו בלעדיי" (Ne partez pas sans moi) וזכתה בתחרות, ואת לוקסמבורג ייצגה הזמרת הבלגית לארה פביאן בשיר "להאמין" (Croire) והגיעה למקום הרביעי.
• בשנת 1990 זכה בתחרות הזמר האיטלקי טוטו קוטוניו, הידוע בין השאר בזכות השיר "האיטלקי - תנו לי לשיר" (L'Italiano - Lasciatemi Cantare), המוכר בישראל בגרסה העברית של דורון מזר, "אני חוזר הביתה". קוטוניו זכה בתחרות הזמר של האירוויזיון עם השיר "יחד: 1992" (Insieme: 1992), שנכתב ברוח נפילת חומת ברלין, ועוסק בציפיה לשנת 1992, תאריך היעד להקמת האיחוד האירופי.
• בשנת 1996 ייצגה את הממלכה המאוחדת הזמרת האוסטרלית ג'ינה ג'י עם השיר "או... אה... רק מעט" (Ooh... aah... just a little bit), שהגיע אמנם רק למקום השמיני, אך הפך ללהיט בינלאומי.
• בשנת 1997 זכתה בתחרות הלהקה הבריטית "קתרינה והגלים" עם השיר "אהבה האירי אור" (Love Shine a Light), שהיה ללהיט הבינלאומי המצליח ביותר של הלהקה מאז "הולכת על אור השמש" (Walking on Sunshine) עשור קודם לכן.
• בשנת 1998 זכתה בתחרות הזמרת דנה אינטרנשיונל, שייצגה את ישראל בשיר "דיווה". הזכייה הזניקה את הקריירה האירופית של דנה, והביאה לנקודת מפנה בתולדות קהילת הלהט"ב בישראל ובאירופה. אינטרנשיונל ייצגה את ישראל גם באירוויזיון 2011 בו סיימה במקום ה-15 בחצי הגמר השני, הישג שאינו מספיק כדי לעלות לגמר התחרות בדיסלדורף.
• בשנת 2003 הצמד "ט.א.ט.ו." ייצג את רוסיה עם השיר "אל תאמין, אל תפחד" (Не верь, не бойся). השיר הגיע למקום השלישי בהפרש של שלוש נקודות מהמקום הראשון ונקודה אחת מהמקום השני, והפך ללהיט במדינות מזרח אירופה ובישראל.
• בשנת 2006 ייצגה את פינלנד להקת לורדי, הידועה בתחפושות המפלצות בהן עשתה שימוש בהופעתה, עם השיר "רוק כבד הללויה" (Hard Rock Hallelujah). השיר הביא לפינלנד את הניצחון הראשון (והיחידי עד כה) בתחרות, לאחר 45 שנות השתתפות והפך ללהיט בינלאומי, שהתברג ל-12 מצעדים באירופה, לרבות מצעד "אירופה הוט 100".
• בשנת 2009, במהלך ביצוע השיר של הממלכה המאוחדת, ליווה סר אנדרו לויד וובר, את הזמרת ג'ייד איוון בנגינת פסנתר. לויד וובר הוא מלחין השיר ומי שהיה אחראי על תוכנית הטלוויזיה הבריטית לאיתור נציגה של הממלכה המאוחדת לאירוויזיון באותה שנה. השיר הגיע למקום החמישי בתחרות.
• בשנת 2011 ייצגה את הממלכה המאוחדת להקת הבנים המצליחה "בלו" עם השיר "אני יכול" (I can). השיר הגיע למקום ה-11.
• בשנת 2012 זכתה בתחרות הזמרת השוודית לורן עם השיר "אופוריה" (Euphoria), שהפך ללהיט בינלאומי, והתברג אף למצעדים באוסטרליה ובסין. באותה השנה ייצג את הממלכה המאוחדת הזמר אנגלברט המפרדינק עם השיר "האהבה תוציאך אל החופשי" (Love Will Set You Free). למרות הפרסום הבינלאומי של הזמר, השיר הגיע למקום ה-25, האחד לפני האחרון.
• בשנת 2013 ייצגה את הולנד הזמרת המצליחה אנוק עם השיר "ציפורים" (Birds), שהגיע למקום התשיעי, ואת הממלכה המאוחדת ייצגה הזמרת בוני טיילר עם שירה "Believe in Me", שהגיע למקום ה-19.

תחרות היובל

ערך מורחב – שיר היובל באירוויזיון

"שיר היובל באירוויזיון", היה אירוע לכבוד חמישים שנה לתחרות הזמר האירופאית האירוויזיון ובו נבחר השיר הטוב ביותר מכל תחרויות האירוויזיון. האירוע התקיים ב-22 באוקטובר 2005 בעיר קופנהגן, דנמרק.

בתחרות התחרו 14 שירים שנבחרו בחודשים מאי עד יולי 2005, באתר האינטרנט הרשמי של האירוויזיון. מתוך 100 שירים שהוצעו לבחירה, יכלו הגולשים לבחור את 20 השירים האהובים עליהם. בסיום ההצבעה עלו מכל עשור 2 השירים בעלי אחוזי ההצבעה הכי גבוהים, אליהם צורפו 4 שירים נוספים מתוך הרשימה שנבחרו בעזרת ועדה פנימית של איגוד השידור האירופי. השיר שנבחר לבסוף לזוכה באירוע, "שיר היובל", הוא "Waterloo", שבוצע במקור על ידי הלהקה השוודית אבבא, זוכת אירוויזיון 1974.

מופע עשור נוסף בשם הלהיטים הגדולים של האירוויזיון הופק בידי ה-BBC והתקיים ב-21 במרץ 2015 לרגל 60 שנה לאירוויזיון בעיר לונדון באנגליה. המופע לא היה אירוע תחרותי בדומה לתחרות היובל אלא מופע נוסטלגי בהשתתפות זמרים מהיסטוריית התחרות שהציג 15 שירים (חלקם בוצעו כמחרוזות שירים) מהיסטוריית התחרות ובהם את השיר דיווה הישראלי אותו ביצעה גם במופע דנה אינטרנשיונל.

ישראל באירוויזיון

התפלגות השירים הישראלים לפי שפה, נכון ל-2017

התפלגות המבצעים/ות הישראלים/ישראליות לפי מגדר, נכון ל-2017

ערך מורחב – ישראל באירוויזיון

ישראל החלה להשתתף באירוויזיון בשנת 1973, כאשר אילנית, אחת הזמרות המצליחות בישראל, נשלחה לייצג את המדינה בתחרות שנערכה בלוקסמבורג, עם השיר "אי שם". אילנית סיימה במקום ה-4 אחרי לוקסמבורג, ספרד והממלכה המאוחדת.

ישראל זכתה בתחרות האירוויזיון שלוש פעמים, אך אירחה אותה פעמיים בלבד ב-1979 ו-1999 בשל חוסר יכולת כלכלית לארח את התחרות שנתיים ברציפות בעקבות הזכיות הרצופות ב-1978 ו-1979:

ב-22 באפריל 1978 זכה יזהר כהן בתחרות שנערכה בפריז שבצרפת עם השיר "אבניבי" שכתבו אהוד מנור ונורית הירש. ב-31 במרץ 1979 זכתה להקת חלב ודבש יחד עם גלי עטרי בתחרות שנערכה בירושלים שבישראל עם השיר "הללויה" שכתבו שמרית אור וקובי אשרת. ב-9 במאי 1998 זכתה דנה אינטרנשיונל בתחרות שנערכה בברמינגהאם שבאנגליה, עם השיר "דיווה", שנכתב על ידי יואב גינאי והולחן על ידי צביקה פיק.

אירוויזיון הילדים

ערך מורחב – אירוויזיון הילדים

בשנת 2003 נערכה לראשונה תחרות אירוויזיון הילדים (באנגלית: Juniour Eurovision Song Contest), בהשתתפות 16 מדינות. היא נועדה למשתתפים בגיל 16 ומטה, המנועים מהשתתפות באירוויזיון הרשמי מאז שנקבעה בו מגבלת גיל, ב-1989. בשונה מן האירוויזיון, ובמטרה להפחית את הלחץ על המשתתפים הצעירים, המדינה המארחת את תחרות הילדים נקבעת על ידי הוועדה המארגנת מטעם איגוד השידור האירופי. הזוכה באירוויזיון הילדים הראשון, שהתקיים בקופנהגן שבדנמרק, היה הילד דינו ילוסיץ' מקרואטיה, שהיה אז בן 11. בשנת 2004 נערכה התחרות בלילהאמר, נורווגיה, וזכתה בה נציגת ספרד. בשנת 2005 התקיימה התחרות בבלגיה וזכתה בה בלארוס. בשנת 2006 התקיימה התחרות ברומניה וזכתה בה רוסיה. בשנת 2007 התחרות נערכה בהולנד, ליטא השתתפה בה לראשונה והזוכה היה מבלארוס. בשנת 2008 התחרות נערכה בקפריסין וזכתה בה גאורגיה. ב-2009 זכה נציג הולנד בתחרות שהתקיימה בקייב, אוקראינה. בתחרות שהתקיימה ב-2010 במינסק, בלארוס, זכה נציג ארמניה.

ישראל לא השתתפה בתשע התחרויות הראשונות של אירוויזיון הילדים, עקב חוסר עניין מצד רשות השידור, לה שמורה הזכות לשלוח נציגוּת ישראלית. רשות השידור הביעה רצון להשתתף בתחרות החל מ-2008, ואחד התנאים לכך היה שידור חי של התחרות של 2007, שאכן שודר בערוץ 1. על פי נתוני המדרוג, צפו במשדר כ-400,000 ישראלים. ב-11 ביוני 2008 הודיעה רשות השידור כי היא חוזרת בה מהכוונה ליטול חלק בתחרות הילדים.

ישראל השתתפה באירוויזיון הילדים 2012. השיר הישראלי, "תנו למוזיקה לנצח", בביצוע להקת Kids.il, הגיע למקום השמיני. אף על פי שהשיר היה אחד המועדפים ביותר על פי דעת הקהל. לאחר זאת ישראל פרשה מהתחרות למספר שנים.

ישראל שבה לתחרות באירוויזיון הילדים 2016 עם הצמד "שיר וטים" והשיר “Follow My Heart” שהגיע רק למקום 15 מתוך 17 המשתתפים.

ראו גם

• מדינות שלא משתתפות באירוויזיון

קישורים חיצוניים

• האתר הרשמי של האירוויזיון (באנגלית)
• האתר הרשמי של האירוויזיון (בעברית)
• חדשות שוטפות בנושא האירוויזיון (באנגלית)
• אתר העוסק בהיסטוריה של התחרות (באנגלית)
• איתי שטרן, דיווה לנצח: איך תחרות האירוויזיון ממשיכה לשבור שיאי צפייה, באתר הארץ, 10 במאי 2017
• תבנית:דהמרקר

• תחרות הזמר של האירוויזיון, ברשת החברתית פייסבוק
• תחרות הזמר של האירוויזיון, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
• תחרות הזמר של האירוויזיון, ברשת החברתית אינסטגרם
• תחרות הזמר של האירוויזיון, ברשת החברתית טיקטוק
• תחרות הזמר של האירוויזיון, סרטונים בערוץ היוטיוב
• "תחרות הזמר של האירוויזיון", באתר Metacritic (באנגלית)