התאבדויות המוניות בשלהי הרייך השלישי

יוזף גבלס ואשתו, מגדה גבלס. גבלס היה מראשי המשטר הנאצי וכן שר התעמולה, שיחד עם אשתו דאגו לרציחת ששת ילדיהם והתאבדו. הדעות חלוקות האם ד"ר לודוויג שטומפפגר הרגם או מגדה בעצמה.

בימיו האחרונים של הרייך השלישי במאי 1945, גרמניה הוכתה בגל התאבדויות בלתי צפויות ברחבי המדינה. הסיבות להתאבדויות היו רבות, אך הושפעו רבות מהתעמולה הנאצית – בהתאם לערכיה של המפלגה הנאצית, התאבדותו של אדולף היטלר – כתגובה לכיבוש גרמניה הנאצית בידי בעלות הברית ותבוסתה במלחמת העולם השנייה וכן מתחושת חוסר ביטחון והיעדר פרספקטיבה לעתיד.

מגזין "לייף" האמריקאי התייחס ב-14 במאי להתאבדויות ההמוניות – "בימים האחרונים של המלחמה ההכרעה על תבוסתה המוחלטת של גרמניה הייתה יותר מדי עבור גרמנים רבים. חשופים מהכידונים ומהמליצות שהעניקו להם את הכוח, הם לא יכלו לערוך חשבון נפש אל מול כובשיהם או מצפונם. אלה מצאו את השיטה המהירה והבטוחה, במה שהגרמנים מכנים "selbstmord" (התאבדות), רצח עצמי".

התעמולה הנאצית וההתאבדויות

הן החורבן והן הנכונות להתאבד היו רעיונות מרכזיים באידיאולוגיה הנאצית במהלך מלחמת העולם השנייה. היטלר עצמו הכריז על רצונו להתאבד במקום לנחול תבוסה, כבר בספטמבר 1939 במהלך הפלישה הגרמנית לפולין (שהובילה לפרוץ מלחמת העולם השנייה), ואף נאם בנושא ברייכסטאג: "אני לא רוצה להיות שום דבר אחר מאשר החייל הראשון של הרייך הגרמני. לכן אני צריך ליישם את הטוניקה שהייתה הקדושה והיקרה ביותר עבורי. אני לא אנקוט אותה בשנית לאחר שננצח, או שלא אחיה כדי לראות את היום!"

קורט ליסו, הגזבר הנאצי של העיר לייפציג, התאבד עם משפחתו, כשהוא אוחז תעודת זהות של המפלגה הנאצית לצד מרפקו, לפני כניסת חיילים אמריקאים לעיר.

ככל שהמלחמה באה לרעתה של גרמניה הנאצית, מנהיגיה שיבחו בגלוי את האופציה להתאבד, שעדיפה מן התבוסה. היטלר הכריז ב-30 באוגוסט 1944 במהלך תדרוך צבאי: "זה רק (שבר) של שנייה. לאחר מכן הוא גואל את הכל ומוצא שלווה ושלום נצחי." בניגוד לאימפריה היפנית, סירבה גרמניה הנאצית להיכנע, והמשיכה להילחם, על פי החזון של היטלר שכלל שתי תוצאות אפשריות בלבד: ניצחון או חורבן; תומכים רבים של האידיאולוגיה ושל המפלגה הנאצית שיתפו את המסר האפוקליפטי של המשטר הנאצי והביטו לעבר סוף חייהם. לאחר שנים רבים של חשיפה לאידיאולוגיה הנאצית שתיארה את העולם במונחים קיצוניים וחוויות של החודש האחרון של המלחמה – לגרמנים רבים המוות נראה כמו הדרך היחידה החוצה.

הנאצים השמיצו את הצבא האדום של הסובייטים, מה שסייע ליצור אווירה אובדנית בגרמניה. כרוז תעמולה נאצית שהופץ בפברואר 1945 בשטחים הצ'כים, למשל, הזהיר מפני "ערכת הרוצח הבולשביקי", ניצחון אשר יוביל ל"שנאה שלא תיאמן, ביזה, רעב, יריות מאחורי הצוואר, גירוש והשמדה" ופנה לגברים הגרמניים "כדי להציל נשים גרמניות מן הטומאה והטבח על ידי כלבי גישוש בולשביקים".

התאבדויות המוניות התרחשו בתחומי מזרח גרמניה הנאצית, בעוד שהגרמנים לא יכלו להתמודד עם נוכחותם של הסובייטים, מתוארים הנאצים כתת-אנושיים; אחת הפקידות בעיר שונלנקה (Schonlanke) במקלנבורג-מערב פומרניה הכריזה "מתוך פחד מהחיות האלה ממזרח, שונלנקרים (תושבי העיר) רבים סיימו את חייהם (כ-500 מהם!). משפחות שלמות נמחקו בדרך זו."

הפחד מהכיבוש הסובייטי היה כה גדול עד שההתאבדויות הגיעו גם למקומות הרבה מעבר להישג ידם, כדוגמת המבורג. במקרים אחרים התנהגותם של החיילים הסובייטים שיחק תפקיד – ובייחוד מעשי אונס, שהובילו לעיתים להתאבדויות או על מנת למנוע מקרה כזה. מלבד הזדהות עם המשטר השולט ועם המנהיגים הנאצים, סיבות להתאבדות כללו מניעים נוספים, אך גם דיכאון שנגרם בשל המלחמה, בהשפעת הפצצות האוויריות והמראה של הסביבה ההרוסה של לוחמה.

לקראת הכיבוש של בעלות הברית, הגרמנים אכסנו כמוסות ציאניד, ואף יש המספרים כי היטלר חילק לחבריו ומכריו (כפי שמסופר בסרט "הנפילה"), וכן שמועות כי במהלך הקונצרט האחרון של "הנוער ההיטלראי" בפילהרמונית של ברלין ב-12 באפריל 1945 הרעל ניתן לקהל.

מספר ההתאבדויות המרבי בברלין הגיע באפריל כאשר 3,881 איש נהרגו במהלך הקרב על ברלין; סך הכל 7,057 מקרי התאבדויות דווחו בעיר במהלך השנה, כשבפועל המספרים היו בוודאי גבוהים יותר, עקב תנאי המלחמה שהפריעו לספור את המקרים במדויק. בנוסף, נערכו התאבדויות משפחתיות שמרמזות על רמה גבוהה של הזדהות עם התעמולה הנאצית ביחס לסובייטים ותחושת חוסר האונים; בין מקרי המוות דווח שהן אמהות והן אבות רצחו את ילדיהם.

שלושת השלבים של גל ההתאבדויות

ניתן לחלק את גל ההתאבדויות לשלושה חלקים עיקריים.

• תחילת ינואר 1945: הכוחות הסובייטים חזרו לניסיון נוסף של כבישת גרמניה הנאצית על שטחיה במזרח פרוסיה ושלזיה, והיו מוכנים להתחיל השתלטות על שטחים אלה.
• אפריל – מאי 1945: פקידים נאצים רבים, הן מהחלק העליון והן מהחלק התחתון של ההיררכיה המפלגתית.
• לאחר הכיבוש הסופי של בעלות הברית.

בעוד להתאבדויות אלה היו מניעים משלהם, בהיקפם עולה כי הם היו מניעים הנפוצים ומייצגי הרגשות הקולקטיביים של האוכלוסייה הגרמנית לקראת התבוסה המתקרבת של גרמניה הנאצית במלחמה, שהשרתה פחד וחרדה.

מתאבדים בולטים

אדולף היטלר, אווה בראון וכלבתם, בלונדי. היטלר דאג להמית את בלונדי וגוריה כדי שלא יהיו נתונים למעללי הסובייטים, בדומה לשריפת גופתו.

נאצים בולטים רבים, חסידיהם, כמו גם אנשי הכוחות המזוינים של גרמניה הנאצית התאבדו במהלך ימיו האחרונים של הרייך השלישי; אחרים התאבדו לאחר הכיבוש. מתוך 41 מנהיגי המפלגה הנאצית בין השנים 1926 – 1945, שמונה שמו קץ לחייהם; 7 מתוך 47 בעלי דרגות גבוהות באס אס עשו גם כן, בנוסף למנהיגים משטרתיים ובנוסף למספר לא ידוע של פקידים נאצים בעלי דרגות נמוכות יותר. מהצבא, 53 מתוך 554 התאבדו; מהלופטוואפה 14 מתוך 98 גנרלים ו-11 מתוך 53 מהקריגסמרינה.

דוגמאות למתאבדים נאצים:

אדולף היטלר ואווה בראון מרטין בורמן תיאודור דנקר אודילו גלובוצניק רוברט ריטר פון גריים הרמן גרינג

יוזף גבלס ומגדה גבלס קארל האוסהופר היינריך הימלר רוברט ליי ולטר מודל ברנהרד רוסט

רשימה מלאה – מתאבדים נאצים.

לקריאה נוספת

• Christian Goeschel (2009). Suicide in Nazi Germany. Oxford University Press. ISBN 0199532567.
• Richard Bessel, Alf Lüdtke, Bernd Weisbrod No man's land of violence: extreme wars in the 20th century Wallstein Verlag 2005
• Richard Bessel Nazism and War Modern Library 2006
• David R. Beisel “The German Suicide, 1945.” The Journal of Psychohistory 34(2007)