היינריך ולפלין

היינריך ולפלין (21 ביוני 1864 - 19 ביולי 1945) היסטוריון וחוקר תולדות האמנות שווייצרי. ממכונני הגישה הפורמליסטית בחקר האמנות.

ביוגרפיה

ולפלין נולד למשפחה מבוססת בוינטרתור (Winterthur), שווייץ. אביו, אדוארד ולפלין, היה פרופסור לפילולוגיה. בעקבות פגישתו עם יעקב בורקהרדט החל ולפלין בלימודי אמנות ופילוסופיה באוניברסיטה של בזל, בה לימד בורקהרדט. עבודת הדוקטורט שלו, אשר נעשתה במסגרת האוניברסיטה של מינכן "הקדמות לפסיכולוגיה של הארכיטקטורה" (Prolegomena zu einer Psychologia der Architektur), אותה פרסם בשנת 1886, עסקה באדריכלות מתוך גישה פילוסופית-פסיכולוגית.

לבד מהשפעתו של בורקהרדט, אשר הדגיש את תפיסת היצירה כחלק ממערך היסטורי-חברתי, ניכרת בעבודתו גם השפעת מפגשו עם קונראד פידלר (Konrad Fiedler), חוקר אמנות אשר פיתח את הרעיון של "תמונת הסתכלות" ולפיו קיימת הפרדה בין צורת האמנות הטהורה לבין יסודות בלתי-אמנותיים המתקשרים אל הצורה הטהורה באופן מקרי.

לאחר לימודיו שהה ולפלין באיטליה. בעקבות שהותו שם חיבר את ספרו "רנסאנס ובארוק" (1888). הוא החל להרצות באוניברסיטה של מינכן ובשנת 1893 הוא שב לבזל וירש את מקומו של בורקהרדט. בבזל הוא פרסם את ספרו הפופולרי "האמנות הקלאסית" (1899). בשנת 1901 הוא מתמנה לפרופסור באוניברסיטה של ברלין. הרצאותיו הפופולריות משכו קהל רב ואף זכו לדיווחים בעיתונות הגרמנית של אותה עת.בשנת 1915 הוא מפרסם את ספרו "מושגי יסוד בתולדות האמנות". לספר זה זכה ולפלין להוציא שש מהדורות.

בשנת 1924, בהשפעת הרוח הלאומנית בגרמניה הוא שב לשווייץ, לאוניברסיטה של בזל, שם הוא מפרסם את ספרו "איטליה ותחושת-הצורה הגרמנית" (1931) בו הוא דן בסגנון של יצירת האמנות אל מול הלאומיות.

חשיבותו כחוקר תולדות האמנות

בכתיבתו של וולפין, אשר התמקד בעיקר באמנות הרנסאנס והבארוק, ניכרת התענינותו בחקירת היסודות האסתטיים המופיעים ביצירה. בעקבות הגל והרעיון כי קיימת בהיסטוריה "רוח" בסיסית, פיתח ולפלין את הרעיונות אודות 'רוח העין' (Augengeist) או 'רוח הצורה' (Formgeis). אותה רוח, מעצבת לדעתו את האסתטיקה של האמנות במישור אפריורי ומהווה מעין הכרח פנימי.

מושג ההיסטוריה של ולפלין, השואב הרבה מן הרומנטיקה הגרמאנית, מערב את השפעת הפסיכולוגיה על האמן הבודד כמו על בני תקופתו. אולם, בכתיבתו קיים עימות לא פתור בין ההיסטוריה לבין החוקיות הטבועה באמנות עצמה. "אחת לסגנון האיש, אחת לסגנון האומה ואחת לסגנון התקופה" קובע ולפלין בספרו "מושגי יסוד בתולדות האמנות". "לא המזג עושה את יצירה של אמנות", הוא ממשיך באפיון הקשר בין היצירה לתקופתה, "אלה הוא הדבר שבו אפשר לראות את היסוד החומרי של הסגנונות במשמעות רחבה כל כך." כדי לאפשר את זיהוייה של אותו קשר מציג ולפלין חמישה צמדי ניגודים או קטגוריות עאשר בעזרתן הוא מתאר את 'אופן הראייה' בתחומי האמנויות השונים, תוך השוואה בין הקטגוריות הללו - קווי לעומת ציורי; שטוח ועמוק; חתום ופתוח; ריבוי ואחדות הוא משווה בין אמנות הרנסאס לאמנות הבארוק.

מכלול יצירתו של ולפלין ביסס מחדש את האוטונומיה של האמנות. הגורם להתפתחותה של האמנות טמון בתוכה. הניתוח שהציע היווה את אחד מן המקורות של מושג ה"פורמליזם" באמנות, מושג אשר מקורות אחרים שלו ניתן למצוא אצל לסינג.