מומו – הבדלי גרסאות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
EmausBot (שיחה | תרומות)
מ r2.7.2+) (בוט משנה: no:Momo, eller Kampen om tiden
המחזה וההצגה
שורה 16: שורה 16:
==סיכום==
==סיכום==
ספר הילדים הפשוט והתמים הזה, לכאורה,מכיל בתוכו רעיונות קיומיים של חווית איכות הזמן ההווה (מנגינת פרחי השעות) ומספר את סיפורה של [[החברה המודרנית]], שהשתעבדה למרוץ אחרי ההצלחה, ושכחה את רגעי ההנאה הפשוטים בחיים. מיכאל אנדה הצליח לגעת במטה קסם במניעים וההשפעות החברתיות והכלכליות של תחלואיה של החברה המודרנית. במובן זה, מתקשר הסיפור בנושאו (אובדן החלק המהנה בחיים) לספר אחר של אנדה – "[[הסיפור שאינו נגמר]]".
ספר הילדים הפשוט והתמים הזה, לכאורה,מכיל בתוכו רעיונות קיומיים של חווית איכות הזמן ההווה (מנגינת פרחי השעות) ומספר את סיפורה של [[החברה המודרנית]], שהשתעבדה למרוץ אחרי ההצלחה, ושכחה את רגעי ההנאה הפשוטים בחיים. מיכאל אנדה הצליח לגעת במטה קסם במניעים וההשפעות החברתיות והכלכליות של תחלואיה של החברה המודרנית. במובן זה, מתקשר הסיפור בנושאו (אובדן החלק המהנה בחיים) לספר אחר של אנדה – "[[הסיפור שאינו נגמר]]".

==המחזה==
[[עידו ריקלין]] כתב [[מחזה]] לפי הסיפור, [[סל"ה - הסטודיו לאמנויות התיאטרון מיסודו של יורם לוינשטיין]] העלה בשנת [[2012]] הצגה לפי המחזה בבימויו של [[רפי ניב]].


[[קטגוריה:ספרי ילדים ונוער]]
[[קטגוריה:ספרי ילדים ונוער]]

גרסה מ־10:32, 24 במרץ 2012

מומו הוא ספר מאת מיכאל אנדה, שיצא לאור בגרמניה בשנת 1973. שמו המלא: "מומו, או הספור המוזר על גונבי זמן ועל הילדה שהחזירה לאנשים את הזמן הגנוב" (בגרמנית: MOMO oder Die seltsame Geschichte von den Zeit-Dieben und von dem Kind, das den Menschen die gestohlene Zeit zurückbrachte).

מומו הוא שמה של גיבורת הסיפור לילדים, שמבעד לעלילתו משתקפת ביקורת על החברה המודרנית.

בעברית יצא הספר לאור בשנת 1983, בסדרת "מרגנית" של הוצאת "זמורה ביתן מודן", בתרגום מאת חנה טויכסלר.

עלילה

הספר "מומו" מגולל את סיפורה של ילדה מאוד מיוחדת ואת סיפורם של יצורים הגונבים את הזמן מבני האדם.

לעיר קטנה מאוד מגיעה יום אחד ילדה לבדה. אין לה הורים וקשה לשער את גילה, ושמה מומו. תושבי העיירה הקטנה משכנים את הילדה באמפיתיאטרון הקטן של העיר, ודואגים לה, כל אחד לפי יכולתו. עד מהרה מתגלה השפעתה המיוחדת של הילדה על הילדים האחרים בעיירה, וגם על המבוגרים. כולם חשים בחברתה נוח במיוחד לשוחח זה עם זה, לשחק ולדמיין.

יום אחד מגיע לעיירה איש קטן בחליפה אפורה ומגבעת נוקשה, בידו מזוודה אפורה קטנה, ובפיו נעוץ דרך קבע סיגר קטן בעל ריח מוזר. האיש הקטן מביא עימו צינה בכל אשר ילך. אנשים קטנים כמוהו, זהים לו בדיוק במראה מגיעים אל העיר הקטנה ואל ערים אחרות, ולאחר הסבר קצר משכנעים את בני האדם שעליהם לחסוך בזמן. משמעות החיסכון בזמן היא להפסיק לעשות דברים חסרי תועלת, כביכול, כמו לבקר חברה או לטפל בתוכי (כפי שאחד מהם מציע לפוסי הספר) , ובמקומם לחסוך את הזמן ב"בנק הזמן", בניהולם של אותם אדונים אפורים, על מנת שיהיה מוכן לשימוש לעת זקנה. אך הזמן שנמצא בבנק לא נחסך לאנשים לעת זקנה, אלא נגנב על ידי האדונים האפורים.

אולם את הילדה מומו לא מצליחים האדונים האפורים לשכנע לחסוך בזמן. היא עושה דברים למען העשיה שבעניין, ולא מחפשת בהם תועלת. עד מהרה, היא היחידה. העולם סביבה הולך ומשתנה, ולאנשים כבר אין זמן. מומו, המבחינה בכך שידידיה הולכים ונעלמים במרוץ אחרי חיסכון בזמן, יוצאת במסע להחזרת הזמן האבוד לאנשים.

סיכום

ספר הילדים הפשוט והתמים הזה, לכאורה,מכיל בתוכו רעיונות קיומיים של חווית איכות הזמן ההווה (מנגינת פרחי השעות) ומספר את סיפורה של החברה המודרנית, שהשתעבדה למרוץ אחרי ההצלחה, ושכחה את רגעי ההנאה הפשוטים בחיים. מיכאל אנדה הצליח לגעת במטה קסם במניעים וההשפעות החברתיות והכלכליות של תחלואיה של החברה המודרנית. במובן זה, מתקשר הסיפור בנושאו (אובדן החלק המהנה בחיים) לספר אחר של אנדה – "הסיפור שאינו נגמר".

המחזה

עידו ריקלין כתב מחזה לפי הסיפור, סל"ה - הסטודיו לאמנויות התיאטרון מיסודו של יורם לוינשטיין העלה בשנת 2012 הצגה לפי המחזה בבימויו של רפי ניב.