טומאת אוכלים

בהלכה היהודית, טומאת אוכלים היא אחת ממיני הטומאה, ושם כולל לכל דיני הטומאות הקשורים לאוכל, הן הטומאות הבאים על ידי האוכלים, ובעיקר לטומאות החלים על האוכלים.

הגדר ההלכתי

אוכלים המקבלים טומאה: כל אוכל, שנרטב במים, ונגע בו לאחר מכן דבר טמא בדרגת "אב הטומאה" או "אבי אבות הטומאה", האוכל טמא ומטמא. הכלל הוא, שרק אוכל שאין סופו לטמא טומאה חמורה - טומאת נבילה, צריך להיות מוכשר על ידי מים.

למרות שבהמה מפרכסת מטמאת טומאת אוכלין, היא אינה מטמאת טומאת נבילות, שכן טומאת נבילות היא רק על בהמה שמתה לגמרי, שכן הציווי בתורה בה נכתבה האזהרה על טומאת נבילות, נכתבה בלשון מיתה - ”וכי ימות מן הבהמה”.

אוכלים המחילים טומאה: אוכל אינו מטמא אוכל רק מדרבנן, אך לא מהתורה זאת נלמד בפסוק המלמד על טומאת אוכלין שהוכשרו לקבל טומאה, כתוב "וְכִי יֻתַּן מַיִם עַל זֶרַע וְנָפַל מִנִּבְלָתָם עָלָיו טָמֵא הוּא לָכֶם" המילה "הוא" באה ללמד, שרק האוכל עצמו טמא, אבל אינו מטמא אוכל אחר.

עם זאת, בשר של נבילה - בשרו של בעל חיים מת, מטמא אוכלים אחרים מדין טומאת נבילות, אם כי נבילה מטמאת שני מיני טומאות: טומאת אוכלים, - טומאה לטמא אוכלים, וטומאת נבילות - טומאה חמורה יותר, לטמא בני אדם וכלים. לטומאת נבילות דינים אחרים בתכלית. אין לה את דיני "שומר", ועוד חילוקים נוספים.

לפי רבא (כפי שמסר רב אדא בר אהבה), למרות שאוכל אינו מטמא אוכל, שונה הדין בתרומה וקדשים, בו גם אוכל מטמא אוכל

באוכל יש שלושה חלקים: האוכל עצמו, חלק הנספח לאוכל כשומר כמו קליפות של פרי, עור של בעל חיים, וחלק הנספח לאוכל כ"יד" שכן הוא משמש כידית לאוכל, שאוחזים את האוכל בלפיתתו, כמו עור של בהמה.

סוגות המאכלים

פרי שהורטב והבעלים שמחו בכך, הוכשר לקבל טומאה

מאכלים שהוכשרו לקבל טומאה

ערך מורחב – הכשר לקבל טומאה

המאכלים המקבלים טומאה הם כל סוגי המזון, ובתנאי שהורטבו אי פעם (לאחר שנקטפו מהעץ או השדה) באחד מן המשקים שיפורטו להלן, הרטבה מכוונת ולא אקראית, ובהסכמת בעליו של המזון. הרטבה זו נקראת הכשר לטומאה, מפני שהיא מכשירה ומאפשרת לאוכל להיטמא. לאחר ההכשר, גם אם הנוזל שהרטיב את המזון כבר התייבש - האוכל יקבל טומאה מכל גורם מטמא שיגע בו. המשמעות המעשית של הלכה זו היא, שאם ידוע על מוצר מזון מסוים שלא מקובל להרטיב אותו, כמו פירות יבשים, ניתן לקנותו מהשוק ללא כל חשש שמא נטמא.

דין זה נלמד מפסוק מפורש בתורה:

וְכִי יֻתַּן מַיִם עַל זֶרַע וְנָפַל מִנִּבְלָתָם עָלָיו טָמֵא הוּא לָכֶם

— ספר ויקרא, פרק י"א, פסוק ל"ה

.

מיני המאכלים

המאכלים מתחלקים, מבחינת דרגת קדושתם הנוגעת להלכות הטומאה והטהרה, לארבעה סוגים (מן הקל אל החמור והמקודש):

1. חוּלִין - אוכל רגיל, שאין בו כל קדושה.
2. מעשר שני, אותו מפריש האדם מיבולו, ואוכל בירושלים.
3. תרומה, שניתנת לכהן.
4. קודש, בשר הקרבנות, שנאכל על ידי הכהנים בבית המקדש או על ידי הבעלים בירושלים (בכל קרבן כעניינו).

קיימים שלושה הבדלים עיקריים בין דרגות הקדושה של המזון:

ההבדל המרכזי בין חולין לבין כל שאר הסוגים הוא, שאת החולין מותר לאכול בטומאה (ראו לעיל: האם חובה להיות טהור?), ואילו את שאר מיני המזון חובה לאכול בטהרה (לשם כך יש להקפיד גם על טהרתו של האדם האוכל וגם על טהרת המזון עצמו). היו אנשים שהקפידו לאכול גם את החולין בטהרה, במידת האפשר (בלשון חז"ל: "אוכל חולין בטהרה", וראו להלן). גם מי שנוהג כך, רשאי לשמור את המזון שנטמא לימים שבהם האדם עצמו יהיה טמא, ולא תהיה לו ברירה אלא לאכול אוכל טמא.

הבדל נוסף בין סוגי המזון לגבי האופן בו הם נטמאים: ככל שהאוכל קדוש יותר - כך הוא "רגיש" יותר לטומאה, ונטמא ביתר קלות. מבין הדרגות השונות של טומאה (ראו להלן: דרגות הטומאה), החולין והמעשר השני עשויים להיטמא רק מ"ראשון לטומאה", וכך יהיו הם "שני לטומאה". התרומה עשויה להיטמא גם מ"שני לטומאה", ותיחשב כ"שלישי". הקודש נטמא גם מ"שלישי לטומאה", וייחשב כ"כרביעי".

הבדל שלישי נוגע לשאלה מהי רמת הטהרה הנדרשת מן האדם האוכל את המזון. החולין נאכלים גם על ידי טמא, כאמור. מי שהיה טמא, וטבל במקווה - נטהר, אבל עדיין קיימת בו טומאה מסוימת עד סוף היום (אדם זה נקרא טבול יום, ראו להלן: דרכי היטהרות). במצב זה של טומאה קלה, רשאי הוא לאכול מעשר שני, אך לא תרומה. בסוף היום - יהיה מותר לו גם לאכול תרומה. לגבי רוב הטמאים, סוף היום משלים לגמרי את טהרתם, והם רשאים גם לאכול קודש. ברם, לגבי כמה מן הטמאים (זב, זבה, יולדת ומצורע. ראו לעיל: הדברים המטמאים) קבעה התורה שעליהם להביא קרבן להשלמת טהרתם. עד הבאת קרבנם הם מוגדרים כמחוסר כיפורים, ואסורים לאכול קרבן או להיכנס לבית המקדש.

מפרכסת

המשנה במסכת חולין פוסקת שבהמה טמאה שנשחטה על ידי יהודי, או בהמה טהורה שנשחטה על ידי גוי ועדיין מפרכסת מטמאת טומאת אוכלים אבל לא טומאת נבלה.

לפי הסברו של רש"י, בעל חיים המטמא טומאת אוכלין, הוא רק בעל החיים שנשחט כראוי שחיטה כשרה, מכיון שלוּ הייתה זו בהמה טהורה שנשחטה על ידי יהודי, היתה היא כשרה לאכילה. באופן כזה ניתן להחשיב את בעל החיים ל"אוכל", בשתי האופנים הבאים:

• אם יהודי שחט אותה, ניתן להחשיבה כאוכל, אם היהודי חשב במחשבתו שהשחיטה היא לצורך אכילת הגוי. ליהודי יש כח רוחני להפוך בהמה ל"אוכל" על ידי שחיטה, שכן לעם ישראל הותרה בהמה מיד עם שחיטתה, עוד לפני גמר מותה.

• באופן דומה, אם גוי שחט בהמה לצורך יהודי, נחשבת הבהמה עם שחיטתה ל"אוכל", שכן מכיון שהבהמה מיועדת ליהודי, שלו הותרה הבהמה בשחיטה, ניתן להחשיב את הבהמה כאוכל למרות שבאופן ספיצפי זה הבהמה אינה כשרה לאכילה.

שומר

עור בעל החיים, משמש כשומר

ערך מורחב – שומר לטומאה

דין "שומר", הוא שכל דבר הנספח לאוכל כשומר, ומהווה שמירה על האוכל מאיזה סיבה שהוא, נחשב לחלק מהאוכל, לשני דינים: האחד, שאם נגע בשומר דבר טמא נטמא גם האוכל, והשני בכך שהוא מצטרף לשיעור האוכל; כלומר, שיעור האוכל כדי שיהיה טמא, הוא כזית. אם האוכל עצמו אינו בגודל של זית, רק בצירוף קליפתו, הוא ראוי לקבל טומאה.

יד

ערך מורחב – יד לטומאה

דין "יד", הוא שכל דבר שממש כידית לאחוז את האוכל, ואוחזים בו את האוכל בכל צורה שהיא, הוא נחשב על ידי תשמישו זה כטפל לאוכל וכחלק ממנו. היד משמש לשני פעולות בהלכות טומאה: להוציא טומאה - כלומר, אם נגע אדם בעור של אוכל טמא הוא נטמא, ולהביא טומאה - אם העור נגע בדבר טמא, נטמאה כל חתיכת האוכל.

מקור דין זה הוא מהמילים בפסוק לח, "טמא הוא לכם". בגמרא במסכת חולין דורשת את המילים "לכם", - לכל צרכיכם, כלומר לא רק האוכל עצמו טמא, אלא כל חלק הנטפל אליו ומשמש לצורך האוכל, והוא העור המשמש כיד.

דינים מדרבנן

האוכל ושותה מאכלים טמאים - מכיוון שאוכל ומשקה אינם נעשים "אב הטומאה", מן התורה אין הם מטמאים אדם. חכמים החמירו, שהאוכל או שותה דברים טמאים (דבר מותר כשלעצמו, כפי שהתבאר) נעשה בכך טמא טומאה קלה, במדרגת "שני לטומאה", והוא אסור לאכול תרומה או לנגוע בה עד שיטבול במקווה. הסיבה לכך: החשש שאדם שאוכל תרומה יאכלנה תוך כדי אכילת חולין טמאים, ואפשר שחלקי המזון יגעו זה בזה בתוך פיו והתרומה תיטמא.