ג'סטין פשנו – הבדלי גרסאות
אין תקציר עריכה |
מ הגהה |
||
| שורה 21: | שורה 21: | ||
בספטמבר [[1997]] הוא נבחר למקום ה-99 ברשימת 500 הגיבורים ההומואים והלסביות של כתב העת "פינק פייפר". |
בספטמבר [[1997]] הוא נבחר למקום ה-99 ברשימת 500 הגיבורים ההומואים והלסביות של כתב העת "פינק פייפר". |
||
בשנת [[1998]] התלונן נגדו נער בן 17 על [[תקיפה מינית]], בטענה שמצא את עצמו שיכור במיטתו של פשנו. פשנו נחקר במשטרה, וטען שהמדובר בניסיון סחיטה, אולם הוא לא המתין להתפתחות החקירה, ומחשש שייעצר חזר לאנגליה. |
בשנת [[1998]] התלונן נגדו נער בן 17 על [[תקיפה מינית]], בטענה שמצא את עצמו שיכור במיטתו של פשנו. פשנו נחקר במשטרה, וטען שהמדובר בניסיון סחיטה, אולם הוא לא המתין להתפתחות החקירה, ומחשש שייעצר חזר מארצות הברית לאנגליה. |
||
ב-[[2 במאי]] 1998 התאבד פשנו בתלייה במוסך נטוש ב[[לונדון]]. במכתב שהשאיר טען שוב לחפותו, והוסיף "אני מקווה ש[[ישו]] שאני אוהב מחכה לי, לפחות אמצא שלווה". לאחר מותו נודע שהמשטרה החליטה לסגור את התיק נגדו מחוסר ראיות. |
ב-[[2 במאי]] 1998 התאבד פשנו בתלייה במוסך נטוש ב[[לונדון]]. במכתב שהשאיר טען שוב לחפותו, והוסיף "אני מקווה ש[[ישו]] שאני אוהב מחכה לי, לפחות אמצא שלווה". לאחר מותו נודע שהמשטרה החליטה לסגור את התיק נגדו מחוסר ראיות. |
||
גרסה מ־04:18, 6 ביולי 2011
ג'סטין פָשָנוּ (באנגלית: Justin Fashanu 19 בפברואר 1961 – 2 במאי 1998) היה כדורגלן בליגה האנגלית הבכירה, שהיה הכדורגלן הראשון בהיסטוריה שיצא מהארון[1].
ביוגרפיה
פשָנוּ נולד להורים ניגרים שחיו באנגליה. בילדותו, נמסרו הוא ואחיו הצעיר ממנו בשנה ג'ון פשנו (שאף הוא היה לכדורגלן בכיר), למוסד לילדים יתומים ונטושים. כשהיה בן 6, נמסרו הוא ואחיו למשפחה אומנת בנורפוק.
את הקריירה שלו ככדורגלן התחיל פשנו בקבוצת נוריץ' סיטי בשנת 1979. בשנת 1980 הוא זכה בפרס "שער העונה" מטעם ה-BBC, בזכות שער מרהיב שהבקיע במשחק נגד קבוצת ליברפול.
הוא היה לשחקן הבריטי הראשון ממוצא אפריקאי שמחירו עלה על מיליון לירות שטרלינג, כאשר הועבר לקבוצת נוטינגהאם פורסט בשנת 1981.
הקריירה שלו עלתה על שרטון, בגלל מערכת יחסים עכורה שהתפתחה בינו לבין מאמנו בריאן קלאף. קלאף הוטרד מהשמועות בדבר העדפותיו המיניות של פשנו, ונהג לכנות אותו בשמות גנאי. באוטוביוגרפיה שלו, סיפר קלאף כיצד הביא לפשנו חלוק נשים, לאחר שהגיע לאזנו שמועה על ביקורו של השחקן במועדון גייז. פציעה טורדנית בברך אף היא חיבלה בהצלחתו, והביאה בסופו של דבר לפרישתו מהכדורגל הבכיר, אף שניסה קודם לכן את מזלו בקבוצות אחרות בליגה הבכירה, מנצ'סטר סיטי וניוקאסל יונייטד.
התרסקות הקריירה המבטיחה דכדכה את רוחו של פשנו. ידידו הקרוב, פעיל זכויות הלהט"ב פיטר ת'אצ'ל, סיפר שכבר בשנת 1982 ביקש פשנו להתוודות על נטיותיו המיניות, מתוך תקווה שצעד זה יעזור לו להיחלץ מהמבוי הסתום שנקלע אליו. בסופו של דבר נקט צעד נואש אחר, כשהצטרף לכנסייה האוונגליסטית וניסה לדחות את אורח החיים ההומוסקסואלי כחטא, וליצור קשרים עם נשים.
כישלון הניסיון לחזור בתשובה, והיכרות עם סיפורו של נער שהתאבד על רקע נטיותיו המיניות, הביאו אותו בשנת 1990 להתוודות על נטיותיו שלו בעיתונות הצהובה. בכך היה לשחקן הכדורגל המקצועי הראשון שיצא מהארון.
המחיר האישי ששילם פשנו על צעד זה היה קשה. הוא הוקע על ידי סביבתו, כולל על ידי אחיו ג'ון. בעיני הקהילה האפרו-בריטית הוא הפך מאדם שנחשב לסמל הצלחה, לאחד שהמיט חרפה על הקהילה. מכריו בעולם הספורט התנערו ממנו בטענה שאין מקום להומוסקסואליות בכדורגל. הוא סבל קשות מהקהל שנהג עוד קודם לכן ללעוג לצבע עורו, וכעת גם לנטיותיו המיניות.
בשל המהומה שהתעוררה עבר פשנו לשחק בליגות נמוכות יותר, ומאוחר יותר בסקוטלנד, ומשלא מצא את מקומו, עבר בשנת 1995 לשחק בארצות הברית, ומאוחר יותר לאמן שם. בשנים אלה נראה היה שמצא את מקומו, וזכה בהערכה ליכולתו המקצועית.
בספטמבר 1997 הוא נבחר למקום ה-99 ברשימת 500 הגיבורים ההומואים והלסביות של כתב העת "פינק פייפר".
בשנת 1998 התלונן נגדו נער בן 17 על תקיפה מינית, בטענה שמצא את עצמו שיכור במיטתו של פשנו. פשנו נחקר במשטרה, וטען שהמדובר בניסיון סחיטה, אולם הוא לא המתין להתפתחות החקירה, ומחשש שייעצר חזר מארצות הברית לאנגליה.
ב-2 במאי 1998 התאבד פשנו בתלייה במוסך נטוש בלונדון. במכתב שהשאיר טען שוב לחפותו, והוסיף "אני מקווה שישו שאני אוהב מחכה לי, לפחות אמצא שלווה". לאחר מותו נודע שהמשטרה החליטה לסגור את התיק נגדו מחוסר ראיות.