כלבת – הבדלי גרסאות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
Luckas-bot (שיחה | תרומות)
מ r2.7.1) (בוט מוסיף: bn:জলাতংক
שורה 90: שורה 90:
[[be-x-old:Шаленства]]
[[be-x-old:Шаленства]]
[[bg:Бяс]]
[[bg:Бяс]]
[[bn:জলাতংক]]
[[bs:Bjesnilo]]
[[bs:Bjesnilo]]
[[ca:Ràbia (malaltia)]]
[[ca:Ràbia (malaltia)]]

גרסה מ־14:30, 20 במרץ 2012


שגיאות פרמטריות בתבנית:מחלה

פרמטרים ריקים [ DSM-IV-TR ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

פרמטרים [ ICD9, שם בלועזית, כתובית ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

פרמטרים ריקים [ 1 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

כלבת
תחום מחלות זיהומיות עריכת הנתון בוויקינתונים
גורם נגיף הכלבת עריכת הנתון בוויקינתונים
תסמינים נמלול, עצבנות, כאב, פחד, גידול, גידול, hypersalivation, דום לב, respiratory arrest, phonophobia, פוטופוביה, שיתוק, כאב ראש, נדודי שינה, הזיה, הידרופוביה, מידריאזיס, צמרמורת, עצבנות, הקאה, hyperactivity, חום עריכת הנתון בוויקינתונים
קישורים ומאגרי מידע
eMedicine med/1374 
DiseasesDB 11148
MeSH D011818
MedlinePlus 001334
סיווגים
ICD-10 A82
ICD-11 1C82 עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

כלבת היא מחלה נגיפית קטלנית התוקפת את מערכת העצבים של היונקים. המחלה קרויה גם הידרופוביה[1], על שם אחד הסימפטומים שלה - פוביה (פחד קיצוני) ממים.

לנגיפי הכלבת יש שני מאפיינים ייחודיים: הם אינם הופכים לפחות אלימים במהלך האבולוציה וטווח המאכסנים שלהם (מספר המינים שהם יכולים לתקוף) הוא רחב מאוד. המחלה תוקפת לא רק את הכלביים, כפי ששמה עלול לרמז, אלא את כל היונקים, כולל האדם.

הגורם למחלה הוא נגיף המועבר לרוב בנשיכה מבעל חיים נגוע לבעל חיים אחר. מגע עם רוק הוא דרך ההדבקה המשמעותית ביותר, לרוב דרך נשיכה אך ייתכן שגם בליקוק, במעבר דרך מגע רוק עם העין, האף או הפה. הנגיף מגיע ממקום הנשיכה אל המוח דרך תאי העצב המובילים אליו. בטבע קיים מאגר של נגיף הכלבת בעיקר בתנים, זאבים, שועלים, חולדות, דביבונים ועטלפים, ובעלי חיים נגועים עלולים לשמש כווקטורים המעבירים את הנגיף ולהדביק גם בני אדם הבאים עימם במגע.

נגיף הכלבת הוא נגיף RNA חד-גדילי מקבוצת Rhabdoviriae וצורתו דמוית קליע. הוא לא מגיע למוח דרך מחזור הדם אלא דרך סיבי עצב קרועים, על כן הוא קשה יותר לאבחון. הנגיף מתקדם במעלה מערכת העצבים אל המוח. כל עוד הוא לא הגיע למוח, בעל החיים נקרא נשא. קצב התקדמות הנגיף במערכת העצבים הוא כסנטימטר ליום. קצב התפרצות המחלה תלוי במיקום הנשיכה. הנגיף נקשר לתאי המטרה ככל הנראה באמצעות הקולטן לאצטילכולין - הממלא תפקיד מפתח בהעברת אותות מן העצב אל השריר.

מהלך המחלה ותסמיניה

הנגיף מגיע אל מערכת העצבים המרכזית דרך האקסונים המובילים אליה, ושם תוקף אזורים במוח הגדול, האחראים להיבטים מסוימים של ההתנהגות. כדי להתרבות זקוק הנגיף לרקמת מוח של יונק. מרגע שהנגיף הגיע למוח, המחלה מתפרצת והמוות בלתי נמנע ומתרחש תוך עשרה ימים. כשהנגיף מגיע לתא במוח הוא חודר אליו ומזריק את החומר הגנטי שלו לתא, ובכך כופה עליו לייצר נגיפים נוספים. הנגיפים פורצים החוצה ומדביקים תאים נוספים תוך הרס התא שיצר אותם. תהליך זה גורם להתמוססות של אזורים שלמים במוח היונק במה שנקרא "נמק גבינתי" (בדומה לגבינה שווייצרית). התוצאה היא שיטיון (דמנציה).

אדם החולה בכלבת

אחד הסימנים הראשונים של המחלה הוא שינוי התנהגותי. לדוגמה: כלב ידידותי הופך לתוקפני, ולהפך. חיות בר נזהרות בדרך כלל מבני אדם; אם חיית בר ניגשת לבני אדם מיוזמתה, היא עשויה להיות נגועה במחלה. עם התקדמות המחלה מתפשט הנגיף דרך עצבי הפנים ומגיע לבלוטות הרוק. משלב זה החולה מתחיל להיות מדבק באמצעות הרוק (לדוגמה, דרך נשיכה). בשלב הבא הנגיף יורד לכיוון שרירי הבליעה. התוצאה היא פגיעה ביכולת הבליעה, וריור מוגבר. היות שמאוד כואב לחולה לבלוע, הוא יימנע משתיית מים למרות הצמא.סימן נוסף הוא פוטופוביה: הינה תסמין של רגישות יתר לאור והפחד (בעת) או סלידה מהשמש וממקומות מוארים היטב. הסובלים מפוטופוביה בדרך כלל מחפשים מקלט במקומות חשוכים.הסיבה לכך היא פגיעה של מערכת העצבים הגורמת להתרחבות וכיווץ האישונים ,לחולה היו אישונים מורחבים ולכן יפחד מיציאה החוצה לאור השמש ומסביבה מוארת עקב הכאב והסינוור. לאחר מכן מתחיל להתפתח שיתוק בכל הגוף, שיתוק שרירי הנשימה ומוות.

הזמן שעובר מהדבקות במחלה ועד ההתפרצות נע בין מספר שבועות לשנה, ועל כך משפיעים גורמים רבים. כיוון שהמחלה מועברת במערכת העצבים, על נגיף הכלבת לבוא במגע ישיר עם תאי עצב (במצב תאורטי יכולה לקרות הידבקות עקב מגע בין תא עצב נגוע לתא עצב בריא, אך הסיכויים לכך אפסיים). ברגע ההידבקות הנגיף מתחיל לנוע במערכת העצבים לעבר עמוד השדרה וממנו למעלה לראש. משך הזמן עד ההתפרצות מושפע מגודל הנשיכה, כמות הנשיכות, קרבה לעמוד השדרה וקרבה לראש.

שני סוגי תגובות מאפיינים את המחלה: סוג אחד הוא תגובה סוערת המאופיינת בריצה בלתי מבוקרת למרחקים ארוכים, תוקפנות רבה, נגיסה בעצמים שונים ואובדן כושר השיפוט. סוג התגובה השני רגיעה המלווה בדיכאון, שיתוק והתנהגות מוזרה.

מחלת הכלבת נחשבת מסוכנת מאוד מפני שהחיה או האדם הנושאים את המחלה מתחילים להיות מידבקים כשבועיים לפני הופעת תסמינים כריר מוגבר וטרוף, אצל האדם קיימת הידרופוביה (פחד ממים) אשר לא קיים אצל בעלי החיים, כך שאפשר רק לשער אם חיה שנשכה נגועה במחלה, ולכן חשוב ביותר לבודד את החיה בתקופת המעקב.

חיסון וטיפול

הכלבת מוגדרת בספר השיאים של גינס כמחלה הקטלנית ביותר[דרושה הבהרה]; אחוזי התמותה מרגע ההתפרצות הסימפטומים מגיעים לכדי 100 אחוזים. אולם, את הכלבת ניתן לעצור אחרי ההדבקה, עוד לפני התפרצות הסימפטומים. זאת באמצעות חיסון. אפשר גם, כמובן, למנוע את המחלה לפני ההדבקה בעזרת חיסון אך במרבית מדינות העולם מקובל לחסן בדרך כלל רק חיות מפני כלבת ולא לחסן בני אדם שלא קיים חשש סביר כי כבר נדבקו.

ידוע רק על שישה אנשים ששרדו את המחלה לאחר התפרצות הסימפטומים שלה. חמישה מהם קיבלו חיסון לפני התפרצות המחלה והסימפטומים הופיעו אצלם למרות החיסון. רק נערה אחת, גי'נה גיזה, ששרדה את המחלה בלי לקבל חיסון כל שהוא (היא לא קיבלה חיסון לא לפני ההדבקה, לא אחרי ההדבקה, ולא במהלך התפרצות הסימפטומים)‏‏[2]. עד הצלתה, הטיפול היחיד שניתן היה רק טיפול תומך להקלת הסבל ולא היה ידוע כיצד לרפא את המחלה. ניסיונות מאוחרים ליישם את הטיפול שניתן לגיזה נכשלו (נכון ל-2009).

את החיסון לכלבת פיתח לואי פסטר, אבי המיקרוביולוגיה. בשנת 1880 מצא פסטר כי הגורם למחלה אינו חיידק. הוא החל עורך ניסויים בכלבים נגועים על ידי תרביות מוחלשות של הנגיף. בהתאם לאמצעים של אותם ימים, היה בודק פסטר את השפעת החיסון על ידי ארנבונים חיים שהיה מכניס לכלוב הכלב. באחת הפעמים הבחין כי הכלב בו טיפל מיאן לתקוף את הארנבת כהרגלו. פסטר הסיק מכך כי תרכיב החיסון, אחד מני רבים שהכין, הוא אשר לו נזקק. יעילותו של החיסון הוכחה כאשר בשנת 1885 הובא לביתו של פסטר ילד שננשך בתשעה מקומות בגופו על ידי כלב משוטט. בעוד פסטר מזריק לו את החיסון הניסיוני שלו, נאסף סביב הבית קהל זועם שהמטיר על פסטר נאצות וגידף את ניסוייו, אולם כעבור ימים אחדים ניצלו חייו של הילד.

בשנת 1903 זיהה נֶגְרִי את גורם המחלה ואף תיאר גופיפים תוך-תאיים אופייניים במוחם של בני אדם ובעלי חיים נגועים. מאז קרויים אלה "גופיפי נגרי", ועד ימינו מהווה נוכחותם בבדיקה שלאחר המוות את שיטת האבחנה לפגיעת הכלבת.

חיסון הכלבת "השתדרג" במהלך השנים, עוד לפני כ-20 שנה בברית המועצות. החיסון התבצע בעזרת מספר רב (~20) של זריקות אל תוך בטן החולה. בזמננו, לעומת זאת, החיסון מורכב משני סוגי חיסון: הסביל אותו יש לתת מיד עם הנשיכה, וחיסון שני, פעיל, אחרי כ 10 ימים ושוב במרווחי זמן קבועים.

פרוטוקול מילווקי

פרוטוקול מילווקי הוא צורת טיפול בכלבת בשלב הופעת התסמינים. הנערה ג'ינה גיזה (Jeanna Giese) שרדה את מחלת הכלבת לאחר הופעת התסמינים למרות שלא הייתה מחוסנת נגד כלבת. [3][4]. בספטמבר 2004, ננשכה גיזה בת ה-15 באצבעה על ידי עטלף, אך לא פנתה לקבלת טיפול. שלושים ושבעה ימים לאחר מכן היא פיתחה תסמינים של כלבת. כדי לנסות ולהצילה היא הוכנסה לתרדמת באופן יזום וניתן לה קוקטייל של תרופות אנטיוויראליות (ribavirin ו־amantadine) בזמן שחיכו שמערכת החיסון שלה תפתח נוגדנים שילחמו בנגיף. צורת טיפול זו מכונה פרוטוקול מילווקי.

גיזה הוצאה מהתרדמת לאחר שבעה ימים. לאחר שלושים ואחד ימים בבית החולים, נקבע שגיזה נקייה מהווירוס והיא שוחררה מהבידוד בו הייתה שרויה. יכולותיה הקוגניטיביות לא נפגעו אך היא סבלה מפגיעה מוטורית קשה. היא עברה טיפולים שיקומיים ושוחררה ב-1 בינואר 2005. עד נובמבר 2005 כבר הייתה מסוגלת ללכת בעצמה, חזרה לבית הספר והחלה לנהוג.

הסיבות להישרדותה שנויות במחלוקת. רופאיה של גיזה ידעו שרוב מקרי המוות מכלבת נגרמים מכשל תפקודי זמני של המוח, ולא נזק מוחי תמידי. הם הגיעו למסקנה שאם יגנו על מוחה על ידי כך שיכניסו אותה לתרדמת מכוונת, היא תשרוד די זמן כדי שגופה יצליח לפתח נוגדנים שיילחמו בווירוס. אמנם נראה שהטיפול עבד כמתוכנן, אך חוקרי כלבת אחרים טוענים שאולי גיזה נדבקה בגרסה חלשה מאוד של הווירוס, או שאולי יש לה מערכת חיסונית חזקה במיוחד. לא ניתן היה למצוא את העטלף שנשך את גיזה כדי לערוך בדיקות, וכמו כן לא ניתן היה לבודד את הווירוס מגיזה עצמה, ולכן אי אפשר היה להגיע למסקנות חותכות. נכון ל-2009, ידועים 25 מקרים בהם נוסה הפרוטוקול (מלבד גיזה), מתוכם שרדו 2 מטופלים, גרסה שונה של הפרוטוקול נוסתה על 10 חולים נוספים, מתוכם שרדו 2 חולים[5].

אפידמיולוגיה

הכלבת היא המחלה היחידה בעולם כולו שקיימת בגינה חקיקה נפרדת. כל השירותים הווטרינריים בעולם התפתחו ראשית כל במטרה להתמודד עם מחלת הכלבת. בשנת 2002 חוקק בישראל חוק להסדרת הפיקוח על כלבים בנוסף לפקודת הכלבת הוותיקה יותר מימי המנדט הבריטי. לפי החוק חייב כל כלב בן 3 חודשים בחיסון. חיסון הכלבת תקף בכלב לשלוש שנים ע"פ הוראות היצרן, אולם החוק מחייב לחסן כל שנה ואילו ארגון הבריאות הבינ"ל ממליץ לחסן את הכלבים כל 6 חודשים במדינות הנגועות בכלבת. החוק מחייב כרגע לחסן רק כלבים. פקודת הכלבת שופרה במשך השנים כך שתתאים למציאות והיא עדיין תקפה ומשמשת כבסיס לחוקים ותקנות בנושא הכלבת ובעלי חיים כלל בישראל. מבין חיות הבר ניתן לחסן רק את השועל באמצעות חיסון אורלי במזון.

אדם שננשך בישראל מגיע ללשכת הבריאות המחוזית ושם יחליטו אם יש צורך במתן טיפול מניעתי כנגד הכלבת. באם ננשך קרוב לראשו, קיימת סכנה רבה יותר לחלות במהרה מאשר במקום מרוחק מן הראש כמו בכף הרגל.

בכל שנה מתים ברחבי העולם בין 40,000 ל-70,000 איש מכלבת. כ-6 מיליון איש ברחבי העולם מקבלים בכל שנה חיסון לאחר חשש להדבקה.

לקריאה נוספת

  • ד"ר רוברט ברקוב (עורך ראשי), מֶ‏רְק - המדריך הרפואי השלם, בהוצאת כנרת זמורה ביתן דביר והד ארצי, 2002, עמ' 920-922

הערות שוליים

  1. ^ כלבת - באתר שירותי בריאות כללית
  2. ^ Recovery of a Patient from Clinical Rabies --- Wisconsin, 2004
  3. ^ Alan C. Jackson, "Recovery from Rabies", New England Journal of Medicine' (June 16, 2005), 352 (24), 2549-2550
  4. ^ Rodney E. Willoughby, Jr, "A Cure for Rabies?, Scientific American Magazine (April 2007), 296 (4), 70-77
  5. ^ Willoughby RE (2009). "Are we getting closer to the treatment of rabies?: medical benchmarks". Future Virology. MedScape. 4 (6): 563–570. doi:10.2217/fvl.09.52.

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.


תבנית:Link FA

תבנית:Link FA

תבנית:Link GA