אוטואנטישמיות – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף

בשורה

גרסה מ־03:53, 9 באוקטובר 2019

אוטואנטישמיות או שנאה עצמית יהודית היא הגדרה של תופעה חברתית-פסיכולוגית שבמסגרתה אדם ממוצא יהודי מפגין עוינות אובססיבית כלפי בני עמו ודתו באופן דומה לזו שמפתחים האנטישמים מקרב עמים אחרים ודתות אחרות - לעיתים תוך אימוץ נרטיבים וטענות שמעלים אנטישמים אלו. המלומד הראשון שאִבחן תופעה זו וניתח אותה בהרחבה היה תאודור לסינג, אשר שלוש שנים לפני עליית הנאצים לשלטון פרסם ספר שעורר הדים רבים בשם "השנאה-העצמית היהודית" (Der jüdische Selbsthaß), שבו ניסה להסביר את תופעת השנאה העצמית היהודית – משכילים יהודים אנטישמיים אשר הסיתו כלפי העם היהודי ואשר ראו ביהדות את מקור הרוע בעולם. דוגמה נפוצה ומקובלת לתופעת האוטואנטישמיות היא המקרה של אוטו ויינינגר, פילוסוף אוסטרי ממוצא יהודי אשר התנצר ופרסם דברי גזענות אנטישמיים ששירתו לימים את האידאולוגיה הנאצית בגרמניה.

בנוסף על קיומה של האוטואנטישמיות כתופעה ממשית בעולם, הביטוי "אוטואנטישמי" הפך במידה רבה לכינוי גנאי בו נעשה שימוש בעיקר על ידי יהודים כנגד יהודים אחרים^[^{דרוש מקור]} ומופנה כיום בעיקר נגד יהודים המבקרים (באופן קיצוני או בנושאים ביטחוניים טהורים) את מדינת ישראל או מדיניותה של ממשלת ישראל, יהודים שבחרו להתרחק ממורשתם היהודית, וכן נעשה שימוש בכינוי הגנאי כנגד אנטי-ציונים, פוסט-ציונים וכנגד ההיסטוריונים החדשים.

סופרים יהודיים ופעילים פוליטיים ממוצא יהודי שהביעו בעבר ביקורת כנגד מדינת ישראל או התנועה הציונית וכונו במונח זה טענו כי השימוש בכינוי גנאי זה כנגדם מטעה מכיוון שהוא מתבסס על השקפותיהם הפוליטיות בלבד.

שימוש

לרוב, משתמשים בהגדרה אוטואנטישמי כלפי יהודים שפעולותיהם או התבטאויותיהם נתפשות בעיני המבקרים כמופנות נגד העם היהודי כולו. בעבר נעשה שימוש בכינוי "אוטואנטישמי" ככינוי גנאי כנגד יהודים רפורמים, כנגד יהודים אנטי-ציוניים, כנגד יהודים שאינם ציוניים וכנגד יהודים פוסט-ציוניים. מספר סופרים יהודיים ופעילים שביקרו בעבר את מדיניות מדינת ישראל או את התנועה הציונית טענו כי נעשה שימוש בכינוי גנאי זה נגדם אך ורק בשל דעותיהם הפוליטיות.

ברל כצנלסון ממנהיגיה הבולטים של תנועת העבודה בארץ ישראל, הוגה דעות של הציונות הסוציאליסטית, בנאום שנשא ב-1 במאי 1936 ופורסם בעיתון דבר ב-4 במאי 1936, נתח והגדיר את התופעה כסילוף שכלי ונפשי, סוג של שמד ותבע להילחם בה:

"... היש עם בעמים אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל יסוריו הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות? אכן, ברוסיה ב-1881, בעצם ימי הפרעות, ישבו בנים ובנות לעם ישראל והדפיסו בחשאי מתוך מסירות נפש, פרוקלמציות, הקוראות לפוגרומים, מתוך תקווה שהדם היהודי שישפך יעזור להתקוממותו של המוז'יק הרוסי. אכן יודעת ההיסטוריה העברית כל מני רנגטים ודגנרטים. צורות של שמד. כל עוד אפשרי הדבר שיבוא ילד יהודי לארץ ישראל, ילד שטופח על ידי יסורי הדורות ומשא הנפש של דורות, וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו, של 'עבדות בתוך המהפכה', ויטרפו עליו את דעתו עד כדי כך שיראה את הגאולה הסוציאלית בנאצים הפלסטינים שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפיגיון שבמזרח - אל ידע מצפוננו שקט."

יש הרואים בחלק מארגוני השמאל הרדיקלי בישראל ארגונים אוטו-אנטישמים או מסייעים להפצת האנטישמיות.^[1] גם נורמן פינקלשטיין, שכתב את הספר "תעשיית השואה", מבקר חריף של ישראל שתומך בחמאס וחזבאללה הואשם בהיותו אוטו-אנטישמי.^[2]

הפסיכולוג פרופ' שלמה שרן מגדיר את השנאה העצמית כדה-לגיטימציה וביזוי של היהודים כעם, אך מוצא אותה גם במעגל רחב יותר: תשוקה בלתי נורמלית ל"נורמליות", ורצון לדחות את הגרסאות המוכרות לחיים יהודיים כשהמטרה אינה לשפר את הקיום היהודי אלא לשים לו קץ. "ככל שישראל דבקה בציפיות ובדרישות של אחרים כדי להיות נורמלית, היא נעשית פחות נורמלית", אומר שרן. כדי שתתפתח שנאה עצמית, הוא אומר, יש צורך ברצון להיטמעות בקרב העמים האחרים, ורצון כזה קיים היום במידה זו או אחרת אצל כל היהודים. אולם "התנאי המספיק לשנאה עצמית הוא לא לסבול את היותנו שונים, את היותנו אנחנו".

מייק פינליי, ממחלקת הפסיכולוגיה של אוניברסיטת סארי בדרום מזרח אנגליה ציין בעבר כי "ההאשמה לפיה אדם בחר להתנתק מן המגזר שלו יכולה להיות ניסיון רטורי להשתיק גורם זה, על מנת להציג אנשים מסוימים באור שלילי ככל האפשר, ובפרט כדי לייצג עמדות פוליטיות כחלק מהותי מן הזהות המגזרית."^[3] פינליי מציין גם כן כי "הקונספט של "יהודי בעל שנאה עצמית" ממחיש את החשיבות בהכרה כי לעיתים קרובות מתפתחים מושגים פסיכולוגיים בהקשרים פוליטיים ספציפיים אשר משמשים אנשים מסוימים כאמצעי להעניק לדעותיהם כביכול לגיטימיות מחוץ למסגרת המחלוקת הפוליטית."

מונחים דומים

"Self-hating Jew" או "Self-loathing Jew" (תרגום חופשי לעברית: "יהודי בעל שנאה עצמית" או "יהודי בעל תיעוב עצמי") הם כינויי גנאי זהים הנפוצים בעיקר בארצות הברית ומשמשים לתיאור יהודים שלפי אלו שמשתמשים בכינוי חשים שנאה כלפי המוצא היהודי שלהם או כלפי יהודים אחרים. גם כאן, יש אנשים שטוענים שהכינוי ניתן להם שלא בצדק, רק משום שביקרו את פעולותיה של מדינת ישראל או את מדיניות ממשלתה.

העיתונאי דן מרגלית עשה ב-2009 שימוש במושג "יהודי-שונא-יהודים" בהתייחסות אל ריצ'רד גולדסטון, על רקע מסקנות צוות הבדיקה של האו"ם למבצע עופרת יצוקה. ^[4] נתן זהבי השתמש באותו מונח בתוכנית "זהבי עצבני" בהתייחסות להתבטאות של אלי ישי מ-2002. ^[5]

מקורות היסטוריים של המונח

לדברי ההיסטוריון האמריקני סנדר גילמן, המקור של רעיון השנאה העצמית היהודית נובע מהמתח בין יהודי גרמניה ליהודים המהגרים ממזרח אירופה בשלהי המאה ה-19. היהודים הגרמנים הפנימו את הסטריאוטיפים השליליים שייחסו האנטישמים ליהודי המזרח וליהודים בכלל, והואשמו בתורם בשנאה עצמית.^[6]

המחלוקת לגבי המינוח והשימוש בהגדרה "שנאה עצמית"

מייקל דש^[7], מייקל לרנר^[8], ונועם חומסקי^[9] ציינו כי חלק מהמחזיקים בדעות פרו-ישראליות משתמשים במונח בצורה שנועדה לפגוע באמינותם של יריביהם הפוליטיים על מנת להשתיק כל יהודי שאינו מסכים עם השקפותיהם הפוליטיות לגבי מדיניותה של מדינת ישראל. הפרופסור הישראלי ופעיל זכויות האדם ישראל שחק ציין בעבר כי לדעתו "זהו ביטוי נאצי. הנאצים כינו גרמנים אשר הגנו על זכויות היהודים - גרמנים בעלי שנאה עצמית."^[10]

ההיסטוריון האמריקני סאנדר גילמן^[11] דוחה את הרעיון כי כל או רוב היהודים המבקרים את מדיניותה של מדינת ישראל הם בעלי שנאה עצמית. לפי השקפתו במידה ואדם יהודי פועל כנגד המדינה היהודית מתוך אמונה כי היהודים, כקבוצה, אינם ראויים להגדרה עצמית לאומית אז לדעתו המונח יהיה ישים. מצד שני, אם אדם יהודי מתנגד רק למדיניות ספציפית בלבד ולא לעצם קיומה של מדינת ישראל, אין להסיק כי הוא בעל שנאה עצמית משום שייתכן שישנה בעתיד את השקפותיו בהתאם לשינויים שיחולו במדיניותם ומעשיהם של הצד הפלסטיני והצד הישראלי. אף על פי כן, במידה והשקפותיו של האדם מקובעים, לטענת גילמן, ניתן יהיה באופן הגיוני לכנותו בעל "שנאה עצמית".

ראו גם

לקריאה נוספת

שמואל דותן, 'שנאה עצמית יהודית-קומוניסטית והתגובה הציונית', האומה כט (107) (1992), 297-291.

קישורים חיצוניים

רשימת מאמרים על אוטואנטישמיות באתר רמב"י
מנחם ברינקר, שנאה עצמית יהודית, באנציקלופדיה זמן יהודי חדש : תרבות יהודית בעידן חילוני - מבט אנציקלופדי, הוצאת כתר, 2007, כרך א', עמ' 48–49‏
יוסף ויתקין, שנאה והערצה עצמית, הפועל הצעיר, 12 באפריל 1911, המשך, המשך, 9 במאי 1911 (המאמר בפרויקט בן יהודה)
יהודה גוטהלף, שנאה עצמית, דבר, 18 בנובמבר 1955
אסף מלאך, יהודים, סיפור של שנאה עצמית
יעקב גולומב, שנאה-עצמית יהודית: ניטשה, פרויד והמקרה של תיאודור לסינג (באנגלית)
אליקים העצני, ‏השנאה העצמית היהודית (2003), נתיב ינואר 2004
לוראן כהן, אותה אשמה: על אנטישמיות ושנאה עצמית, ארץ אחרת, גיליון 7
עופרי אילני, שנאת יהודית עצמית – לא רק בעיה של שמאלנים, באתר הארץ, 30 ביוני 2015

הערות שוליים

^ בן דרור ימיני, "קואליציית הטירוף", מעריב, "מוספשבת", 8.1.2010.
^ בן דרור ימיני, יש יהודים אנטישמים, nrg-בלוגים, 18.1.2010
^ W. M. L. Finlay, "Pathologizing Dissent: Identity Politics, Zionism and the 'Self-Hating Jew'", British Journal of Social Psychology, Vol. 44 No. 2, June 2005, pp. 201-222. Online summary.
^ ישראל היום, 14 באוקטובר 2009
^ "נתן זהבי: "ראשי התיבות ש"ס - שרמוטות ספרדיות", באתר רדיו ללא הפסקה
^ סנדר גילמן, Jewish self-hatred: anti-Semitism and the hidden language of the Jews, הוצאת ג'ון הופקינס, 1986.
^ Critics of Israel deserve a debate, not demonisation The Australian February 08, 2007
^ Healing Israel/Palestine: A Path to Peace and Reconciliation, North Atlantic Books, 2003.
^ Deborah Solomon, The Professorial Provocateur, The New York Times, November 2, 2003.
^ Richard H. Curtiss, "Personality: Dr. Israel Shahak", Washington Report on Middle East Affairs, June 1989.
^ Sander Gilman, "Jewish Self-Hatred: Anti-Semitism and the Hidden Language of the Jews," Baltimore:Johns Hopkins University Press 1986, pp. 361.

[1] בן דרור ימיני, "קואליציית הטירוף", מעריב, "מוספשבת", 8.1.2010.

[2] בן דרור ימיני, יש יהודים אנטישמים, nrg-בלוגים, 18.1.2010

[Finlay-3] W. M. L. Finlay, "Pathologizing Dissent: Identity Politics, Zionism and the 'Self-Hating Jew'", British Journal of Social Psychology, Vol. 44 No. 2, June 2005, pp. 201-222. Online summary.

[4] ישראל היום, 14 באוקטובר 2009

[5] "נתן זהבי: "ראשי התיבות ש"ס - שרמוטות ספרדיות", באתר רדיו ללא הפסקה

[6] סנדר גילמן, Jewish self-hatred: anti-Semitism and the hidden language of the Jews, הוצאת ג'ון הופקינס, 1986.

[7] Critics of Israel deserve a debate, not demonisation The Australian February 08, 2007

[8] Healing Israel/Palestine: A Path to Peace and Reconciliation, North Atlantic Books, 2003.

[9] Deborah Solomon, The Professorial Provocateur, The New York Times, November 2, 2003.

[10] Richard H. Curtiss, "Personality: Dr. Israel Shahak", Washington Report on Middle East Affairs, June 1989.

[11] Sander Gilman, "Jewish Self-Hatred: Anti-Semitism and the Hidden Language of the Jews," Baltimore:Johns Hopkins University Press 1986, pp. 361.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

@@ שורה 5: / שורה 5: @@
 סופרים יהודיים ופעילים פוליטיים ממוצא יהודי שהביעו בעבר ביקורת כנגד מדינת [[ישראל]] או [[ציונות|התנועה הציונית]] וכונו במונח זה טענו כי השימוש בכינוי גנאי זה כנגדם מטעה מכיוון שהוא מתבסס על השקפותיהם הפוליטיות בלבד.
-יש הגורסים כי המונח "אוטו-אנטישמי" מתאר אדם יהודי ששונא יהודי אחר רק על בסיס רקע, מוצא, או אדיקות דתית שונה משלו.[https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4106075,00.html]{{דרוש מקור}}
 ==שימוש==
@@ שורה 44: / שורה 42: @@
 * [[אוטו ויינינגר]]
 * "[[המאמין (סרט, 2001)|המאמין]]"
-*[[שנאת חרדים בישראל]]
 ==לקריאה נוספת==
@@ שורה 68: / שורה 65: @@
 [[קטגוריה:החברה היהודית]]
 [[קטגוריה:כינויי גנאי]]
-[[קטגוריה:גזענות]]