פרש כבד

פרשים כבדים בשריון לוחות מלא; סוף ימי הביניים

פרש כבד הוא לוחם המוגן בשריון כבד שנלחם על גבי סוס. המונח "כבד" מתייחס בראש ובראשונה לסוג השריון ולמשקלו. ככל שהשריון כבד יותר, כך החייל נחשב לכבד יותר. הפרשים הכבדים התפתחו מהפרשים הקלים בעת העתיקה.

השאיפה להגן על החייל בשריון הייתה קיימת בצבאות השונים משחר ההיסטוריה. הבעיה במיגון הפרש נעוצה בכושר הנשיאה של הסוס וציוד רכיבה מתאים שבעזרתו החייל עוטה השריון יכול לשבת על הסוס. כשהופיעו הפרשים הראשונים לא היה בנמצא ציוד רכיבה בסיסי כמו ארכוף ואוכף. העדר ציוד הרכיבה המתאים והסוסים הקטנים מנעו מהפרשים ללבוש שריון כבד. עם הזמן, התפתחויות בציוד רכיבה וגידול גזעי סוסים גדולים יותר אפשרו את הופעת הפרש המשוריין, העוטה שריון מכף הרגל ועד הראש.

הראשונים שהצליחו להוציא את הרעיון מהכוח אל הפועל היו הפרתים במאה ה-3 לפנה"ס. פרשיהם הכבדים המכונים קטפרקטים היו מוגנים בשריון שרשראות ארוך, לראשם קסדה וחימושם כלל רומח פרשים כבד וחרב. גם לפני הופעת הקטפרקטים הפרתיים היו פרשים עוטי שריון. כך למשל ההיטיירוי המוקדונים ששירתו תחת אלכסנדר הגדול ופיליפוס השני. יחד עם זאת, לפני הופעת הקטפרקטים לא היו פרשים מוגנים בשריון כבד כל כך.

התפתחויות נוספות בציוד רכיבה והופעת גזעים גדולים יותר של סוסים היוו את הקרקע הפורייה עליה צמח האביר האירופאי, שהיה מוגן בשריון כבד במיוחד. נשקם העיקרי של האבירים, בדומה לקטפרקטים לפניהם, היה הרומח הכבד. לצד הרומח היו חמושים בחרבות, אלות, פגיונות וכלי נשק נוספים. צורת הלחימה של האבירים הייתה אופיינית לכל הפרשים הכבדים - הסתערות כגוש מלוכד לעבר האויב במטרה למוטט את שורותיו.

התפתחויות בכלי הירי הביאה להפחתה בכמות השריון ומשקלו, אך הפרשים הכבדים המשיכו לשרת בצבאות אירופאיים עד סוף המאה ה-19. בתקופה זו השריון כלל בדרך כלל קסדה וקיראס (סוג של שריון גוף) בלבד. פרשים אלו מוכרים בשם קירסירים.

הפרשים במזרח הרחוק לא השתמשו בשריון כבד כמו האירופאים. המונגולים העדיפו שריון עור או שריון מתכת קל ואילו הסמוראים היפנים שילבו בין עור למתכת ליצירת שריון קל ונייד.

ראו גם

• חיל הפרשים
• פרש קל
• פרש (מקצוע)