דיני חיובים – הבדלי גרסאות

עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה

→ העריכה הקודמת העריכה הבאה ←

תוכן שנמחק תוכן שנוסף

חזותיקוד ויקי

בשורה

גרסה מ־11:43, 27 בפברואר 2012

דיני החיובים הם אחד משני הענפים של המשפט האזרחי, לצד דיני הקניין. הם נחלקים לתחומים שונים, כדלקמן:

משפט אזרחי
- דיני קניין
- דיני חיובים
  - דיני חוזים – מצבים בהם נוצר חיוב עקב רצון הצדדים.
  - דיני נזיקין – מצבים בהם אדם גרם נזק לחברו.
  - דיני עשיית עושר ולא במשפט – מצבים בהם אדם זוכה על חשבון אחר, כאשר המזכה אינו בגדר ניזוק.
  - חיובים כלליים – לדוגמה, תשלום דמי מזונות.

כמו כן, נהוג להבחין בין חיובים רצוניים (חוזים) וחיובים בלתי רצוניים (נזיקין, עשיית עושר).

בעוד שבדיני הקניין דנים בסטטוס של נכס כלשהו, וביחוד בשאלה מי רשאי ליהנות מזכות הבעלות וזכויות אחרות שהן כלפי כולי עלמא (in rem), הרי שבדיני החיובים דנים ב"מערכת יחסים" הנוצרת בין שני אנשים או יותר. החיובים קיימים בין אותם צדדים בלבד. לדוגמה, בדיני הקניין, בעל דירה זכאי לדרוש מכל אדם בעולם שלא יכנס אליה; לעומת זאת, בדיני החיובים, מי שכרת חוזה עם אדם יכול לדרוש את קיומו רק מאותו אדם, ולא מכולי עלמא. לכן, נהוג לאמר שדיני החיובים עוסקים בזכויות כלפי אדם (in personam).

יסודות החיוב

הדמויות המרכזיות בדיני החיובים הן הנושה והחייב. הנושה (creditor) הוא מי שמגיע לו החיוב; החייב (debtor) הוא מי שמוטל עליו החיוב. לנושה יש זכות ולחייב יש חובה. השימוש במושגים אלו מתפרש על פני כל דיני החיובים, ללא תלות במקור החיוב. כך, למשל, מי שביצע עוולה בנזיקין הופך לחייב ומי שהעוולה בוצעה נגדו הוא כעת נושה. בחוזים, כאשר אדם מלווה כסף לחברו, המלווה הוא הנושה והלווה הוא החייב. בעשיית עושר ולא במשפט, המתעשר הוא החייב והמזכה הוא הנושה. ניתן גם לאמר, שבכל מערכת יחסים חוזית, שני הצדדים הם נושים וחייבים כאחד: כל צד נושה בחברו את חלקו של האחר בחיוב, וחייב לו את חיובו-שלו. לדוגמה, בעסקה של מכירת חפץ, המוכר נושה את התשלום מהרוכש, והרוכש נושה את החפץ עצמו מהמוכר. חיובים יכולים להיות לא-מוניטריים (נעדרי יסוד כספי); לדוגמה, מצב בו הנושה זכאי לדרוש מהחייב שיעשה דבר או שיחדל מעשייתו. כדי שיווצר חיוב בעל תוקף משפטי, צריכים להתקיים תנאים ההופכים אותו לכזה (למשל, "הסכם שבכבוד"^[1] אינו חוזה ולפיכך אינו מקים חיוב). לסיכום, לכל חיוב יש ארבעה יסודות (the elements of obligation):

הנושה;
החייב;
נושא החיוב;
הזכות המשפטית לקיום החיוב.

ההיסטוריה של דיני החיובים

דיני החיובים החלו להתפתח במשפט הרומי כדי לכסות על פער שנוצר בין המשפט הרומי המסורתי, שעסק בעיקר בדיני קניין ומשפחה, ובין המציאות בה בני אדם ביצעו עוולות האחד כלפי חברו. עד להתפתחות החיובים, מצבים כאלו הולידו נקמת דם של ממש; בהדרגה, המשפט הרומי עבר מנקמה לפיצוי. דיני החיובים התחילו את דרכם, אם כן, בדיני הנזיקין.^[2] בשלב מאוחר יותר של המשפט הרומי, הופעת הקורפוס יוריס סיוויליס, ניתן לראות כבר "תורה" מאוחדת למדי של דיני חיובים. חיוב מוגדר שם כ"קשר משפטי, המחייב אותנו לבצע פעולה כלשהי בהתאם לחוקי המדינה".^[3] במשפט המקובל, דיני החיובים התפתחו פחות כדיסציפלינה משפטית-אקדמית נפרדת, ויותר כאוסף מושגים קרובים ("חייב", "נושה", "ביצוע" וכן הלאה) החלים הן בדיני החוזים, הן בדיני הנזיקין והן בחיובים אחרים.

קריאה נוספת

דיני חיובים - חלק כללי (דניאל פרידמן עורך, ה'תשנ"ד).
משה בר-ניב דיני חיובים – חוזים ונזיקין (1995).

הערות שוליים

^ גבריאלה שלו "הסכמים ג'נטלמניים – שם זמני" משפטים ל"ב 3 (תשס"ב).
^ Zimmermann, Reinhard. "The Law of Obligations: Roman Foundations of the Civilian Tradition" (Oxford: Oxford University Press, 1996) 2.
^ Justinian. "Institute". Trans. John B. Moyle (Oxford: Oxford University Press, 1889) 132.

[1] גבריאלה שלו "הסכמים ג'נטלמניים – שם זמני" משפטים ל"ב 3 (תשס"ב).

[2] Zimmermann, Reinhard. "The Law of Obligations: Roman Foundations of the Civilian Tradition" (Oxford: Oxford University Press, 1996) 2.

[3] Justinian. "Institute". Trans. John B. Moyle (Oxford: Oxford University Press, 1889) 132.

[1]

[2]

[3]

@@ שורה 13: / שורה 13: @@
 ==יסודות החיוב==
-הדמויות המרכזיות בדיני החיובים הן ה'''נושה''' וה'''חייב'''. הנושה (creditor) הוא מי שמגיע לו החיוב; החייב (debtor) הוא מי שמוטל עליו החיוב. לנושה יש זכות ולחייב יש חובה. השימוש במושגים אלו מתפרש על פני כל דיני החיובים, ללא תלות במקור החיוב. כך, למשל, מי שביצע עוולה בנזיקין הופך לחייב ומי שהעוולה בוצעה נגדו הוא כעת נושה. בחוזים, כאשר אדם מלווה כסף לחברו, המלווה הוא הנושה והלווה הוא החייב. בעשיית עושר ולא במשפט, המתעשר הוא החייב והמזכה הוא הנושה. ניתן גם לאמר, שבכל מערכת יחסים חוזית, שני הצדדים הם נושים וחייבים כאחד: כל צד נושה בחברו את חלקו של האחר בחיוב, וחייב לו את חיובו-שלו. לדוגמה, בעסקה של מכירת חפץ, המוכר נושה את התשלום מהרוכש, והרוכש נושה את החפץ עצמו מהמוכר. חיובים יכולים להיות לא-מוניטריים (נעדרי יסוד [[כסף (אמצעי תשלום)|כספי]]); לדוגמה, מצב בו הנושה זכאי לדרוש מהחייב שיעשה דבר או שיחדל מעשייתו. כדי שיווצר חיוב בעל תוקף משפטי, צריכים להתקיים תנאים ההופכים אותו לכזה (למשל, "הסכם שבכבוד"<ref>גבריאלה שלו "הסכמים ג'נטלמניים – שם זמני" '''משפטים''' לב 3 (תשס"ב).</ref> אינו חוזה ולפיכך אינו מקים חיוב). לסיכום, לכל חיוב יש ארבעה יסודות (the elements of obligation):
+הדמויות המרכזיות בדיני החיובים הן ה'''נושה''' וה'''חייב'''. הנושה (creditor) הוא מי שמגיע לו החיוב; החייב (debtor) הוא מי שמוטל עליו החיוב. לנושה יש זכות ולחייב יש חובה. השימוש במושגים אלו מתפרש על פני כל דיני החיובים, ללא תלות במקור החיוב. כך, למשל, מי שביצע עוולה בנזיקין הופך לחייב ומי שהעוולה בוצעה נגדו הוא כעת נושה. בחוזים, כאשר אדם מלווה כסף לחברו, המלווה הוא הנושה והלווה הוא החייב. בעשיית עושר ולא במשפט, המתעשר הוא החייב והמזכה הוא הנושה. ניתן גם לאמר, שבכל מערכת יחסים חוזית, שני הצדדים הם נושים וחייבים כאחד: כל צד נושה בחברו את חלקו של האחר בחיוב, וחייב לו את חיובו-שלו. לדוגמה, בעסקה של מכירת חפץ, המוכר נושה את התשלום מהרוכש, והרוכש נושה את החפץ עצמו מהמוכר. חיובים יכולים להיות לא-מוניטריים (נעדרי יסוד [[כסף (אמצעי תשלום)|כספי]]); לדוגמה, מצב בו הנושה זכאי לדרוש מהחייב שיעשה דבר או שיחדל מעשייתו. כדי שיווצר חיוב בעל תוקף משפטי, צריכים להתקיים תנאים ההופכים אותו לכזה (למשל, "הסכם שבכבוד"<ref>[[גבריאלה שלו]] "הסכמים ג'נטלמניים – שם זמני" '''משפטים''' ל"ב 3 (תשס"ב).</ref> אינו חוזה ולפיכך אינו מקים חיוב). לסיכום, לכל חיוב יש ארבעה יסודות (the elements of obligation):
 #הנושה;
 #החייב;