דאייה

דאון אימונים מסוג Blanik L-23

מטוס גורר דאון

המראה בגרירת רכב במנחת מגידו

גרירה אווירית במנחת מגידו

מפת אזורי דאייה של מנחת מגידו‏‏. ששת האזורים מסומנים באותיות שחורות. נתיבי תובלה נמוכים באזור מסומנים בירוק

דאייה היא טיסה בכלי טיס הכבד מהאוויר, אך ללא שימוש במנוע. למרות שמטוסים רבים יכולים לדאות, הדבר נעשה בדרך-כלל בעתות חירום בלבד (תקלה במנועים או מחסור בדלק כמו שאירע לדאון גימלי); השימוש הנפוץ במונח מתייחס לדאייה בעזרת כלי טיס ייעודיים המכונים דאונים.

בדומה לסקי למשל, דאייה נפוצה הן כתרבות פנאי והן כספורט. תחרויות דאייה בוחנות את יכולתם של הטייסים לזהות ולנצל את תנאי מזג-האוויר השונים. הטייס מנצל תופעות מזג-אוויר שונות כדי לצבור גובה כגון תרמיקות (אוויר חם עולה), זרמי אוויר עולים בניצב למצוקים (Ridge Soaring) וגלים (Wave Soaring).

היסטוריה

מרבית הפיתוחים הראשונים בנושא הטיס היו למעשה מכשירי דאייה (ראו היסטוריה של התעופה), אולם ספורט הדאייה התפתח רק לאחר מלחמת העולם הראשונה. אחת הסיבות לפיתוחו היא אמנת ורסאי, שהציבה מגבלות חמורות על פיתוח כלי-טיס חד-מושביים ממונעים בגרמניה. כך, בשנות העשרים ושנות השלושים של המאה ה-20, בעוד שטייסים ויצרני מטוסים בכל רחבי העולם עסקו בשיפורם של מטוסים ממונעים, הרי שהגרמנים עסקו בפיתוח דאונים ושיפור אמנות הדאייה, וגילוי דרכים חדשות לשימוש בכוחות האטמוספירה כדי לדאות רחוק יותר ומהר יותר. תחרות הדאייה הראשונה בגרמניה אורגנה בידי אוסקר אורסינוס בווסרקופה בשנת 1920. עשר שנים מאוחר יותר הפכה תחרות זו לאירוע בינלאומי. מאז הצטרפו ספורטאים ממדינות רבות לספורט הדאייה, אולם גרמניה נותרה מרכז עולם הדאייה, ומרבית יצרני הדאונים המובילים הם עדיין חברות גרמניות. גם לישראל חלק בהיסטוריה של הדאייה^{[דרוש מקור]}

נסיקה

בעוד שקל להבין כיצד מאבד הדאון גובה במהלך הדאייה, הרי שניתן גם לנסוק במהלך הדאייה, כלומר, לצבור גובה. הנסיקה מתרחשת בדרך-כלל כאשר הדאון טס דרך גוש אוויר שעולה למעלה במהירות הגבוהה מזו שבה יורד הדאון למטה. שלושה סוגים של זרמי אוויר משמשים לנסיקה: זרמי אוויר חם, מקומות בהם הרוח נושבת אל מול פני גבעה או הר, וגלים עומדים באטמוספירה (בדומה לאדוות על-פני זרם מים). זרמי אוויר מול גבעה או הר מאפשרים בדרך-כלל נסיקה עד לגובה של 2,000 רגל (600 מטר) מעל פני השטח לכל היותר; זרמי אוויר חם, בתלות במזג-האוויר ובפני השטח, יכולים לאפשר עליה עד לגובה של מעל 10,000 רגל (3,000 מטר) מעל קרקע מישורית, ואף מעבר לכך בהרים; גלים עומדים אפשרו לטייסי דאונים לנסוק לגבהים של כמעט 50,000 רגל (15,000 מטר).

במקרים נדירים הצליחו טייסי דאונים להשתמש בשיטה בה משתמשים עופות מסוימים (כגון האלבטרוס) כדי לצבור מהירות, המאפשרת גם צבירת גובה: חצייה חוזרת ונשנית של הגבול בין גושי אוויר הנעים במהירות אופקית שונה. שיטה זו מכונה "נסיקה דינאמית".

שיטות שיגור

היות שמרבית הדאונים אינם מצוידים במנוע, אין ביכולתם להמריא בכוחות עצמם. קיימות מספר שיטות שונות המשמשות לשיגור דאונים.

"גרירה אווירית" או "גרירת מטוס" היא גרירה של הדאון בעזרת כבל על ידי מטוס ממונע, ושחרורו בגובה הרצוי. לאחרונה נעשה שימוש גם בדאונים ממונעים (שהם למעשה מטוסים קלים) ובמטוסי "מיקרולייט" כדי לגרור דאונים.

שיטה אחרת היא גרירת הדאון בעזרת מגליל (winch) שהינו למעשה מנוע על הקרקע המוצב בקצה המסלול ומושך אליו כבל מתכת, או כבל מסיב סינתטי, באורך 1,000 עד 1,600 מטרים; כתוצאה מהגלילה צובר הדאון מהירות ואז ממריא. טייס הדאון מנתק את הכבל בגובה של 400 עד 500 מטרים. שיטה זו זולה בהרבה מגרירה אווירית (מחירה כמה עשרות שקלים לכל המראה) ולכן היא פופולרית מאוד. באופן דומה, ניתן גם לגרור את הדאון בעזרת כבל המחובר לרכב נוסע (ממש כמו גרירת עפיפון תוך-כדי ריצה כדי שיצבור גובה).

ניתן גם לשגר דאונים מעל גבעה בעזרת רצועת גומי מתוחה אל-מול רוח מתאימה ("מקלעת" או "בנג'י"). מספר אנשים מותחים את הגומי, המחובר לוו המצוי בדאון ומשמש בדרך-כלל לגרירתו; כשהגומי מתוח דיו משחררים אותו, והדאון צובר מספיק מהירות כדי להתרומם מעל לגבעה.

בישראל השיטה המקובלת ביותר היא גרירת מטוס. במועדון הדאייה במגידו [1] נעשה בעבר שימוש גם בגרירת מכונית (בעיקר לגרירת דאוני הדרכה). המראות באמצעות מגליל (winch) או בנג'י אינן מיושמות בארץ למרות שבעבר היו ניסיונות כאלה. ישנם דאונים המצוידים במנועי מדחף או מנועי סילון המתקפלים לתוך גוף הדאון, דאונים אלה יכולים להמריא בעצמם ואף נעזרים במנוע בטיסות ארוכות במיוחד.

קישורים חיצוניים

• כתבה ממסע אחר