ישראלית שפה יפה – הבדלי גרסאות

עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה

→ העריכה הקודמת העריכה הבאה ←

תוכן שנמחק תוכן שנוסף

חזותיקוד ויקי

בשורה

גרסה מ־14:03, 14 במרץ 2011

ישראלית שפה יפה הוא ספרו של הבלשן הישראלי גלעד צוקרמן. זהו ספר עיון אקדמי המכוון לציבור הרחב.

הספר פורסם בשנת 2008 בהוצאת עם עובד. הוא זכה לסקירה בעיתונות, בטלוויזיה וברדיו, והפך לרב מכר.^[1]

לפי רוביק רוזנטל, הספר ("גלעד צוקרמן מזעזע את קהיליית הלשון ומציע לקרוא לעברית ישראלית") היווה אחת מ"עשר השערוריות הלשוניות של העשור".^[2]

תוכן

בספרו של צוקרמן שתי טענות מרכזיות:

1. היברידיות: הישראלית אינה שלב אבולוציוני בהתפתחות העברית, אלא שפת-כלאיים חדשה היונקת בו זמנית הן מהעברית, הן מהיידיש והן משפות אחרות שדיברו מחיי השפה. לפיכך, היידיש, למשל, איננה "שפה זרה" ביחס לישראלית, והמלה "אינטואיציה" ("בינת הלב"), לדוגמה, אינה מלה זרה כי אם יסוד מובנה, בלתי נפרד בישראלית.

2. ילידיות: אין שום טעם לכפות דקדוק על מי שדובר את הישראלית כשפת אם מהסיבה הפשוטה שהוא כבר מדבר אותה באופן מושלם, לפי חוקי דקדוק המצויים במוחו. בניגוד לשפת הכתיבה והספרות, שהיא "הביטוס" - מוסכמה חברתית, לפי הסוציולוג פייר בורדייה - שפת האם המדוברת אינה נלמדת אלא נרכשת באופן אוטומטי בלי מאמץ. זאת בניגוד גמור לטענתו [...] של הבלשן הידוע זאב בן-חיים, "את לשונו, לשון דיבורו, קונה אדם בעמל וביגעה של שנים, ביגעה מתמדת כל ימי חייו" ("לשון עתיקה במציאות חדשה", לשוננו לעם, האקדמיה ללשון העברית, 1953).^[3]

היברידיות

כדי לתאר את הדיאלקטיקה של הפילוסוף הגרמני הגל נהוג להשתמש בשלישייה תזה-אנטיתזה-סינתזה. על סמך הדיאלקטיקה הזאת נוצרה גם תפישתו של צוקרמן בנוגע לישראלית: התזה, למשל של הבלשנים חיים רבין וחיים רוזן, היא שהישראלית היא שפה שמית: עברית שהוחייתה; האנטיתזה, למשל של הבלשנים גוטהלף ברגשטרסר ופאול וקסלר, היא שהישראלית היא שפה אירופית: יידיש עם מלים עבריות; והתרומה של צוקרמן היא ביצירת הסינתזה: הישראלית היא שפת-כלאיים אירו-אסיאתית: הן שמית (ממשפחת הלשונות האפרו-אסיאתיות) והן אירופית (ממשפחת הלשונות ההודו-אירופיות).^[4]

לפי צוקרמן, "הכלי החשוב ביותר בספר הוא "עקרון החפיפה": ככל שמאפיין לשוני קיים ביותר שפות תורמות, כך יש לו סיכוי גדול יותר לחדור לשפה המתהווה. מהפכניות העיקרון הזה נעוצה בעובדה שהוא נוגד את "אילן היוחסין", כלי חשוב בבלשנות היסטורית, שיכול להשתמע ממנו שלכל שפה יש הורה אחד בלבד. אילן היוחסין עומד בבסיסן של התזה והאנטיתזה, שכן כל אחת מהן מאמינה שלישראלית יש רק הורה אמיתי אחד: בין אם הוא העברית (תזה) ובין אם הוא היידיש (אנטיתזה). הסינתזה, לעומת זאת, רואה בישראלית לשון רב-הורית."^[5]

היחס בין היברידיות וילידיות

לפי צוקרמן, היחס בין ההיברידיות והילידיות, שלהן הוא טוען בספר, מורכב. "תמיכה בטענה אחת אינה גוררת בהכרח תמיכה באחרת. למשל, יש שישתכנעו שהישראלית היא שפת-כלאיים, אך עדיין יבקשו לכפות תקן אליטיסטי על דוברי הישראלית; אחרים ימשיכו להיות בטוחים שהישראלית היא עברית, אך ירשו לישראלים לדבר "איך שבראש שלהם"."^[6]

עם זאת, לדעתו של צוקרמן, החידוש בספר, מלבד טענת ההיברידיות דלעיל, הוא בקישור שבינה לבין ילידיות. דברי צוקרמן: "גם אם יש ישראלים - בניגוד אלי - שמאמינים שצריך תקן, יש בכוחו של הספר לגרום להם לשנות את מאפייניו של התקן הזה: הם לא יכולים להמשיך ולהתעלם מכך שדקדוק הישראלית אינו מבוסס רק על הדקדוק העברי. או במלים אחרות, הספר מציע גם ששפת הדיבור לא זקוקה לתקן; וגם שאם יהיה תקן - מדוע הוא חייב להיות עברי?""^[7]

ביקורת על הספר

ספרו של צוקרמן ישראלית שפה יפה הוא שנוי במחלוקת ומהווה מוקד ויכוח חדש בזירת הבלשנים. הוא גרם לדיונים ציבוריים סוערים, למשל:

"הספר הזה קורא לדיון מעמיק." (נועם אורדן, הארץ, 24.12.08) לעומת "'עשר שקל' הוא קשקוש בתחת." (יוסי שריד, הארץ, 28.12.08)

"צוקרמן הוא איש מבריק וידען, והוא מעלה תופעות חשובות." (רוביק רוזנטל, הזירה הלשונית, NRG מעריב, 18.12.08) לעומת "הפרופסור ארך השיער והקופצני הזה" "בא לכבדנו בביקור מולדת" (בני ציפר, Online הארץ , 19.12.08)

"מה שהדהים אותי בתגובות לספר הוא אפס המידע שאנשים נזקקים לו כדי לא להסכים אתו, ועוד בנחרצות." (נועם אורדן, הארץ, 24.12.08) לעומת "הגיע הזמן, באמת, שמלומדים ישובו אל מגדל השן שממנו באו." (בני ציפר, Online הארץ , 19.12.08)

"היידיש היא תשוקתו של הבלשן הצעיר והמבריק גלעד צוקרמן...המלאי הגדול של דוגמאות שהוא מביא, ממיין ונותן להם שמות...ראוי בהחלט להקשבה וללימוד" (יצחק לאור, הארץ, 9.1.09) לעומת "משכנע, נחמד, מזיק", "ספר מעניין אך מרגיז" (חגי חיטרון, הארץ, 24.12.08)

טענות אחרות:

"בבסיס דבריו של צוקרמן יש הרבה יותר משמץ של אמת... הספר הזה צריך להתקבל ולהביא לשינוי מסוים בגישות השמרניות המקובלות, החינוכית והמדעית...הספר כתוב בלשון פשוטה ובהירה, מכוונת לכלל המתעניינים בשפה...והוא רווי בהומור רב" (אהרן פורת, מקור ראשון, 9.1.09)

"משובב נפש" (ירון לונדון, לונדון את קירשנבאום, ערוץ 10)

"גלעד צוקרמן כתב ספר שנון, מרתק ומשעשע...ההדגמה בספר החדשני הזה היא באמצעות הדקדוק" (מנחם פרי, Ynet ידיעות אחרונות , 20.1.09)

"'ישראלית שפה יפה' מראה בצורה משכנעת באיזו מידה העברית הישראלית שונה מהעברית המקראית - ובדרך מספק אוצר של אנקדוטות לשעות ארוכות של שיחות סלון" (טל לינזן, TIME OUT תל אביב, 22.1.09)

"הבלשן גלעד צוקרמן טוען – ומדגים – מדוע אין הישראלים מדברים עברית...אלא שפה חדשה, שהוא מכנה 'ישראלית'...הסקירה המקיפה שלו את השינויים בשפה – בהגייה, בהטעמה, בסיומות, בהשאלות משפות זרות – היא לא פחות ממרתקת ו...כתובה באופן קריא להפתיע" (פאר פרידמן, מעריב/תרבות , 26.12.08)

"מאיר בצורה משכנעת (ומשעשעת למדי) את מקורותיה הרבגוניים של שפת הדיבור הנהוגה היום בארצנו" (ישראל ברטל, ידיעות אחרונות, 9.1.09)

"מעניין ואנרגטי... אני יכול לקבל את התזה של צוקרמן, ולעשות בה שימוש מעשי שיעזור לי להסתגל להבדלים המצפוניים בשפה שאני דובר. מבחינתי טוב שתהיה הבחנה בסיסית בין עברית לישראלית. אולי זה מה שיגשר על הפער האידאולוגי בין השפה שלי לשפה הממסדית" (ניסן שור, TIME OUT תל אביב, 29.1.09)

"פרובוקטיבי" (חנוך מרמרי, TIME OUT תל אביב, 29.1.09)

בין המתנגדים שיצאו חוצץ נגד צוקרמן בלט יוסי שריד:

"הטיעון הזה גם איננו חדש וגם ידיים ורגליים אין לו. הרי מי שיידיש היא שפתו, וייקלע לשיחה בעברית בת ימינו, לא יבין מלה, אולי חצי מלה. ואילו מי ששפת התנ"ך והחכמים נהירה לו פחות או יותר – יבין גם יבין, ואף יוכל להשתתף בשיחה. אמנם הוא עלול להישמע מליצי מדי ומיושן, אמנם כמה מלים החליפו משמעות בחלוף 1,750 שנה, ובכל זאת יהיה זה שיח של שומעים ולא שיח של חירשים. [...] "עשר שקל" איננו סלנג, הוא קשקוש בתחת. [...] חשוב שאנשים יבינו זה את זה, מסביר צוקרמן, וכל השאר לא חשוב. האם קוף לא יבין קוף? האם קוף לקוף לא יביע אומר? ובכל זאת, ולמרות התרבות גילויי הקופיות בג'ונגל התרבות שלנו, לא היינו רוצים שראשית האדם תהיה גם אחריתו, שמוצא האדם יהיה גם מותרו".

— יוסי שריד, "הארץ", 28 בדצמבר 2008^[8]

תגובת צוקרמן בהארץ:

"יוסי שריד, ימני קיצוני (בתחום הלשון) המזלזל באויביו (ישראלים "עילגי לשון") והתומך בטרנספר אכזרי וחסר רחמים (של מה שהוא מכנה "שיבושי לשון"), הכתיר את מאמר הביקורת שלו: "קוף לקוף יביע אומר". רוצה לומר שמי שיקרא את "ישראלית שפה יפה" ויאמץ את מסקנותיו "יכחיד את השפה העברית" (עם דגש ב-כ', כפי שנזף בי חיים "יבין" בתוכנית הרדיו של יעל דן) ויביא בסופו של תהליך לכך שנדבר כמו קופים: א?-א?-א?.
שריד טועה בגדול, כי מותר האדם מן הקוף בדיוק בתכונות ש"ישראלית שפה יפה" מעלה על נס: היברידיות וגנרטיוויות (למשל, בניגוד לבבון, ההומו ספיינס ספיינס אישראליקוס וולגריס יכול ליצור משפטים מקוריים שלא שמע מעולם). הרבה יותר קל לאלף שימפנזה לפעול לפי מספר מוגדר של חוקים א-לה יוסי שריד מאשר למזג לשונות, לייצר מבנים חדשים, לבטא משהו שלא ביטאה קודם, לגרום להתפתחות השפה - בדיוק כפי שעושה למזלנו דובר הישראלית הילידי באופן יום-יומי, למורת רוחו של שריד.
מדהים הוא שיוסי שריד מאשים אותי ב"התנשאות האמיתית בהתגלמותה האקדמית": בעוד שאני מחבק את הדובר הילידי באשר הוא ובאשר שפתו, לשריד אין ספק שהישראלים הם אספסוף דפ"ר ומטומטם, מאותגר שכלית ומקשקש בתחת, שמוטל על האליטה ללמדו כיצד לדבר ולהתבטא."

— גלעד צוקרמן, ישראלי, דבר ישראלית!, באתר הארץ, 28/04/09

מבקרים רבים תמהו על כך שצוקרמן מכנה את השפה "ישראלית" ומנסה להבדיל אותה משפת התנ"ך והמשנה, אף שגם מקום מושבה של העברית שבחיבורים אלה היה ישראל – ולכן, מעולם לא פסקה השפה להיות "ישראלית", וודאי שלא פסקה להיות עברית שאינה ישראלית.

טענות אחרות, כמו זו של פרופ' סיריל אסלנוב, טוענות שהרעיון הפופוליסטי ה"נועז" הוא למעשה ישן נושן, היות שכבר נוסח במידה מסוימת בשנות ה-20 על ידי ה"הבראיסטים" (בדומה לייבסקים):

"הוא אוהב מאוד להקניט ולקרוא תיגר על מוסדות הלשון בארץ. לצורך העניין, הוא לקח תאוריות ישנות נושנות והלביש אותן בעטיפה חדשה. הוא מנצל את העובדה שלא כולם יודעים שכבר בשנות ה-20 בגרמניה היו גרמנים "הבראיסטים" שהתייחסו לציבור העברי המתחדש בארץ ישראל בספקנות מסוימת, הטילו ספק בלגיטימיות של המפעל הציוני ואמרו שהעברית המתחדשת היא שפה אירופית שהתחפשה לשפה שמית. הוא מוכר את הסחורה הישנה הזאת כאילו הוא מוכר את הצעקה האחרונה מפריז או מניו יורק [...]. העברית החדשה היא המשך כמעט ישיר של השלבים הקודמים של העברית. ההשפעה של היידיש על העברית היא צדדית, אבל צוקרמן הופך אותה למרכזית. כנראה שהפוסט-ציונים למיניהם מאוד אוהבים לשמוע אותו, כי הם רואים בדעות ובטענות שלו איזשהו נימוק לתרגיל שלהם לעשות דה-קונסטרוקציה של מדינת ישראל והמפעל הציוני^[9]. [...]"

— פרופ' סיריל אסלנוב, יו"ר המכון לתרבות המערב באוניברסיטה העברית, "7 ימים", 12 בדצמבר 2008

בני ציפר קטל את דרך השיווק שנקט המחבר:

"מאז יצא לאור הספר "ישראלית שפה יפה", ומחברו, הפרופסור הצעיר גלעד צוקרמן, בא לכבדנו בביקור מולדת ממקום מגוריו בבריסביין^[10], ולהרצות באוזנינו את עיקרי מהפכת הלשון שלו, אין בזמן האחרון כלי תקשורת אחד שלא תמצא בו ביום מסוים ריאיון עם, או שיחה עם, או הגיג של הפרופסור ארך השיער והקופצני הזה. במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" מהשבוע שעבר, הוא צולם בחצי עירום. ב"לונדון וקירשנבאום" התעמת עם שני טהרני הלשון שהם לונדון וקירשנבאום. פתחתי את גלי צה"ל, והנה הוא שם. באתי לשתות קפה אצל חברים, והנה הוא שם, מתווכח בלהט שבעצם השפה שאנחנו מדברים קרויה בטעות עברית, ולמעשה אין לה קשר לעברית המקורית יותר משיש לה קשר לפולנית, רוסית, יידיש ולדינו. [...] הגיע הזמן, באמת, שמלומדים ישובו אל מגדל השן שממנו באו."

— בני ציפר, "הארץ", 19 בצדמבר 2008^[11]

תגובת צוקרמן:

"הגיח בני ציפר בבלוג שלו והעיר: "הפרופסור ארך השיער והקופצני הזה בא לכבדנו בביקור מולדת" (הארץ, Online 19.12.08). האם במקרה רמז ציפר המשעשע לכך שלישראלי שאינו מתגורר בישראל כל ימות השנה אין שום זכות דיבור על השפה הישראלית? אחד המשפטים חדי-העין ביותר היה של אורדן: "מה שהדהים אותי בתגובות לספר הוא אפס המידע שאנשים נזקקים לו כדי לא להסכים אתו, ועוד בנחרצות". השוו זאת לציפר, איך לא: "הגיע הזמן, באמת, שמלומדים ישובו אל מגדל השן שממנו באו". הבלוגאי שמגדיר עצמו תדיר כ"אליטה" (עילית), מבקש לעמוד לבדו על הפודיום ולשלוח את מי שלא מסכימים אתו למקום שממנו באו. מעניין למה."

— גלעד צוקרמן, ישראלי, דבר ישראלית!, באתר הארץ, 28/04/09

יצחק לאור התייחס לעורק הראשי של הטענה, וכתב:

"היידיש היא תשוקתו של הבלשן הצעיר והמבריק גלעד צוקרמן [...] המלאי הגדול של דוגמאות שהוא מביא, ממיין ונותן להם שמות [...] ראוי בהחלט להקשבה וללימוד. [...] פרקי הספר הראשונים מיותרים ואם פוסחים עליהם ומגיעים לעיקר, כלומר לשליש המרכזי בספר, משתכנעים שלמחבר יש מה לומר. אף כי הוויכוח שצוקרמן מעלה באוב נערך עוד לפני שנולד, המלאי הגדול של דוגמאות שהוא מביא, ממיין ונותן להם שמות, עם הרבה תשוקה צה"לית לשימוש בראשי תיבות - ראוי בהחלט להקשבה וללימוד. מנין התשוקה הזאת לראשי תיבות? זו תשוקה ביורוקרטית. יש משהו ביורוקרטי בבלשנות. [...] איפה נכנסת העברית של בעלי התוספות למן המאה ה-11 ועד המאה ה-13? ואיפה נכנסת העברית של המאה ה-15, ה-16 וה-17? האם היא עברית "אחת" (נפרדת), או היא חלק מתהליך שאי אפשר להכיר בלעדיו את השפה, אם לא מכירים בו?".

— יצחק לאור, "הארץ" 9 בינואר 2009^[12]

תגובת צוקרמן:

"יצחק לאור חד העין כתב ש"פרקי הספר הראשונים מיותרים" ואז הוא טען שתי טענות גדולות המעידות על מעידה אחת קטנה: נדמה לי שלאור לא בדיוק קרא לעומק את פרק ב' שבספר (שהרי הוא כאמור מיותר), לכן הוא חושב עדיין שאני "סבור שהיידיש עברה רה-לקסיפיקציה" וש"מה שחסר בספר: היסטוריזציה של הוויכוח".
פרק ב' לא רק מציג היסטוריזציה של הוויכוח ומתאר את האסכולות השונות בנוגע לאופן היווצרותה של העברית (אני מודה שפרק זה יכול היה להתרחב ולהיות ספר לעצמו, וכך לרצות את לאור [...]); אלא שבפרק הזה אני גם פוסל באופן חד וברור את החד-הוריות של השפה ומציע מודל חדש רב-הורי, כלומר היברידי. לאור צודק בכותבו שיש לישראלית "היסטוריה ייחודית משלה, שאינה תואמת תהליך מקביל אחר". חבל רק שהוא מבין מהספר ש"במקום להודות שהעברית היתה תמיד כמה-עבריות (צוקרמן) מפלג את ה'אחת' לשתיים, ומזקק לעצמו עברית 'אחת' שמית, וישראלית 'אחת' - אירופית".
אני מודה שכדי להוכיח את מה שרוב החוקרים ככולם מתעלמים ממנו, הצבעתי על יסודות לא-שמיים מגוונים ומרכזיים בישראלית, מה שעלול ליצור רושם של חוסר איזון אנטי-שמי. אף על פי כן קובע הספר בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים ש"שפה או דיאלקט הם אוסף אבסטרקטי מטא-לשוני של אידיולקטים (כלומר, הדיבור הייחודי של כל דובר בהשוואה לדוברים אחרים של אותה שפה)" (עמ' 57); וש"חשוב לראות כי ניתן להבחין בשילוב של השפעות שמיות והודו-אירופיות כבר בתורמות העיקריות עצמן. בעוד היידיש עוצבה על ידי העברית והארמית, שפות הודו-אירופיות (כמו יוונית) מילאו תפקיד חשוב בהתפתחותה של העברית השמית. לאמיתו של דבר, לפני הופעתה של הישראלית השפיעה היידיש על וריאציות ימי-בייניימיות של העברית ועל סגנונות שונים של עברית מודרנית, אשר השפיעו אך הם על הישראלית" (עמ' 51)."

— גלעד צוקרמן, ישראלי, דבר ישראלית!, באתר הארץ, 28/04/09

קישורים חיצוניים

ישראלית שפה יפה

מאמרים על הספר

נועם אורדן, שמע ישראל או שמע ישראלית, באתר הארץ, 24.12.2008
חגי חיטרון, משכנע, נחמד, מזיק, באתר הארץ, 24.12.2008
רוביק רוזנטל, הישראלית של גלעד צוקרמן, nrg מעריב, 18.12.2008
- גלעד צוקרמן, אף אחד לא מדבר עברית (מאמר תגובה למאמר הביקורת של רוביק רוזנטל), nrg מעריב, 25.12.2008
יצחק לאור, "בחרו להם כתב אשורי ולשון עברי", באתר הארץ, 09/01/09
גלעד צוקרמן, ישראלי, דבר ישראלית!, באתר הארץ, 28/04/09
צביה ולדן וגיא דויטשר, לא ברור מה הדחף הגדול לשנות את השפה העברית לישראלית, באתר הארץ, 24.4.2009

תוכניות טלוויזיה על הספר

ראיון על הספר "ישראלית שפה יפה" בתוכנית ערב חדש, ערוץ 23 - רונן ברגמן וטלי ליפקין-שחק מעמתים את פרופ' גלעד צוקרמן עם רות אלמגור-רמון, יועצת הלשון ברשות השידור מטעם האקדמיה ללשון העברית ועורכת המדור "רגע של עברית" בקול ישראל.
ראיון על הספר "ישראלית שפה יפה" בתוכנית מהיום למחר, ערוץ 1 - אורן נהרי מראיין את פרופ' גלעד צוקרמן.
ראיון על הספר "ישראלית שפה יפה" בתוכנית לונדון את קירשנבאום, ערוץ 10 - ירון לונדון ומוטי קירשנבאום מראיינים את פרופ' גלעד צוקרמן.

הערות שוליים

^ הספר הופיע ברשימת רבי המכר של עיתון הארץ, למשל ב-31 בדצמבר 2008, 7 בינואר 2009, 14 בינואר 2009, 21 בינואר 2009.
^ רוביק רוזנטל, הזירה הלשונית: סיכום העשור בלשון העברית, הזירה הלשונית, NRG מעריב, 31.12.2009.
^ מבוסס על גלעד צוקרמן, ישראלי, דבר ישראלית!, באתר הארץ, 28/04/09
^ מבוסס על גלעד צוקרמן, ישראלי, דבר ישראלית!, באתר הארץ, 28/04/09
^ גלעד צוקרמן, ישראלי, דבר ישראלית!, באתר הארץ, 28/04/09
^ גלעד צוקרמן, ישראלי, דבר ישראלית!, באתר הארץ, 28/04/09
^ גלעד צוקרמן, ישראלי, דבר ישראלית!, באתר הארץ, 28/04/09
^ http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1050561.html
^ לדוגמה, ב-2005 כתב צוקרמן ב"מעריב": "מוטב שנשתחרר מעט מכבלי ההיסטוריה, ונגדיר את עצמנו כישראלים".
^ צוקרמן נמצא בארץ שלושה-ארבעה חודשים בשנה, כך אמר ב"7 ימים", 12 בדצמבר 2008
^ http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1047929.html
^ http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=1053921

[1] הספר הופיע ברשימת רבי המכר של עיתון הארץ, למשל ב-31 בדצמבר 2008, 7 בינואר 2009, 14 בינואר 2009, 21 בינואר 2009.

[2] רוביק רוזנטל, הזירה הלשונית: סיכום העשור בלשון העברית, הזירה הלשונית, NRG מעריב, 31.12.2009.

[3] מבוסס על גלעד צוקרמן, ישראלי, דבר ישראלית!, באתר הארץ, 28/04/09

[4] מבוסס על גלעד צוקרמן, ישראלי, דבר ישראלית!, באתר הארץ, 28/04/09

[5] גלעד צוקרמן, ישראלי, דבר ישראלית!, באתר הארץ, 28/04/09

[6] גלעד צוקרמן, ישראלי, דבר ישראלית!, באתר הארץ, 28/04/09

[7] גלעד צוקרמן, ישראלי, דבר ישראלית!, באתר הארץ, 28/04/09

[8] ttp://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1050561.html

[9] לדוגמה, ב-2005 כתב צוקרמן ב"מעריב": "מוטב שנשתחרר מעט מכבלי ההיסטוריה, ונגדיר את עצמנו כישראלים".

[10] צוקרמן נמצא בארץ שלושה-ארבעה חודשים בשנה, כך אמר ב"7 ימים", 12 בדצמבר 2008

[11] ttp://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1047929.html

[12] ttp://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=1053921

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

@@ שורה 3: / שורה 3: @@
 הספר פורסם בשנת [[2008]] בהוצאת [[עם עובד]]. הוא זכה לסקירה בעיתונות, בטלוויזיה וברדיו, והפך לרב מכר.<ref>הספר הופיע ברשימת רבי המכר של עיתון [[הארץ]], למשל ב-31 בדצמבר 2008, 7 בינואר 2009, 14 בינואר 2009, 21 בינואר 2009.</ref>
+לפי [[רוביק רוזנטל]], הספר ("גלעד צוקרמן מזעזע את קהיליית הלשון ומציע לקרוא לעברית ישראלית") היווה אחת מ"עשר השערוריות הלשוניות של העשור".<ref> [http://www.nrg.co.il/online/47/ART2/016/300.html רוביק רוזנטל, הזירה הלשונית: סיכום העשור בלשון העברית], הזירה הלשונית, NRG מעריב, 31.12.2009.</ref>
 ==תוכן==
@@ שורה 9: / שורה 11: @@
 . '''היברידיות''': הישראלית אינה שלב אבולוציוני בהתפתחות ה[[עברית]], אלא שפת-כלאיים חדשה היונקת בו זמנית הן מהעברית, הן מה[[יידיש]] והן משפות אחרות שדיברו מחיי השפה. לפיכך, היידיש, למשל, איננה "שפה זרה" ביחס לישראלית, והמלה "אינטואיציה" ("בינת הלב"), לדוגמה, אינה מלה זרה כי אם יסוד מובנה, בלתי נפרד בישראלית.
-. '''ילידיות''': אין שום טעם לכפות [[דקדוק]] על מי שדובר את הישראלית כשפת אם מהסיבה הפשוטה שהוא כבר מדבר אותה באופן מושלם, לפי חוקי דקדוק המצויים במוחו. בניגוד לשפת הכתיבה והספרות, שהיא "[[הביטוס]]" - מוסכמה חברתית, לפי הסוציולוג [[פייר בורדייה]] - שפת האם המדוברת אינה נלמדת אלא נרכשת באופן אוטומטי בלי מאמץ. זאת בניגוד גמור לטענתו [...] של הבלשן הידוע [[זאב בן-חיים]], "את לשונו, לשון דיבורו, קונה אדם בעמל וביגעה של שנים, ביגעה מתמדת כל ימי חייו" ("לשון עתיקה במציאות חדשה", [[לשוננו לעם]], האקדמיה ללשון העברית, 1953).<ref>מבוסס על {{הארץ|גלעד צוקרמן|ישראלי, דבר ישראלית!|1081451|28/04/09}}</ref>
+. '''ילידיות''': אין שום טעם לכפות [[דקדוק]] על מי שדובר את הישראלית כשפת אם מהסיבה הפשוטה שהוא כבר מדבר אותה באופן מושלם, לפי חוקי דקדוק המצויים במוחו. בניגוד לשפת הכתיבה והספרות, שהיא "[[הביטוס]]" - מוסכמה חברתית, לפי הסוציולוג [[פייר בורדייה]] - שפת האם המדוברת אינה נלמדת אלא נרכשת באופן אוטומטי בלי מאמץ. זאת בניגוד גמור לטענתו [...] של הבלשן הידוע [[זאב בן-חיים]], "את לשונו, לשון דיבורו, קונה אדם בעמל וביגעה של שנים, ביגעה מתמדת כל ימי חייו" ("לשון עתיקה במציאות חדשה", לשוננו לעם, האקדמיה ללשון העברית, 1953).<ref>מבוסס על {{הארץ|גלעד צוקרמן|ישראלי, דבר ישראלית!|1081451|28/04/09}}</ref>
 ===היברידיות===
-כדי לתאר את ה[[דיאלקטיקה]] של הפילוסוף הגרמני [[הגל]] נהוג להשתמש בשלישייה [[תזה]]-[[אנטיתזה]]-[[סינתזה]]. על סמך הדיאלקטיקה הזאת נוצרה גם תפישתו של צוקרמן בנוגע לישראלית: התזה, למשל של הבלשנים [[חיים רבין]] ו[[חיים רוזן]], היא שהישראלית היא שפה שמית: עברית שהוחייתה; האנטיתזה, למשל של הבלשנים [[גוטהלף ברגשטרסר]] ו[[פאול וקסלר]], היא שהישראלית היא שפה אירופית: יידיש עם מלים עבריות; והתרומה של צוקרמן היא ביצירת הסינתזה: הישראלית היא שפת-כלאיים אירו-אסיאתית: הן שמית (ממשפחת הלשונות האפרו-אסיאתיות) והן אירופית (ממשפחת הלשונות ההודו-אירופיות).<ref>מבוסס על {{הארץ|גלעד צוקרמן|ישראלי, דבר ישראלית!|1081451|28/04/09}}</ref>
+כדי לתאר את ה[[דיאלקטיקה]] של הפילוסוף הגרמני [[הגל]] נהוג להשתמש בשלישייה [[תזה]]-[[אנטיתזה]]-[[סינתזה]]. על סמך הדיאלקטיקה הזאת נוצרה גם תפישתו של צוקרמן בנוגע לישראלית: התזה, למשל של הבלשנים [[חיים רבין]] ו[[חיים רוזן]], היא שהישראלית היא שפה שמית: עברית שהוחייתה; האנטיתזה, למשל של הבלשנים [[גוטהלף ברגשטרסר]] ופאול וקסלר, היא שהישראלית היא שפה אירופית: יידיש עם מלים עבריות; והתרומה של צוקרמן היא ביצירת הסינתזה: הישראלית היא שפת-כלאיים אירו-אסיאתית: הן שמית (ממשפחת הלשונות האפרו-אסיאתיות) והן אירופית (ממשפחת הלשונות ההודו-אירופיות).<ref>מבוסס על {{הארץ|גלעד צוקרמן|ישראלי, דבר ישראלית!|1081451|28/04/09}}</ref>
 לפי צוקרמן, "הכלי החשוב ביותר בספר הוא "'''עקרון החפיפה'''": ככל שמאפיין לשוני קיים ביותר שפות תורמות, כך יש לו סיכוי גדול יותר לחדור לשפה המתהווה. מהפכניות העיקרון הזה נעוצה בעובדה שהוא נוגד את "אילן היוחסין", כלי חשוב בבלשנות היסטורית, שיכול להשתמע ממנו שלכל שפה יש הורה אחד בלבד. אילן היוחסין עומד בבסיסן של התזה והאנטיתזה, שכן כל אחת מהן מאמינה שלישראלית יש רק הורה אמיתי אחד: בין אם הוא העברית (תזה) ובין אם הוא היידיש (אנטיתזה). הסינתזה, לעומת זאת, רואה בישראלית לשון רב-הורית."<ref>{{הארץ|גלעד צוקרמן|ישראלי, דבר ישראלית!|1081451|28/04/09}}</ref>
@@ שורה 22: / שורה 24: @@
 ==ביקורת על הספר==
-ספרו של צוקרמן '''ישראלית שפה יפה''' היווה מוקד ויכוח חדש בזירת הבלשנים וגרם לדיונים ציבוריים סוערים:
+ספרו של צוקרמן '''ישראלית שפה יפה''' הוא שנוי במחלוקת ומהווה מוקד ויכוח חדש בזירת הבלשנים. הוא גרם לדיונים ציבוריים סוערים, למשל:
 "הספר הזה קורא לדיון מעמיק." (נועם אורדן, הארץ, 24.12.08) '''לעומת''' "'עשר שקל' הוא קשקוש בתחת." (יוסי שריד, הארץ, 28.12.08)
@@ שורה 34: / שורה 36: @@
 טענות אחרות:
-"משובב נפש" (ירון לונדון, לונדון את קירשנבאום, ערוץ 10)
 "בבסיס דבריו של צוקרמן יש הרבה יותר משמץ של אמת... הספר הזה צריך להתקבל ולהביא לשינוי מסוים בגישות השמרניות המקובלות, החינוכית והמדעית...הספר כתוב בלשון פשוטה ובהירה, מכוונת לכלל המתעניינים בשפה...והוא רווי בהומור רב" (אהרן פורת, מקור ראשון, 9.1.09)
+"משובב נפש" (ירון לונדון, לונדון את קירשנבאום, ערוץ 10)
 "גלעד צוקרמן כתב ספר שנון, מרתק ומשעשע...ההדגמה בספר החדשני הזה היא באמצעות הדקדוק" (מנחם פרי, Ynet ידיעות אחרונות , 20.1.09)
@@ שורה 52: / שורה 54: @@
-בין המתנגדים שיצאו חוצץ נגד צוקרמן בלטה התנגדותו של [[יוסי שריד]]:
+בין המתנגדים שיצאו חוצץ נגד צוקרמן בלט [[יוסי שריד]]:
 {{ציטוט|תוכן="הטיעון הזה גם איננו חדש וגם ידיים ורגליים אין לו. הרי מי ש[[יידיש]] היא שפתו, וייקלע לשיחה בעברית בת ימינו, לא יבין מלה, אולי חצי מלה. ואילו מי ששפת התנ"ך והחכמים נהירה לו פחות או יותר – יבין גם יבין, ואף יוכל להשתתף בשיחה. אמנם הוא עלול להישמע מליצי מדי ומיושן, אמנם כמה מלים החליפו משמעות בחלוף 1,750 שנה, ובכל זאת יהיה זה שיח של שומעים ולא שיח של חירשים. [...] "עשר שקל" איננו סלנג, הוא קשקוש בתחת. [...] חשוב שאנשים יבינו זה את זה, מסביר צוקרמן, וכל השאר לא חשוב. האם קוף לא יבין קוף? האם קוף לקוף לא יביע אומר? ובכל זאת, ולמרות התרבות גילויי הקופיות בג'ונגל התרבות שלנו, לא היינו רוצים שראשית האדם תהיה גם אחריתו, שמוצא האדם יהיה גם מותרו".|מקור = [[יוסי שריד]], "[[הארץ]]", [[28 בדצמבר]] [[2008]]<ref>http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1050561.html</ref>}}
-תגובת צוקרמן:
+תגובת צוקרמן בהארץ:
 {{ציטוט|תוכן="יוסי שריד, ימני קיצוני (בתחום הלשון) המזלזל באויביו (ישראלים "עילגי לשון") והתומך בטרנספר אכזרי וחסר רחמים (של מה שהוא מכנה "שיבושי לשון"), הכתיר את מאמר הביקורת שלו: "קוף לקוף יביע אומר". רוצה לומר שמי שיקרא את "ישראלית שפה יפה" ויאמץ את מסקנותיו "יכחיד את השפה העברית" (עם דגש ב-כ', כפי שנזף בי חיים "יבין" בתוכנית הרדיו של יעל דן) ויביא בסופו של תהליך לכך שנדבר כמו קופים: א?-א?-א?.
@@ שורה 81: / שורה 83: @@
 [[יצחק לאור]] התייחס לעורק הראשי של הטענה, וכתב:
-{{ציטוט|תוכן="פרקי הספר הראשונים מיותרים ואם פוסחים עליהם ומגיעים לעיקר, כלומר לשליש המרכזי בספר, משתכנעים שלמחבר יש מה לומר. אף כי הוויכוח שצוקרמן מעלה באוב נערך עוד לפני שנולד, המלאי הגדול של דוגמאות שהוא מביא, ממיין ונותן להם שמות, עם הרבה תשוקה צה"לית לשימוש בראשי תיבות - ראוי בהחלט להקשבה וללימוד. מנין התשוקה הזאת לראשי תיבות? זו תשוקה ביורוקרטית. יש משהו ביורוקרטי בבלשנות. [...]
+{{ציטוט|תוכן="היידיש היא תשוקתו של הבלשן הצעיר והמבריק גלעד צוקרמן [...] המלאי הגדול של דוגמאות שהוא מביא, ממיין ונותן להם שמות [...] ראוי בהחלט להקשבה וללימוד. [...] פרקי הספר הראשונים מיותרים ואם פוסחים עליהם ומגיעים לעיקר, כלומר לשליש המרכזי בספר, משתכנעים שלמחבר יש מה לומר. אף כי הוויכוח שצוקרמן מעלה באוב נערך עוד לפני שנולד, המלאי הגדול של דוגמאות שהוא מביא, ממיין ונותן להם שמות, עם הרבה תשוקה צה"לית לשימוש בראשי תיבות - ראוי בהחלט להקשבה וללימוד. מנין התשוקה הזאת לראשי תיבות? זו תשוקה ביורוקרטית. יש משהו ביורוקרטי בבלשנות. [...]
 איפה נכנסת העברית של [[בעלי התוספות]] למן [[המאה ה-11]] ועד [[המאה ה-13]]? ואיפה נכנסת העברית של [[המאה ה-15]], [[המאה ה-16|ה-16]] ו[[המאה ה-17|ה-17]]? האם היא עברית "אחת" (נפרדת), או היא חלק מתהליך שאי אפשר להכיר בלעדיו את השפה, אם לא מכירים בו?".|מקור =[[יצחק לאור]], "הארץ" [[9 בינואר]] [[2009]]<ref>http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=1053921</ref>}}
@@ שורה 117: / שורה 119: @@
 [[קטגוריה:יידיש]]
 [[קטגוריה:בלשנות]]
+[[קטגוריה:תחיית הלשון העברית]]
+[[קטגוריה:סוציו-לינגויסטיקה]]