לדלג לתוכן

תפריט ניווט

הבדלים בין גרסאות בדף "סוציולוגיה של הדת"

מ
←‏קרל מרקס: האופיום של ההמונים
מ (בוט החלפות: ארגו\1, מסוי\1, רציונלי, \1ייחודי)
מ (←‏קרל מרקס: האופיום של ההמונים)
יחד עם זאת, "מרקס לעולם לא טען שיש לאסור את קיומה של הדת"(כריסטיאנו, 126)
למצב הכלכלי המדכא ששרר באותה תקופה באירופה הייתה השפעה מרכזית על התאוריות של מרקס. עם ההתפתחות המואצת של התיעוש באירופה, מרקס וחברו אנגלס הגיבו לצמיחה של מה שנקרא "[[ערך עודף של יצרן|ערך העודף]]". מרקס ראה את הקפיטליזם כמאפשר לקפיטליסטים העשירים להתעשר יותר בו בזמן שהפועלים שלהם נהיו עניים יותר (הפער והניצול הם "ערך העודף" של הקפיטליזם). מעבר לניצול, הפועלים הורחקו יותר ויותר מהתוצר המוגמר שהם עצמם עזרו לייצר ולא נהנו מתחושת הסיפוק הכרוכה באחריות על התוצאה הסופית - התוצר המוגמר. פועל המבצע עבודה שגרתית חד גונית ואינו שותף לכל שלבי הייצור יסבול, על פי קרל מרקס, מתסכול ומניכור. על ידי מכירת עבודתם תמורת שכר "הפועלים מאבדים קשר עם האובייקט שהם מייצרים ונהיים הם עצמם אובייקטים. הפועלים עוברים פיחות לרמה של מצרך – חפץ..."(שם 125). לעובד הפשוט נאמר שהוא כלי הניתן להחלפה, דבר המוליד התמרמרות קיצונית.
וכאן, על פי מרקס, נכנסת הדת. כהגדרתו של מרקס, [[האופיום של ההמונים|הדת היא "אופיום להמונים"]], המשרתת את אי השוויון החברתי.
 
כפי שציין נורמן בירנבאום, אחד מפרשניו של מרקס, "הדת (הייתה) תגובה רוחנית לניכור" (שם 126). כתגובה לניכור, מרקס חשב שהדת משרתת את האידאולוגיות המטפחות את הקפיטליזם המדכא. לפיכך, "הדת היא הכוח המשמר את שליטת מעמד חברתי אחד על חשבון מעמדות אחרים" (שם 127 ). במילים אחרות, הדת משרתת את האליטות השולטות על ידי מתן לגיטימציה לסטאטוס-קוו ומסיחה את דעתו של העם מן הפערים החברתיים.