גלוסקמה

גלוסקמאות כלקוליתיות מוצגות במוזיאון ארץ ישראל

אוסף גלוסקמאות במוזיאון הכט באוניברסיטת חיפה

גלוסקמא (מיוונית: γλωσσόϰομος - קופסה או תיק) היא תיבה קטנה שמטרתה לשמש כמקום מנוחתם האחרונה של שיירי שלד האדם.

הגלוסקמאות הראשונות

השימוש בגלוסקמות החל בתקופת הנחושת, גלוסקמות מתקופה זו מאופיינים בכך שהם בצורת בית, או יצור מיתולוגי, ועשויים חרס או אבן. בפרס, הזרתוסטראים השתמשו בבאר עמוקה למטרה זו עוד מלפני כ־3,000 שנה וקראו לה "אסטודאן" (תרגום מילולי - "המקום לעצמות"). ישנם טקסים ותקנות רבות באשר ל"אסטודאן" בכת הזרטוסטראים. הארים האיראנים באזור מרכז אסיה קראו לגלוסקמא "טאנבאר" והשתמשו בה כבר בזמנים עתיקים.

הגלוסקמא ביהדות בית שני

במאה הראשונה לספירה התפשט מאוד השימוש בגלוסקמאות בעולם היהודי בארץ ישראל, כאמצעי ל"קבורה משנית": המת היה נקבר באופן "רגיל" באדמה או בתוך גומחה חצובה במערת קבורה, ולאחר כשנה, כאשר הגופה הפכה לשלד, נאספו עצמותיו והוכנסו לגלוסקמא. גודלה המינימלי של הגלוסקמה חייב היה, אפוא להיות, באורך העצם הארוכה ביותר (עצם הירך), וברוחב העצם הרחבה ביותר (הגולגולת). לרוב נשמרו גלוסקמותיהם של בני משפחה אחת במערת קבורה אחת, זה בצד זה. דוגמה יפה לכך ניתן למצוא במערת הקבורה מימי הבית השני בחצר כנסיית דומינוס פלוויט שעל הר הזיתים, שם נתגלו כ-60 גלוסקמאות.

מקורות

מקורות יהודיים רבים מלמדים כי הקבורה המשנית הייתה פופולרית מאוד בשלהי ימי הבית השני, ונקראה בשם "ליקוט עצמות". המשנה, למשל מתארת את התהליך הטבעי לקבורת אדם: "נתעכל הבשר - מלקטין את העצמות וקוברין אותן במקומן" (מסכת סנהדרין פרק ו משנה ו), וכך גם ב מסכתות הקטנות, מסכת שמחות פרק יב הלכה ט: "אמר רבי אלעזר בן רבי צדוק, כך אמר לי אבא בשעת מיתתו: בני, בתחילה קברני בביקעה, ובסוף לקט את עצמיי ותנם בדלוסקמא, ואל תלקטם בידך, וכן עשיתי לו." מסכת זו אף מפרטת כמה עניינים והלכות הנוגעים לליקוט עצמות: "כל העצמות אדם מלקט חוץ מעצמות אביו ואמו, דברי רבי יוחנן בן נורי, ורבי עקיבא אומר: אחד אלו ואחד אלו אדם מלקט. ליקוט עצמות אינו עד שיכלה הבשר; כלה הבשר, אין הצורה ניכרת בעצמות." (פרק יב הלכה ז). התוספתא מתארת את השימוש בגלוסקמאות כחלק שגרתי בחיי האדם: "כך היו חבורות שבירושלם נוהגין - אילו לבית המשתה ואילו לבית האבל, אילו לסעודת אירוסין ואילו לסעודת נשואין, אילו לשבוע הבן ואילו לליקוט עצמות." (תוספתא מסכת מגילה, פרק ג הלכה טו). חז"ל אף נדרשו לשאלה - האם הקבורה המשנית היא מעשה של שמחה לקוברים מחדש, או שמא של אבל? - "אמר רבי מאיר: מלקט אדם עצמות אביו ואמו מפני ששמחה היא לו. רבי יוסי אומר: אֶבל הוא לו" (משנה, מסכת מועד קטן פרק א משנה ה)

ראו גם

• סרקופג
• יום ליקוט עצמות
• כתובות על גלוסקמאות