סטגפלציה

בכלכלה, סטגפלציה היא סיטואציה בה שיעור האינפלציה גבוה הצמיחה הכלכלית מאטה ושיעור האבטלה נשאר גבוה. הסטגפלציה מעלה דילמה בפני קובעי המדיניות הכלכלית, מאחר ופעולות שנועדו לרסן את האינפלציה עלולים להחמיר את המיתון הכלכלי ולהפך. המונח נטבע על ידי איאן מקלאוד, ששילב בין המילים סטגנציה ואינפלציה בנאום בפרלמנט ב1965.

הקונספט ראוי לציון מאחר ועל פי התפיסה הקיינסיאנית לפיה נהגו לחשוב בין סוף מלחמת העולם השנייה לשנות השבעים המאוחרות, אינפלציה ומיתון סותרים זה את זה, כפי שהיחסים ביניהם מתוארים בעקומת פיליפס. בנוסף חשוב לדעת מהי סטגפלציה מאחר והוכח כי מאוד קשה, ויקר מאוד מבחינת גירעונות תקציביים לצאת ממנה.

בזירה הפוליטית, המדידה של סטגפלציה לפי מדד מיסרי (המורכב משיעור האבטלה ושיעור האינפלציה) שימשה להכריע בבחירות לנשיאות בארה"ב בשנים 1976-1980.

גורמים

כלכלנים מציעים שני הסברים עיקריים בנוגע לשאלה מדוע מתרחשת סטגפלציה. ראשית, סטגפלציה יכולה להיגרם כשכושר הייצור של משק מצטמצם עקב הלם אספקה שלילי, כמו צמיחת מחירי הנפט למדינה המייבאת נפט. הלם אספקה שכזה יכול נוטה לעלות את המחירים במשק, תוך הפיכת הייצור ליקר ולפחות משתלם. שנית, גם סטגנציה וגם אינפלציה יכולות לנבוע ממדיניות מקרו-כלכלית שגויה. לדוגמא, בנקים מרכזיים יכולים לגרום לאינפלציה על ידי התרת יתר של אספקת כסף, והממשלה יכולה לגרום סטגנציה על ידי יתר פיקוח ויתר רגולציה על שוק העבודה ושוק המוצרים. הזרמת יותר מדי כספים למשק במידה כזאת שצריכה להיעצר פתאום בהחלט יכולה להיות סיבה. שני ההסברים ניתנו בסטגפלציה של שנות השבעים: היא החלה בעלייה הענקית במחירי הנפט, אך אז הבנקים המרכזיים השתמשו במדיניות מוניטארית מרחיבה מואצת כדי לטפל במיתון, מה שהביא לשרשרת של עליות בשכר ובמחירים.

תפיסות קיינסיאניות ומוניטאריות לאחר מלחמת העולם

קיינסיאנים ומוניטארים מוקדמים

כלכלנים קיינסיאנים לפני 1960 לא ראו כלל את האפשרות של סטגפלציה, זאת מאחר והיסטורית שיעור אבטלה גבוה היה קשור תמיד לשיעור אינפלציה נמוך ולהפך (את היחסים בינים ניתן לראות בעקומת פיליפס). הרעיון היה שביקוש למוצרים מעלה את המחיר ומעודד פירמות להעסיק עוד עובדים, ובדומה גם תעסוקה גבוהה מעלה את הביקוש. אולם בין בשנות השבעים נהיה ברור שהקשר בין אבטלה לאינפלציה אינו יציב, כלומר שעקומת פיליפס יכולה לזוז. מאקרו כלכלנים החלו לפקפק בתיאוריות קיינסיאניות, ואפילו הקיינסיאנים החלו לחפש אחר הסבר לדבר. את ההסבר שהעקומה יכול לזוז סיפר הכלכלן המוניטארי מילטון פרידמן ועל ידי אדמונד פלפס. שניהם טענו שעובדים ופירמות כאחד צופים את האינפלציה, ולכן עקומת פיליפס נעה קדימה. בנוסף הם טוענים שאם אינפלציה תימשך כמה שנים, העובדים והפירמות יחשבו אותה בויכוח על שכר. למרות שהרעיון סתם גישות קיינסיאניות מוקדמות, הניאו-קיינסיאנים שילבוהו במודלים שלהם.

ניאו קיינסיאנים

קיינסיאנים עכשוויים טוענים כי ניתן להבין את הסטגפלציה פשוט על ידי בידוד המשתנים שמשפיעים על הביקוש המצרפי ואלה המשפיעים על ההיצע המצרפי. בעוד מדיניות פיסקאלית ומוניטארית יכולה לשמש לייצוב בפני תנודות בביקוש המצרפי, הן לא מאוד מועילות בהתמודדות עם תנודות ההיצע המצרפי. בייחוד הלם בהיצע המצרפי כמו עלייה במחירי הדלק יכול לגרום סטגפלציה.

התיאוריה הניאו-קיינסיאנית מבחינה בין שני סוגי אינפלציה נפרדים – זו הנגרמת מגדילה בביקוש, וזו הנגרמת מאילוץ בהיצע. סטגפלציה, על פי ראייה זו, נובעת מאינפלציה מהסוג השני, כלומר מסטגפלציה הנובעת מעלייה מאולצת בעלויות הייצור. אינפלציה מסוג זה יכולה להיגרם מאילוצים הנובעים ממיסים ממשלתיים או ממחסור חומרי ייצור במצבים לדוגמא של מלחמה.

תיאוריות היצע

פונדמנטליסטים

תיאוריות היצע מבוססות על המודל הניאו-קיינסיאני של עלויות מאולצות ומייחסים סטגפלציה לשיבושים מסוימים בצד ההיצע של משוואת ההיצע והביקוש בשוק, לדוגמא, כשיש מחסור או חסר (כלומר מחסור יחסי או בלתי יחסי) בסחורות מפתח או משאבי טבע שהכרחיים לייצור סחורות ושירותים. גורמים נוספים עשויים גם הם להשפיע על ההיצע, לדוגמא, מצבים פוליטיים וחברתיים שמשתנים כמו אקטים של מלחמה, שליטה נוקשה להחריד של ממשלות על ייצור (לדוגמא במדינות דיקטטוריות). לפי תפיסה זו סטגפלציה עשויה להתרחש מתי שיש הלם של הצע (לדוגמא עלייה פתאומית במחירי הנפט, או הופעת מס חדש) שגורם לקפיצה חדה של המחירים של סחורות ושירותים. במובנים טכניים נוצרת התכווצות בעקומת ההיצע.

במקרה של מחסור במשאבי טבע, הסטגפלציה נגרמת כאשר יש עיכוב באספקת חומרים בסיסיים. כלומר, כשההיצע המעשי או היחסי חסר במוצרי יסוד (כגון אנרגיה, עץ, מתכות, מינרלים, אדמה לייצר עליה וכו'). המחסורים לא יכולים לקבל מענה מהר מספיק ביחס לדרישה המתמשכת והגואה. כאמור לא רק חסר מציאותי יכול לגרום למחסור, אלא גם התנהלות ממשלתית, המתבטאת במיסים ומדיניות מוניטארית כושלת, המביאה למחסור יחסי. כל זה עקבי לגורמים לאינפלציית עלויות מאולצות המתוארת קודם באבחנה שעושים הניאו-קיינסייאנים. לאחר שתקרה סטגפלציה הכלכלה תנסה קודם כל לתפוס תנופה – קונים ומוכרים יהיו מוכנים יתחילו לשלם יותר כדי למתן את הביקוש. הבנק המרכזי עלול להחמיר זאת, על ידי הגדלת מחזור הכסף (הדפסת עוד כסף), או בהורדת הריבית, בניסיון להלחם במיתון. הגדלת מחזור הכסף תגדיל את הביקוש למרות שהביקוש בדרך כלל קטן בעת מיתון.

במודל הקיינסיאני הקלאסי העלאה במחירים תעודד ייצור עוד היצע של מוצרים ושירותים. אך בעת הלם היצע ההיצע לא מגיב ללחץ המחירים כרגיל. כך, שיעור האינפלציה עולה, הייצור יורד, ונוצרת סטגפלציה.

הסבר הסטגפלציה של 1970

בעקבות הטלת הפיקוח על השכר והמחירים על ידי ריצ'ארד ניקסון ב15 לאוגוסט ל1971, גל ראשוני של הלם הצע של עלויות מאולצות בסחורות, הואשם בגרימת ספירה של עליות שכר ומחירים. אולי הדוגמא הידועה ביותר לשמצה למה שקרה באותו זמן היה כישלון המפעל הפרואני לדיג אנשובי לצורך האכלת בעלי חיים. ההלם השני היה משברי הנפט של 1973, כשהארגון למדינות שמייצאות נפט (OPEC) הגביל את הצע הנפט העולמי. שני המאורעות ששולבו ביחד למשבר האנרגיה הידוע כמאפיין של שנות ה70, גרם למחסור יחסי ואמיתי של משאבים בסיסיים. ההגבלה על המחירים יצרה מחסור יחסי בנפט ולכן גרמה לתורים ארוכים של קונים הרוצים ולתדלק, ולהגדלת העלויות בתעשייה.

תגובות תיאורטיות

לפי סט זה של תיאוריות הדרך לפתור סטגפלציה היא לספק מחדש את החומרי בסיס שיש מחסור בהם. במקרה של מחסור פיסי יש למצוא או תחליף לחומר שממנו יש מחסור, או דרכים לייעול הניצולת של המשאב, כך שהתעשייה תיאלץ לצרוך פחות ממנו ולמרות זאת תוכל לייצר יותר. לדוגמא, במקרה זה בשנות ה70 המאוחרות ובשנות ה80 המוקדמות, המחסור בנפט הוקל הן על ידי ייעול האנרגיה, והן על ידי חיזוק ייצור הנפט בעולם. גורם זה, יחד עם התאמות מוניטאריות עזרו לסיים את הסטגפלציה.

תפיסות עדכניות

עד לאחרונה אף התנהלות מוניטארית לא הצליחה לחזות היווצרות של סטגפלציה. רק אחרי שקרתה הסטגפלציה ולאחר שנים של מחקר הגיע ההסבר המקשר הלם אספקה שלילי למחירים ולתוצרת. לטענת בלנצ'ארד (2009) המאורעות השליליים הללו היו אחד משני רכיבים של הסטגפלציה, השני היה "רעיונות" שלטענת רוברט לוקאס, תומס סרג'נט ורוברט בארו הם תחזיות "בלתי נכונות בעליל" ו"פגומות מיסודן" (של תפיסות קיינסיאניות) שלטענתם נתנו ל"תלמידים עכשוויים למחזורי עסקים" להסביר את הסטגפלציה. בדיון זה העלה בלנצ'ארד את ההיפותזה שעלייה קרובה במחירי הנפט תגרום לסטגפלציה נוספת.

תפיסות ניאו-קלאסיות

תפיסות ניאו-קלאסיות טהורות במאקרו כלכלה מתנגדות לרעיון שהתנהלות מוניטארית יכולה באמת להשפיע. מאקרו כלכלנים ניאו קלאסיים טוענים שעל כמויות כלכליות ממשיות, כגון תוצרת, תעסוקה ואבטלה נקבעים על ידי גורמים ממשיים בלבד. גורמים נומינאליים, כמו אספקת הכסף יכולים להשפיע רק על משתנים נומינאליים כגון אינפלציה. רעיון זה שלגורמים נומינאליים אין השפעה ממשית נקרא "ניטרליות מוניטארית" וגם "דיכוטומיה קלאסית".

מאחר והתפיסה המקרו כלכלית הניאו קלאסית גורסת כי תופעות ממשיות כמו אבטלה אינן קשורות למעשה לתופעות לא ממשיות כמו אינפלציה, הם מחלקים את ההסבר של הסטגפלציה להסבר ל"סטגנציה" והסבר ל"אינפלציה". ההסבר שהניאו קלאסיים נותנים לסטגנציה (צמיחה נמוכה ושיעורי אבטלה גבוהים) כולל רגולציות ממשלתיות לא יעילות או רווחים גדולים לאנשים שלא עובדים שמתמרצים מובטלים לא לחפש עבודות. הסבר ניאו קלאסי אחר קשור למחזור העסקים הממשי, שבו כל ירידה בפריון העבודה הופכת עבודה לפחות מועילה. ההסבר הניאו קלאסי העיקרי לאינפלציה פשוט מאוד – הרשות המוניטארית מזרימה יותר מדי כסף. לפי התפיסה הניאו-קלאסית הגורמים שמשפיעים על משתנים ממשיים, תוצרת ואבטלה, משפיעים אך ורק על עקומת ההיצע המצרפי. הגורמים הנומינאליים כגון אינפלציה משפיעים רק על הביקוש המצרפי. כשגורמים ממשיים מזיזים את עקומת ההיצע שמאלה, והתנהלות מוניטארית לא חכמה מזיזה את העקומה ימינה, נוצרת סטגפלציה.

כך ההסבר העיקרי עבור סטגפלציה של התפיסה הניאו קלאסית על הכלכלה הוא שסטגפלציה מופיעה פשוט כאשר יש טעויות בהתנהלות הממשלתית שמשפיעה הן על האינפלציה והן על שוק העבודה. באופן אירוני, טיעון ברור להסבר הניאו קלאסי של סטגפלציה ניתן על ידי קיינס עצמו. ב1919 תיאר ג'ון מיינארד קיינס את הסטגנציה שלפתה את אירופה בספרו "ההשלכות הכלכליות של השלום". קיינס כתב: "מספרים שלנין אמר שהדרך הטובה ביותר להפיל את השיטה הקפיטליסטית היא להדיח את המטבע. על ידי המשכת תהליך האינפלציה יכולות הממשלות להחרים, בחשאי חלק גדול מעושרם של האזרחים. לפי השיטה הם יכולים לא רק להחרים, אלא להחרים בשרירות לב, ובעוד התהליך גורם עוני אצל רבים, הוא מעלה את העושר אצל מעטים." "לנין צדק לחלוטין. אין אמצעים יותר עדינים ובטוחים להתפכחות הבסיס הקיים בחברה מאשר הדחת המטבע שלה. התהליך מערב שימוש בכוחות חבויים של החוק הכלכלי, לצד הרס, והופך את העניין לתהליך שאיש לא יכול לאבחן."

קיינס מצביע במפורש על הקשר בין הדפסת כסף ממשלתית לאינפלציה:

"המערכות שאמורות לבקר על האינפלציה באירופה המשיכו לאורכים בלתי רגילים. הממשלות הלוחמניות, לא יכלו, או היו ביישניות מדי או מדי קצרות רואים בכדי לבטח את ההלוואות שלהן ואת המיסים שנועדו לצרכים המלחמתיים הדפיסו כסף רב כדי לאזן."

קיינס גם מצביע על איך הגבלות ממשלתיות על המחירים מדכאות את הייצור:

"ישנה הנחה מוקדמת לפיה יש ערך מלאכותי למטבע. החוק לרגולציה על מחירים מכיל בתוכו את הזרעים לדעיכה כלכלית, וסופו לייבש את המשאבים שיכולים להביא להיצע אולטימטיבי. אם אדם אנוס להחליף את פרי עמלו בנייר, שמתברר לפי הניסיון שאינו יכול להשתמש בו כדי לקנות משהו השווה במחירו לפרי עמלו, הוא ישמור את עמלו לעצמו, אולי יחלוק אותו עם שכנים וחברים כטובה, ויקל במאמציו לייצור נוסף. מערכת האונסת החלפה של סחורות במחיר שהוא לא מחירם היחסי האמיתי מובילה לא רק לפיחות בייצור, כי אם מובילה בסופו של דבר לבזבוז וחוסר יעילות בסחר החליפין"

קיינס פירט את מערכת היחסים בין החובות של גרמניה לאינפלציה שלה:

"בגרמניה ההוצאה הכוללת של האימפריה, האומות הפדראליות והקומונות ב1919-1920 מוערך כ25 מיליארד מארקים, כשלא יותר מ10 מיליארד מגובים על ידי מיסים קודמים קיימים. כל זה לא כולל הכסף של הפיצויים. ברוסיה, פולין, הונגריה, ואוסטריה תקציב שכזה לא יכול להתקיים כלל." "כך האיום האינפלציוני שתואר לעיל אינו רק תוצר של מלחמה, ששלום מתחיל לרפא. זה תופעה מתמשכת שסופה עוד לא נראה באופק".

קיינסיאני לטווח הקצר, קלאסי לטווח הארוך

בעוד כלכלנים מסכימים שלטווח הקצר יש לשינויים בהיצע הכסף השפעה לטווח הקצר, כלכלנים ניאו-קיינסיאנים וניאו-קלאסיים נוטים להסכים שאין השפעות לטווח הארוך לשינויים בהיצע הכסף. לכן אפילו כלכלנים שמכנים עצמם ניאו-קיינסיאנים מודים שלטווח הארוך הכסף הוא ניטראלי. במילים אחרות, בעוד מודלים ניאו-קלאסיים ומודלים ניאו-קיינסיאנים נראים כאילו הם מתחרים אלו באלו, הם יכולים גם להיתפס כשני תיאורים נאותים לטווחי זמן שונים. ספרי לימוד רבים בקונצנזוס מתייחסים לתפיסה הניאו-קיינסיאנית כתיאור נאה של כלכלה לטווח קצר, בה מחירים עמידים בפני שינויים, ומתייחסים למודל הניאו-קלאסי כדרך נאה יותר לתאר כלכלה לטווח הארוך, כשלמחירים יש מספיק זמן להסתגל. לכן כלכלנים בקונצנזוס היום נוטים לעיתים קרובות לייחס תקופות של סטגפלציה קצרה ( לא יותר משנים מספר) לשינויים בהיצע, אך לא יקבלו הסבר זה על סטגפלציה ארוכה מאוד. סטגפלציה ארוכה יותר מוסברת כהתנהלות ממשלתית כושלת: רגולציית יתר על מוצר או על שווקי עבודה הגורמת לסטגפלציה המוארכת והגדלה בהיצע הכסף שגורם לסטגפלציה ממושכת.

תפיסות אלטרנטיביות

סטגפלציה כהצטברות דיפרנציאלית

שני הכלכלנים הפוליטיים הישראלים מאוניברסיטת בן-גוריון יונתן ניצן ושמשון ביכלר הציעו הסבר לסטגפלציה כחלק מתיאוריה שהם קוראים לה ההצטברות הדיפרנציאלית. לפי התיאוריה עסקים מנסים לעקוף את התשואה הממוצעת. לפי תיאוריה זאת, תופעת המיזוגים והרכישות בשיאה בתקופות שבהן הסטגפלציה בשפל ולהפך. כשהמיזוגים והרכישות נעצרים על ידי חוק ממשלתי (חוק נגד מונופולים) אז סטגפלציה משמשת כאסטרטגיה האלטרנטיבית על מנת לגבור על המתחרים. עם הגדלת המיזוגים והרכישות, הכוח ליישם סטגפלציה עולה גם כן.

סגפלציה מופיעה כמשבר חברתי, כפי שקרה במשבר הנפט בשנות ה70 וב2006-2008. האינפלציה בסטגפלציה, אולם, לא משפיעה על פירמות באופן דומה. פירמות דומינאנטיות יכולות לעלות מחירים בקצב מהיר יותר מהמתחרים שלהם. בעוד שבסך הכול נראה כי איש אינו מרוויח מהאינפלציה, פירמות דומינאנטיות שונות משפרות את מעמדן ואת ההון היחסי שלהן. סטגפלציה לא נובעת מהלם הצע אמיתי, אלא ממשבר חברתי המרמז על הלם הצע. זו תופעה שרובה מצוי במאה ה20 ובמאה ה21 ש"קואלציית הנשק-נפט-דולר" יוצרת או משתמשת במשברים במזרח כדי להפיק רווחים כספיים.

תיאורית סטגפלציה מגדילה בביקוש

תיאורית סטגפלציה מגדילה בביקוש חוקרת את הרעיון שסטגפלציה יכולה לנבוע אך ורק מהלם מוניטארי ולא מהלם בהיצע, או שינויים שליליים ביכולת הייצור הפוטנציאלית. התיאוריה מעלה תרחיש בו סטגפלציה מופיעה רק כתוצאה מהתנהלות מוניטארית שמימושם גורם לאינפלציה. התיאוריה הוצעה ב1999 על ידי מאוניברסיטת הרווארד.

תיאורית צד ההיצע

כלכלות צד ההיצע התבררו כתגובה לסטגפלציה בארה"ב בשנות ה70. התיאוריה בעיקר ייחסה את האינפלציה לסיום הפעולה לפי שיטת ברטון וודס ב71 והמחסור במחיר ספציפי להישען עליו במדיניות המוניטארית המאוחרת (קיינסיאנית ומוניטארית). כלכלנים התומכים בתיאוריה טענו שהתכווצות המרכיב הגורם לסטגפלציה נובעת ממס.

האסכולה האוסטרית

חסידי האסכולה האוסטרית טוענים כי יצירה של כסף חדש יש מאין עוזר ליוצרים ולאלו המקבלים אותו ראשונים יותר מאשר לאחרים באופן יחסי. לטענתם יצירת כסף אינה יצירת עושר, זה רק מרשה למחזיקים הראשונים בכסף להציע מחיר גבוה יותר מהמחזיקים המאוחרים בו, עבור משאבים, סחורות ושירותים. מאחר ואלו שיוצרים את העושר הם בדרך כלל האחרונים לקבל את הכסף החדש שנוצר, הדפסת כסף חדש מחלישה את היווצרות העושר, ומערערת את הגדילה הכלכלית. "הגדלת היצע הכסף בקצב מהיר מהיצירה והשיפור של סחורות, משמעותה אינפלציית מחירים. (זכרו שאינפלציה זה עליה של סכום הכסף אותו מוכנים לשלם עבור יחידה של סחורה). מה שיש לנו כאן זה אינפלציה של מחירים מהירה יותר, ודעיכה בשיעור הצמיחה של ייצור סחורות. אולם זוהי בדיוק הסטגפלציה. עלייה במחירים יחד עם האטה כלכלית. לפי דעות פופולאריות הסטגפלציה מומצאת."

"נדמה אם כן כי סטגפלציה היא תוצאה ישירה של התנהלות מוניטארית שלוחת רסן. זאת הסכמה עם מילטון פרידמן ועם פלפס. אך בניגוד אליהם אנו לא טוענים כי סטגפלציה נובעת מזה שלטווח הקצר אנשים נופלים בפח של הבנק הפדראלי. סטגפלציה היא תוצאה טבעית של הזרמה מוניטארית שמאיטה את קצב הצמיחה כלכלה ובו בעת מעלה את המחירים של סחורות ושירותים". תגובות הסטגפלציה גרמה לערעור על הקונצנזוס הקיינסיאני. העלייה של תיאוריות כלכליות קונסרבטיביות כולל מונטריזם, ניתנת להסבר על ידי הכישלון של המדיניות הקיינסיאנית להביס את הסטגפלציה או להסביר אותה לסיפוקם של כלכלנים ומקבלי החלטות.

נגיד הבנק הפדראלי פול וולקר העלה בחדות את הריבית מ1979 עד 1983 במה שנקרא "תרחיש הדיסאינפלציה". אחרי שהריבית הממשלתית נסקה לפי שתיים, האינפלציה החלה לרדת, שיעורי הריבית האלה היו הגבוהים ביותר בריביות הממשלתיות לטווח ארוך שהיה אי פעם בשווקים קפיטליסטיים מודרניים. לוולקר ניתן הקרדיט עבור עצירת החלק האינפלציוני של הסטגפלציה, אפילו שארה"ב צללה לתוך מיתון. בערך ב1983 החלה הצמיחה להשתקם. המדיניות של אותו זמן נתנה הן תמריץ כלכלי, והן גדילה של הצע הכסף. קפיצה של חמש שנים לערך באבטלה מראה כי וולקר כנראה האמין שהאבטלה תתקן את עצמה ותחזור למצבה הטבעי.

תגובות

הסטגפלציה גרמה לערעור על הקונצנזוס הקיינסיאני. העלייה של תיאוריות כלכליות קונסרבטיביות כולל מונטריזם, ניתנת להסבר על ידי הכישלון של המדיניות הקיינסיאנית להביס את הסטגפלציה או להסביר אותה לסיפוקם של כלכלנים ומקבלי החלטות.

נגיד הבנק הפדראלי פול וולקר העלה בחדות את הריבית מ1979 עד 1983 במה שנקרא "תרחיש הדיסאינפלציה". אחרי שהריבית הממשלתית נסקה לפי שתיים, האינפלציה החלה לרדת, שיעורי הריבית האלה היו הגבוהים ביותר בריביות הממשלתיות לטווח ארוך שהיה אי פעם בשווקים קפיטליסטיים מודרניים. לוולקר ניתן הקרדיט עבור עצירת החלק האינפלציוני של הסטגפלציה, אפילו שארה"ב צללה לתוך מיתון. בערך ב1983 החלה הצמיחה להשתקם. המדיניות של אותו זמן נתנה הן תמריץ כלכלי, והן גדילה של הצע הכסף. קפיצה של חמש שנים לערך באבטלה מראה כי וולקר כנראה האמין שהאבטלה תתקן את עצמה ותחזור למצבה הטבעי.

ראו גם

• אינפלציה
• דפלציה
• היפר-אינפלציה