הנרי מילר – הבדלי גרסאות

הנרי מילר
Henry Valentine Miller
לידה	26 בדצמבר 1891; Yorkville, מנהטן, ארצות הברית
פטירה	7 ביוני 1980 (בגיל 88); פסיפיק פליסיידס, לוס אנג'לס, ארצות הברית
מדינה	ארצות הברית
מקום לימודים	הסיטי קולג' של ניו יורק
שפות היצירה	אנגלית
יצירות בולטות	חוג הסרטן, הצליבה הוורודה, ימים שקטים בקלישי, הענק ממארוסי, אביב שחור, חוג הגדי (ספר), The Air-Conditioned Nightmare
תקופת הפעילות	מ-1934
	www.henrymiller.info
חתימה

עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה

→ העריכה הקודמת העריכה הבאה ←

תוכן שנמחק תוכן שנוסף

חזותיקוד ויקי

בשורה

גרסה מ־18:19, 27 במאי 2020

פרק זה טעון עריכה. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לערוך אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

הנרי ולנטיין מילר (באנגלית: Henry Valentine Miller;‏ 26 בדצמבר 1891 - 7 ביוני 1980), סופר אמריקני. מילר ידוע כסופר אוונגרד שיצר סגנון חדש של רומן שהוא תערובת של רומן בדיוני, אוטוביוגרפיה, ביקורת חברתית, ניתוח דמויות, השקפה פילוסופית, אסוציאציה סוריאליסטית, מין, פסיכואנליזה וזרם תודעה. כתיבה זו הייתה, מצד אחד, תמיד על חייו האמיתיים של מילר, ומצד שני, פרי דמיונו. יצירותיו הידועות בסוגה זאת כוללים את "חוג הסרטן", "חוג הגדי", "אביב שחור" וטרילוגיית ה"צליבה הוורודה" שמבוססים על חוויותיו כבוהמיין בניו יורק ופריז. מילר כתב גם זיכרונות מסע, מאמרי ביקורת וניתוח ספרות וצייר בצבעי מים.

ילדות והשכלה

מילר נולד בבית משפחתו, רחוב 85 מז' 450, יורקוויל מנהטן, ניו יורק. בן למשפחה לותרנית גרמניה, לואיז מארי (נייטינג) וטיילור היינריך מילר. כילד, הוא גר 9 שנים בסמטת דריגז 662 בוויליאמסבורג, ברוקלין שנודעה בזמנו (ומאוחר יותר ביצירתו) כרובע ה-14. ב-1900, משפחתו עברה לרחוב דקאטור 1063 בבושוויק, ברוקלין. לאחר שסיים שם בית ספר יסודי, למרות שמשפחתו נשארה בבושוויק, מילר נרשם לבית ספר תיכון בשכונת וויליאמסבורג. כעלם צעיר הוא היה פעיל במפלגה הסוציאליסטית של אמריקה (כשהדגם שלו היה הסוציאליסט השחור הוברט האריסון). הוא נרשם ונכח גם לאורך סמסטר אחד בסיטי קולג' של ניו יורק.

קריירה

ברוקלין (1917–1930)

מילר נישא לראשונה לביאטריס סילבאס וויקנז ב-1917, הם גרו בדירה ברחוב 244 שבשדרה השישית בברוקלין אבל נישואיהם היו בעוכרה של הקריירה הספרותית שמילר שאף לממש ולאחר שהם הולידו בת, ברברה שנולדה ב-1919 ב-21 בדצמבר 1923 הם היו עתידים להתגרש.

בתקופה הזאת מילר עבר בווסטרן יוניון והמשיך לעבוד שם עד 1924. במרץ 1922 במהלך חופשה בת שלושה שבועות הוא כתב את הרומן הראשון שלו בשם "כנפיים קצוצות". הספר מעולם לא פורסם ורק חלקים ממנו נותרו היום למרות שחלקים נרחבים ממנו מוחזרו שוב בעבודות אחרות כגון חוג הסרטן וחוג הגדי. במאמרים שלו מאוחר יותר מילר קרא ל"כנפיים קצוצות" שהיה מורכב מניתוח דמויות של תריסר שליחים של וסטרן יוניון, ספר ארוך וכנראה מאוד גרוע.

ב-1923 בעודו נשוי עדיין לביאטריס מילר פגש והתאהב ברקדנית שחקנית שנולדה תחת השם ג'ולייט עדית סמארט' אבל הייתה ידועה בבמה כג'ון מילר, בת 21 בזמנו. הם התחילו לנהל רומן ובראשון ביוני לאחר גירושיו של מילר מביאטריס נישאו 1924 נישאו. עוד בשנה זאת מילר התפטר מעבודתו בכדי להקדיש את כל כולו לכתיבה. מאוחר יותר הוא עתיד היה לתאר תקופה זאת שהייתה מלווה בניסיונות, כשלונות, מכרים בוהמיינים, ניסיונות בעלי אופי מיני ותעופות שהתבטאו ברשימות מילים בהשפעה סגנון זרם תודעה בעלי אופי פילוסופי בטרילוגיה שלו: "סקסוס", "פלקסוס" ו"נקסוס" שכונסו גם תחת השם הקיבוצי "הצליבה הוורודה".

הרומן השני של מילר, "מולך": או, העולם הגוי הזה, נכתב בשנים 1927–288, בתחילה במסווה של רומן שכתבה ג'ון. מעריץ מבוגר ועשיר של ג'ון, רולנד פרידמן, שילם לה כדי שתכתוב את הרומן; היא הייתה מציגה לו דפים מהעבודה של מילר בכל שבוע בעודה מעמידה פנים לבעלות. הספר לא פורסם עד 1992, 65 שנה לאחר שנכתב ו-12 שנים לאחר מותו של מילר. מולך נחשב גם על ידי רבים לספר האנטישמי ביותר של מילר, טענה שלא חזרה לגבי ספריו האחרים, ונטען גם שיהדותו של פרידמן וקנאה מצד מילר הייתה המקור. מולך מבוסס על נישואיו הראשונים של מילר, עם ביאטריס, ושנותיו כמנהל כוח אדם בווסטרן יוניון במנהטן התחתונה.

הרומן השלישי שנכתב סביב הזמן הזה נקרא "זין משוגע". גם הוא לא פורסם עד לאחר מותו של מילר. בתחילה כותרתו הייתה "לסביות מקסימות, זין המשוגע" (יחד עם הרומן המאוחר שלו "נקסוס") סיפר את סיפור היחסים ההדוקים של ג'ון עם האמנית מאריון ששינתה את שמו בעצת ג'ון לז'אן קרונסקי. קרונסקי התגוררה עם מילר וג'ון משנת 1926 עד 1927, אז נסעו ג'ון וג'אן לפריס ביחד והשאירו את מילר מאחור, מה שגרם למילר הרבה אי יציבות נפשית מאחר שהוא ידע שהזוג מנהל מערכת יחסים לסבית והרשים זנוח. בזמן שהותם בפריס ג'ון וקרנוסקי לא הסתדרו ומספר חודשים אחר כך בעקבות ריבים תכופים ג'ון חזרה למילר. קרונסקי התאבדה בסביבות 1930.

פריז (1930–1939)

בשנת 1928 בילה מילר מספר חודשים בפריס עם ג'ון, טיול שמומן על ידי פרידמן. יום אחד ברחוב בפריס, מילר פגש סופר אחר, רוברט וו סרוויס, שהזכיר את הסיפור באוטוביוגרפיה שלו הוא: "עד מהרה נכנסנו לשיחה שפנתה במהרה לנושא של ספרים. עבור משקל נוצה הוא דיבר בסמכות מה ולעג ליומרת הסופרים של הרובע הלטיני ומגזין הפריקים שלהם."

ב־1930, מילר עבר לפריז בגפו. זמן קצר לאחר מכן החל לעבוד על "חוג הסרטן" וכתב לחבר, "אני מתחיל מחר את העבודה על הספר של פריז: גוף ראשון, לא מצונזר, חסר צורה - שם זין על הכל!" למרות שלמילר היה כלום כסף או פחות מכך כל השנה הראשונה בה שהה בפריס, לאחר שפגש את אנאיס נין דברים עמדו להשתנות, בעזרת "יו גווילר" המשיך מילר לשלם את כל דרכו בשנות השלושים כולל דמי השכירות לדירה בווילה סוראט 18. נין הפכה לאהובתו ומימנה את ההדפס הראשון של "חוג הסרטן" בשנת 1934 בכסף מאת אוטו ראנק. באותו הזמן היא כותבת בכתבי העת שלה בהרחבה על מערכת היחסים שלה עם מילר ואשתו ג'ון; הכרך הראשון שהקיף את השנים 34–1931 ראה אור בשנת 1966.בשלהי שנת 1934, ג'ון התגרש מילר על ידי מיופה כוח במקסיקו סיטי.

בשנת 1931 בזכות חברו אלפרד פרלס שעבד במהדורה של השיקגו טריביון הועסק מילר בפריז כמגיהה. מילר ניצל את ההזדמנות להגיש כמה מאמרים משלו תחת שמו של פרלס, מכיוון שבאותה תקופה רק רשויות מערכת העורכים לפרסם בעיתון. תקופה זו בפריס הייתה יצירתית ביותר עבור מילר, ובמשכה הוא גם ביסס רשת משמעותית ומשפיעה של סופרים שהסתובבו בווילה סוראט. באותה תקופה מילר וסופר בריטי צעיר, לורנס דורל, פצחו בחברות שהייתה עתידה לשרוד עד סוף חייהם. ההתכתבויות של מילר עם דורל התפרסמו מאוחר יותר בשני ספרים. בתקופת פריז הוא הושפע גם מהסוריאליסטים הצרפתים.

בעבודותיו מופיעים בין השאר דיווחים מפורטים על חוויות מיניות. ספרו הראשון להתפרסם, "חוג הסרטן" (1934), יצא בהוצאת אובליסק בפריז ונאסר בארצות הברית על רקע גסויות. עטיפת הספר לוותה באזהרה: "אסור לייבא לארצות הברית או לבריטניה." הוא המשיך לכתוב רומנים אסורים; "חוג הסרטן" ו"מעיין השחור" (1936) ו"חוג הגדי" (1939) שלו זלגו בעזרתם של גולים אמריקאיים בצרפת בחזרה לארץ מולדתו ובנו למילר אט אט מוניטין מחתרתי בזמן שהוא התפרנס בין השאר מכתיבת ספרי פורנוגרפיה שפורסמו בארצות הברית תחת שם בדוי, חלקם קיימים עוד היום כגון "גגות פריס/ אופוס פיסטורום (עבודתו של הטוחן)". למרות שהרומנים שהוזכרו נותרו אסורים בארצות הברית במשך למעלה משני עשורים, בשנת 1939 פרסמו בבית ההוצאה כיוונים חדשים את "העין הקוסמולוגית", ספרו הראשון של מילר שיצא לאור חוקית באמריקה. האוסף הכיל קטעי פרוזה קצרים, שרובם הופיעו במקור ב"אביב השחור" וב"מקס והפ'גוצ'יטים הלבנים" (1938).

מילר למד צרפתית במהלך שהות של עשר שנים בפריס ובצרפת עד יוני 1939. בסוף שנות השלושים מילר למד גם על המלח יליד גרמניה ג'ורג 'דיברן, עזר לקדם את פרויקט הזיכרונות של דיברן וארגן איסוף צדקה כדי לעזור לו.

יוון (1939–1940)

ב-1939, זמן קצר לפני תחילת מלחמת העולם השנייה, נסע מילר מפריז בה התגורר באותה תקופה ליוון. הוא עשה זאת בעקבות הזמנתו של חברו לורנס דורל, שהתגורר ביוון. מילר מתאר את השנה שביקר ביוון בספר המסע "הענק ממארוסי" (1941). שנים רבות לאחר מכן בחר מילר בספר זה לספר הטוב ביותר שכתב. בספר רוחני זה שהוא מעין שיר הלל לתרבות יוון, לארץ ולאנשים, מתאר מילר את ההשפעה האדירה שהייתה ליוון עליו. מילר לא חזר מיוון לפריז, אלא הפליג לארצות הברית מסיים בזאת את התקופה שלו באירופה.

אחת ההכרות הראשונות במאמציו הנרי מילר כסופר מודרני מרכזי הייתה של ג'ורג' אורוול במאמרו "בתוך הלוויתן" משנת 1940, שם כתב:

כאן לדעתי כותב הפרוזה הדמיוני היחיד בעל הערך הקל ביותר שהופיע בין הגזעים דוברי האנגלית מזה כמה שנים. גם אם יתנגדו לכך כהפרזת יתר, מן הסתם יש להודות שמילר הוא סופר יוצא דופן, שווה יותר ממבט יחיד; והרי הוא סופר שלילי, לא קונסטרוקטיבי, לא מוסרי, סתם עוד יונה, קבל פסיבי של רוע, מעין וויטמן בין הגוויות.

קליפורניה (1942-1980)

בשנת 1940, מילר שב לניו יורק, לאחר מסע בן שנה ברחבי ארצות הברית, מסע שיהפוך לחומר גלם ל"הסיוט הממוזג" הוא עבר לקליפורניה ביוני 1942, בתחילה הוא התגורר ממש מחוץ להוליווד בבוורלי גלן, לפני שהתיישב בביג סור בשנת 1944. בזמן שמילר הקים את בסיסו בביג סור ספריו מפריז שעדיין נאסרו לפרסום בארצות הברית התפרסמו בצרפת באובליסק ואחר כך גם באולימפיה והשיגו שם פרסום איטי ויציב הן בקרב האירופים והן במובלעות השונות של גולי התרבות האמריקניים. כתוצאה מכך, הספרים הוברחו לעיתים קרובות לארצות הברית, שם הם התגלו כמשפיעים ביותר על סופרי "דור הביט" החדש, הבולט בהם ג'ק קרואק, הסופר היחיד מבין סופרי הביט שמילר העריך וגם זה שראה בעצמו ממשיך דרכו ובמילר מאין אב רוחני. כשלבסוף פורסמו ספריו האסורים בארצות הברית של שנות השישים, מילר החל להתפרסם וכבר לא היה מעוניין בדמותו כסופר פורע חוק של ספרי זימה אולם בסופו של דבר הדימוי כבר נצרף בתודעת הציבור האמריקאי והוא ויתר על המאבק הזה.

בשנת 1942, זמן קצר לפני שעבר לקליפורניה, החל מילר לכתוב את "סקסוס", הרומן הראשון בטרילוגיית "הצליבה הוורודה", תיאור בדיוני המתעד את תקופת שש שנות חייו בברוקלין כשהתאהב בג'ון ונאבק למצוא את הקול שלו ולהפוך לסופר. כמו כמה מיצירותיו האחרות, הטרילוגיה שהושלמה בשנת 1959 נאסרה בתחילה בארצות הברית ופורסמה רק בצרפת וביפן. מילר התגורר בצריף בקניון אנדרסון משנת 1944 ועד 1947 ביחד עם סופרים בוהמיים אחרים כמו הארי פארץ', אמיל ווייט וג'ין ורדה. בעודו גר שם הוא כותב את "אל תוך חיי הלילה", ספר שאוייר על ידי בצלאל שץ שמילר התיידד איתו כמה שנים קודם לכן, מאוחר יותר הוא גם יכתוב על כנופיית האמנים של קניון אנדרסון ב"ביג סור והתפוזים של הירונימוס בוש".

ביצירות אחרות שנכתבו בתקופתו בקליפורניה מילר הביע ביקורת רחבת אופקים כלפי התרבות האמריקאית, כפי שהשתקף ב"יום ראשון לאחר המלחמה" (1944) וב"הסיוט הממוזג" (1945) וביקורת כלפי הנטייה המיסטיקנית של אמני בוהמה כפי במתבטא בספרים כגון "שטן בגן עדן" (1955)

בשנת 1944 נפגש מילר והתחתן עם אשתו השלישית, ג'נינה מרתה לאפסקה, סטודנטית לפילוסופיה שהייתה צעירה ממנו ב-30 שנה. נולדו להם שני ילדים: בן, טוני, ובת, ולנטיין. הם התגרשו בשנת 1952. בשנה שלאחר מכן התחתן עם האמנית איב מקלור, שהייתה צעירה ממנו ביותר מ-37 שנים. הם התגרשו בשנת 1960, בשנת 1961 קבע מילר מפגש מחודש בניו יורק עם אשתו לשעבר והנושא העיקרי בטרילוגיית "הצליבה הוורודה", ג'ון, לאחר שהם לא התראו מזה כמעט שלושה עשורים. במכתב לאיב הוא תיאר את ההלם שלו מחזותה ה"נוראית" של ג'ון, שכנראה הדרדרה עד אז פיזית ונפשית בעקבות שימוש בסמים, איב נפטרה בשנת 1966, ככל הנראה כתוצאה מאלכוהוליזם.

בשנת 1959, מילר כתב סיפור קצר אותו הוא תיאר בחיבה כ"הסיפור הכי ייחודי" שלי. למעשה יצירה ספרותית שכותרתה "החיוך לרגלי הסולם".

בפברואר 1963 עבר מילר לכלונסאות הפסיפיק -444 באוקאמפו דרייב, לוס אנג'לס, קליפורניה, שם הוא יבלה את 17 השנים האחרונות לחייו. בשנת 1967 התחתן מילר עם אשתו החמישית, הזמרת ילידת יפן הוקי טוקודה (ja: ホキ徳田). בשנת 1968 חתם מילר על "מחאת מסי המלחמה של הסופרים והעורכים", ונדר לסרב לתשלומי מיסים במחאה על מלחמת וייטנאם. לאחר המעבר שלו לאוקמפו דרייב, הוא ערך מסיבות ארוחת ערב לדמויות האמנותיות והספרותיות של אותה תקופה. הטבחית והמטפלת שלו הייתה דוגמנית של אמן צעיר בשם טווינקה ת'יבוד, שלימים כתב ספר על שיחות הערב שלו עם מילר.

רק 200 עותקים של ספרון של מילר משנת 1972, "על הגעה לגבורות", פורסם על ידי הוצאת קאפרה בשיתוף עם הוצאת ייס! זה היה הכרך הראשון של סדרת הספרונים "ייס! קאפרה" ואורכו 34 עמודים. הספר מכיל שלוש מאמרים בנושאים כמו הזדקנות וחיים בעלי משמעות. ביחס לגיל 80, מסביר מילר:

אם בגיל שמונים אתה לא נכה או אחרת מוגבל, אם יש לך בריאותך, אם אתה עדיין נהנה מטיול טוב, ארוחה טובה (עם כל הקציצות), אם אתה יכול לישון בלי לקחת קודם כדור, אם ציפורים ופרחים, הרים וים עדיין נותנים לך השראה, אתה אדם בר מזל ביותר ועליך לרדת על ברכייך בוקר וערב ולהודות לאל הטוב על כוחו המצל והמשאיר.

מילר וטוקודה התגרשו בשנת 1977. ואז בסוף שנות השמונים לחייו, הצטלם מילר עם וורן בייטי לסרט "האדומים" משנת 1981, שביום גם על ידי בייטי. הוא מדבר בסרט על זכרונותיו מג'ון ריד ולואיז בראיינט כחלק מסדרת "עדויות" שמצולמת בו. הסרט שוחרר שמונה עשר חודשים לאחר מותו של מילר. בארבע השנים האחרונות לחייו קיים מילר התכתבות מתמשכת של למעלה מ -1,500 מכתבים עם ברנדה ונוס, דוגמנית פלייבוי צעירה ובעלת טור, שחקנית ורקדנית. ספר על התכתבויותיהם ראה אור בשנת 1986.

מוות

מילר נפטר מסיבוכי מחזור הדם בביתו בכלונסאות הפסיפיק ב־7 ביוני 1980, בגיל 88. גופתו נשרפה ואפרו חולק בין בנו טוני לבתו ואל. טוני הצהיר כי בסופו של דבר הוא מתכוון לערבב את האפר עם אלה של אביו וששניהם יפוזרו בינות לצוקים של ביג סור.

קישורים חיצוניים

אתר האינטרנט הרשמי של הנרי מילר (באנגלית)
הספרים של הנרי מילר, באתר "סימניה"
הנרי מילר, באתר "Find a Grave" (באנגלית)

ערך זה הוא קצרמר בנושא אישים ובנושא ספרות. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.

@@ שורה 1: / שורה 1: @@
+{{עריכה}}
 {{סופר}}
 '''הנרי ולנטיין מילר''' (ב[[אנגלית]]: '''Henry Valentine Miller''';{{כ}} [[26 בדצמבר]] [[1891]] - [[7 ביוני]] [[1980]]), [[סופר]] [[ארצות הברית|אמריקני]]. מילר ידוע כסופר [[אוונגרד]] שיצר סגנון חדש של [[רומן]] שהוא תערובת של רומן בדיוני, [[אוטוביוגרפיה]], ביקורת [[חברתי]]ת, ניתוח דמויות, השקפה [[פילוסופיה|פילוסופית]], [[אסוציאציה]] [[סוריאליזם|סוריאליסטית]], [[מיניות|מין]], [[פסיכואנליזה]] ו[[זרם התודעה|זרם תודעה]]. כתיבה זו הייתה, מצד אחד, תמיד על חייו האמיתיים של מילר, ומצד שני, פרי דמיונו. יצירותיו הידועות בסוגה זאת כוללים את "[[חוג הסרטן (ספר)|חוג הסרטן]]", "[[חוג הגדי (ספר)|חוג הגדי]]", "[[אביב שחור]]" וטרילוגיית ה"[[צליבה הוורודה]]" שמבוססים על חוויותיו כבוהמיין בניו יורק ופריז. מילר כתב גם זיכרונות מסע, מאמרי ביקורת וניתוח [[ספרות]] וצייר בצבעי מים.
@@ שורה 40: / שורה 41: @@
 ==== קליפורניה (1942-1980) ====
-בשנת 1940, מילר שב לניו יורק, לאחר מסע בן שנה ברחבי ארצות הברית, מסע שיהפוך לחומר גלם ל[["הסיוט הממוזג"]] הוא עבר לקליפורניה ביוני 1942, בתחילה הוא התגורר ממש מחוץ להוליווד בבוורלי גלן, לפני שהתיישב בביג סור בשנת 1944. בזמן שמילר הקים את בסיסו בביג סור ספריו מפריז שעדיין נאסרו לפרסום בארצות הברית התפרסמו בצרפת באובליסק ואחר כך גם באולימפיה והשיגו שם פרסום איטי ויציב הן בקרב האירופים והן במובלעות השונות של גולי התרבות האמריקניים. כתוצאה מכך, הספרים הוברחו לעיתים קרובות לארצות הברית, שם הם התגלו כמשפיעים ביותר על סופרי [["דור הביט"]] החדש, הבולט בהם ג'ק קרואק, הסופר היחיד מבין סופרי הביט שמילר העריך וגם זה שראה בעצמו ממשיך דרכו ובמילר מאין אב רוחני. כשלבסוף פורסמו ספריו האסורים בארה"ב של שנות השישים, מילר החל להתפרסם וכבר לא היה מעוניין בדמותו כסופר פורע חוק של ספרי זימה אולם בסופו של דבר הדימוי כבר נצרף בתודעת הציבור האמריקאי והוא ויתר על המאבק הזה.
+בשנת 1940, מילר שב לניו יורק, לאחר מסע בן שנה ברחבי ארצות הברית, מסע שיהפוך לחומר גלם ל"[[הסיוט הממוזג]]" הוא עבר לקליפורניה ביוני 1942, בתחילה הוא התגורר ממש מחוץ להוליווד בבוורלי גלן, לפני שהתיישב בביג סור בשנת 1944. בזמן שמילר הקים את בסיסו בביג סור ספריו מפריז שעדיין נאסרו לפרסום בארצות הברית התפרסמו בצרפת באובליסק ואחר כך גם באולימפיה והשיגו שם פרסום איטי ויציב הן בקרב האירופים והן במובלעות השונות של גולי התרבות האמריקניים. כתוצאה מכך, הספרים הוברחו לעיתים קרובות לארצות הברית, שם הם התגלו כמשפיעים ביותר על סופרי "[[דור הביט]]" החדש, הבולט בהם ג'ק קרואק, הסופר היחיד מבין סופרי הביט שמילר העריך וגם זה שראה בעצמו ממשיך דרכו ובמילר מאין אב רוחני. כשלבסוף פורסמו ספריו האסורים בארצות הברית של שנות השישים, מילר החל להתפרסם וכבר לא היה מעוניין בדמותו כסופר פורע חוק של ספרי זימה אולם בסופו של דבר הדימוי כבר נצרף בתודעת הציבור האמריקאי והוא ויתר על המאבק הזה.
-בשנת 1942, זמן קצר לפני שעבר לקליפורניה, החל מילר לכתוב את "סקסוס", הרומן הראשון בטרילוגיית "הצליבה הוורודה", תיאור בדיוני המתעד את תקופת שש שנות חייו בברוקלין כשהתאהב בג'ון ונאבק למצוא את הקול שלו ולהפוך לסופר. כמו כמה מיצירותיו האחרות, הטרילוגיה שהושלמה בשנת 1959 נאסרה בתחילה בארצות הברית ופורסמה רק בצרפת וביפן. מילר התגורר בצריף בקניון אנדרסון משנת 1944 ועד 1947 ביחד עם סופרים בוהמיים אחרים כמו הארי פארץ', אמיל ווייט וג'ין ורדה. בעודו גר שם הוא כותב את [["אל תוך חיי הלילה"]], ספר שאוייר ע"י [[בצלאל שץ]] שמילר התיידד איתו כמה שנים קודם לכן, מאוחר יותר הוא גם יכתוב על כנופיית האמנים של קניון אנדרסון ב[["ביג סור והתפוזים של הירונימוס בוש"]].
+בשנת 1942, זמן קצר לפני שעבר לקליפורניה, החל מילר לכתוב את "סקסוס", הרומן הראשון בטרילוגיית "הצליבה הוורודה", תיאור בדיוני המתעד את תקופת שש שנות חייו בברוקלין כשהתאהב בג'ון ונאבק למצוא את הקול שלו ולהפוך לסופר. כמו כמה מיצירותיו האחרות, הטרילוגיה שהושלמה בשנת 1959 נאסרה בתחילה בארצות הברית ופורסמה רק בצרפת וביפן. מילר התגורר בצריף בקניון אנדרסון משנת 1944 ועד 1947 ביחד עם סופרים בוהמיים אחרים כמו הארי פארץ', אמיל ווייט וג'ין ורדה. בעודו גר שם הוא כותב את "[[אל תוך חיי הלילה]]", ספר שאוייר על ידי [[בצלאל שץ]] שמילר התיידד איתו כמה שנים קודם לכן, מאוחר יותר הוא גם יכתוב על כנופיית האמנים של קניון אנדרסון ב"[[ביג סור והתפוזים של הירונימוס בוש]]".
-ביצירות אחרות שנכתבו בתקופתו בקליפורניה מילר הביע ביקורת רחבת אופקים כלפי התרבות האמריקאית, כפי שהשתקף ב"יום ראשון לאחר המלחמה" (1944) וב"הסיוט הממוזג" (1945) וביקורת כלפי הנטייה המיסטיקנית של אמני בוהמה כפי במתבטא בספרים כגון [["שטן בגן עדן"]] (1955)
+ביצירות אחרות שנכתבו בתקופתו בקליפורניה מילר הביע ביקורת רחבת אופקים כלפי התרבות האמריקאית, כפי שהשתקף ב"יום ראשון לאחר המלחמה" (1944) וב"הסיוט הממוזג" (1945) וביקורת כלפי הנטייה המיסטיקנית של אמני בוהמה כפי במתבטא בספרים כגון "[[שטן בגן עדן]]" (1955)
-בשנת 1944 נפגש מילר והתחתן עם אשתו השלישית, ג'נינה מרתה לאפסקה, סטודנטית לפילוסופיה שהיתה צעירה ממנו ב-30 שנה. נולדו להם שני ילדים: בן, טוני, ובת, ולנטיין. הם התגרשו בשנת 1952. בשנה שלאחר מכן התחתן עם האמנית איב מקלור, שהיתה צעירה ממנו ביותר מ-37 שנים. הם התגרשו בשנת 1960, בשנת 1961 קבע מילר מפגש מחודש בניו יורק עם אשתו לשעבר והנושא העיקרי בטרילוגיית "הצליבה הוורודה", ג'ון, לאחר שהם לא התראו מזה כמעט שלושה עשורים. במכתב לאיב הוא תיאר את ההלם שלו מחזותה ה"נוראית" של ג'ון, שכנראה הדרדרה עד אז פיזית ונפשית בעקבות שימוש בסמים, איב נפטרה בשנת 1966, ככל הנראה כתוצאה מאלכוהוליזם.
+בשנת 1944 נפגש מילר והתחתן עם אשתו השלישית, ג'נינה מרתה לאפסקה, סטודנטית לפילוסופיה שהייתה צעירה ממנו ב-30 שנה. נולדו להם שני ילדים: בן, טוני, ובת, ולנטיין. הם התגרשו בשנת 1952. בשנה שלאחר מכן התחתן עם האמנית איב מקלור, שהייתה צעירה ממנו ביותר מ-37 שנים. הם התגרשו בשנת 1960, בשנת 1961 קבע מילר מפגש מחודש בניו יורק עם אשתו לשעבר והנושא העיקרי בטרילוגיית "הצליבה הוורודה", ג'ון, לאחר שהם לא התראו מזה כמעט שלושה עשורים. במכתב לאיב הוא תיאר את ההלם שלו מחזותה ה"נוראית" של ג'ון, שכנראה הדרדרה עד אז פיזית ונפשית בעקבות שימוש בסמים, איב נפטרה בשנת 1966, ככל הנראה כתוצאה מאלכוהוליזם.
 בשנת 1959, מילר כתב סיפור קצר אותו הוא תיאר בחיבה כ"הסיפור הכי ייחודי" שלי. למעשה יצירה ספרותית שכותרתה "החיוך לרגלי הסולם".
@@ שורה 52: / שורה 53: @@
 בפברואר 1963 עבר מילר לכלונסאות הפסיפיק -444 באוקאמפו דרייב, לוס אנג'לס, קליפורניה, שם הוא יבלה את 17 השנים האחרונות לחייו. בשנת 1967 התחתן מילר עם אשתו החמישית, הזמרת ילידת יפן הוקי טוקודה (ja: ホ キ 徳 田). בשנת 1968 חתם מילר על "מחאת מסי המלחמה של הסופרים והעורכים", ונדר לסרב לתשלומי מיסים במחאה על מלחמת וייטנאם. לאחר המעבר שלו לאוקמפו דרייב, הוא ערך מסיבות ארוחת ערב לדמויות האמנותיות והספרותיות של אותה תקופה. הטבחית והמטפלת שלו הייתה דוגמנית של אמן צעיר בשם טווינקה ת'יבוד, שלימים כתב ספר על שיחות הערב שלו עם מילר.
-רק 200 עותקים של ספרון של מילר משנת 1972, "על הגעה לגבורות", פורסם ע"י הוצאת קאפרה בשיתוף עם הוצאת ייס! זה היה הכרך הראשון של סדרת הספרונים "ייס! קאפרה" ואורכו 34 עמודים. הספר מכיל שלוש מאמרים בנושאים כמו הזדקנות וחיים בעלי משמעות. ביחס לגיל 80, מסביר מילר:
+רק 200 עותקים של ספרון של מילר משנת 1972, "על הגעה לגבורות", פורסם על ידי הוצאת קאפרה בשיתוף עם הוצאת ייס! זה היה הכרך הראשון של סדרת הספרונים "ייס! קאפרה" ואורכו 34 עמודים. הספר מכיל שלוש מאמרים בנושאים כמו הזדקנות וחיים בעלי משמעות. ביחס לגיל 80, מסביר מילר:
 {{ציטוט|מירכאות=כן|תוכן=אם בגיל שמונים אתה לא נכה או אחרת מוגבל, אם יש לך בריאותך, אם אתה עדיין נהנה מטיול טוב, ארוחה טובה (עם כל הקציצות), אם אתה יכול לישון בלי לקחת קודם כדור, אם ציפורים ופרחים, הרים וים עדיין נותנים לך השראה, אתה אדם בר מזל ביותר ועליך לרדת על ברכייך בוקר וערב ולהודות לאל הטוב על כוחו המצל והמשאיר.}}
 מילר וטוקודה התגרשו בשנת 1977. ואז בסוף שנות השמונים לחייו, הצטלם מילר עם [[וורן בייטי]] לסרט "[[האדומים]]" משנת 1981, שביום גם על ידי בייטי. הוא מדבר בסרט על זכרונותיו מג'ון ריד ולואיז בראיינט כחלק מסדרת "עדויות" שמצולמת בו. הסרט שוחרר שמונה עשר חודשים לאחר מותו של מילר. בארבע השנים האחרונות לחייו קיים מילר התכתבות מתמשכת של למעלה מ -1,500 מכתבים עם ברנדה ונוס, דוגמנית פלייבוי צעירה ובעלת טור, שחקנית ורקדנית. ספר על התכתבויותיהם ראה אור בשנת 1986.
@@ שורה 61: / שורה 61: @@
 ==== מוות ====
-מילר נפטר מסיבוכי מחזור הדם בביתו בכלונסאות הפסיפיק ב- 7 ביוני 1980, בגיל 88. גופתו נשרפה ואפרו חולק בין בנו טוני לבתו ואל. טוני הצהיר כי בסופו של דבר הוא מתכוון לערבב את האפר עם אלה של אביו וששניהם יפוזרו בינות לצוקים של ביג סור.
+מילר נפטר מסיבוכי מחזור הדם בביתו בכלונסאות הפסיפיק ב־7 ביוני 1980, בגיל 88. גופתו נשרפה ואפרו חולק בין בנו טוני לבתו ואל. טוני הצהיר כי בסופו של דבר הוא מתכוון לערבב את האפר עם אלה של אביו וששניהם יפוזרו בינות לצוקים של ביג סור.
 == קישורים חיצוניים ==

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: הנרי מילר
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: הנרי מילר