אברהם גרינברג – הבדלי גרסאות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה
אין תקציר עריכה
שורה 1: שורה 1:
{{בעבודה}}
'''אברהם בן שמעון גרינברג''' ([[1841]] [[קישינב]] - [[1906]] [[גרמניה]]) היה איש עסקים ואחד ממנהיגיה של תנועת [[חיבת ציון]].
'''אברהם בן שמעון גרינברג''' ([[1841]] [[קישינב]] - [[1906]] [[גרמניה]]) היה איש עסקים ואחד ממנהיגיה של תנועת [[חיבת ציון]].


הוא קיבל חינוך מסורתי, אך נתפש להשכלה. הוא היה מעורב מאוד בחיי הציבור היהודי. כשעבר ל[[אודסה]] היה עוזרו של [[לאון פינסקר]]. כשפינסקר התפטר מתפקידו בתנועת חובבי ציון הוא הציע את גרינברג במקומו. הוא סייע בהקמת מושבות [[יסוד המעלה]] ו[[קסטינה]]. היה בין [[הגבאים הפועלים]] שנבחרו לאחר ועידות ב[[ועידת דרוזגניק|דרוזגניק]] ו[[ועידת וילנה|וילנה]]. הוא היה בין השתדלנים שניסו להשיג רשיון להקמת [[הוועד האודסאי]], לאחר פטירת פינסקר ניהל את הוועד במשך 14 שנים.
הוא קיבל חינוך מסורתי, אך נתפש להשכלה. הוא היה מעורב מאוד בחיי הציבור היהודי. כשעבר ל[[אודסה]] היה עוזרו של [[לאון פינסקר]]. כשפינסקר התפטר מתפקידו בתנועת חובבי ציון הוא הציע את גרינברג במקומו. הוא סייע בהקמת מושבות [[יסוד המעלה]] ו[[קסטינה]]. היה בין [[הגבאים הפועלים]] שנבחרו לאחר ועידות ב[[ועידת דרוזגניק|דרוזגניק]] ו[[ועידת וילנה|וילנה]]. הוא היה בין השתדלנים שניסו להשיג רשיון להקמת [[הוועד האודסאי]], לאחר פטירת פינסקר ניהל את הוועד במשך 14 שנים.


כש[[יחיאל צ'לנוב]] שאל את ליליינבלום על טיבו של גרינברג, תיאר האחרון את גרינברג כך: "''הוא (גרינברג) מיליונר, אדם ישר ומעשי, מסןר לעניין ארץ-ישראל, חובב ספרות עברית ודתי. יש לו חסרון אחד: הוא קצת פחדן''"{{הערה|שם=מאור, עמ' 96.|מאור, עמ' 96.}}.
כשפינסקר החליט סופית לעזוב את תפקידו כראש חובבי ציון הוא החליט שלא להיענות ללחצים לחזור בו. הוא שלח חוזר לאגודות ובו הציע את גרינברג במקומו. כש[[יחיאל צ'לנוב]] שאל את [[משה לייב ליליינבלום]] על טיבו של גרינברג, תיאר האחרון את גרינברג כך: "''הוא (גרינברג) מיליונר, אדם ישר ומעשי, מסןר לעניין ארץ-ישראל, חובב ספרות עברית ודתי. יש לו חסרון אחד: הוא קצת פחדן''"{{הערה|שם=מאור, עמ' 96.|מאור, עמ' 96.}}. יום לפני שלח ליליינבלום תשובה ל[[שמואל יוסף פין]] באותו עניין: "''הגביר א. גרינברג הוא איש הגון, מיליונר, "חובב ציון" באמת, מוקיר ספרותנו, וביתו בית איש-ישראל לכל דבר, וכסוחר גדול הוא בקי בהוויות העולם עד להפליא, ואין טוב ממנו לעמוד בראש "חובבי ציון", אבל בהיותו מפחד מקול עלה נידף איני חושב, שיתרצה לעמוד בראש חובבי-ציון כל זמן שלא יהיו מאושרים מטעם הממשלה''"{{הערה|שם=מאור, עמ' 96.|מאור, עמ' 96.}}.


הוא נפטר בגרמניה ב-1906 לשם נסע לצורכי מרפא ונקבר ב[[פרנקפורט על המיין]].
הוא נפטר בגרמניה ב-1906 לשם נסע לצורכי מרפא ונקבר ב[[פרנקפורט על המיין]].

גרסה מ־20:03, 14 בנובמבר 2012

אברהם בן שמעון גרינברג (1841 קישינב - 1906 גרמניה) היה איש עסקים ואחד ממנהיגיה של תנועת חיבת ציון.

הוא קיבל חינוך מסורתי, אך נתפש להשכלה. הוא היה מעורב מאוד בחיי הציבור היהודי. כשעבר לאודסה היה עוזרו של לאון פינסקר. כשפינסקר התפטר מתפקידו בתנועת חובבי ציון הוא הציע את גרינברג במקומו. הוא סייע בהקמת מושבות יסוד המעלה וקסטינה. היה בין הגבאים הפועלים שנבחרו לאחר ועידות בדרוזגניק ווילנה. הוא היה בין השתדלנים שניסו להשיג רשיון להקמת הוועד האודסאי, לאחר פטירת פינסקר ניהל את הוועד במשך 14 שנים.

כשפינסקר החליט סופית לעזוב את תפקידו כראש חובבי ציון הוא החליט שלא להיענות ללחצים לחזור בו. הוא שלח חוזר לאגודות ובו הציע את גרינברג במקומו. כשיחיאל צ'לנוב שאל את משה לייב ליליינבלום על טיבו של גרינברג, תיאר האחרון את גרינברג כך: "הוא (גרינברג) מיליונר, אדם ישר ומעשי, מסןר לעניין ארץ-ישראל, חובב ספרות עברית ודתי. יש לו חסרון אחד: הוא קצת פחדן"[1]. יום לפני שלח ליליינבלום תשובה לשמואל יוסף פין באותו עניין: "הגביר א. גרינברג הוא איש הגון, מיליונר, "חובב ציון" באמת, מוקיר ספרותנו, וביתו בית איש-ישראל לכל דבר, וכסוחר גדול הוא בקי בהוויות העולם עד להפליא, ואין טוב ממנו לעמוד בראש "חובבי ציון", אבל בהיותו מפחד מקול עלה נידף איני חושב, שיתרצה לעמוד בראש חובבי-ציון כל זמן שלא יהיו מאושרים מטעם הממשלה"[1].

הוא נפטר בגרמניה ב-1906 לשם נסע לצורכי מרפא ונקבר בפרנקפורט על המיין.

לקריאה נוספת

  • אריה רפאלי (צנציפר), פעמי הגאולה: ספר הציונות הרוסית מראשית "חיבת ציון" עד מהפכת 1917, תל אביב: נ’ טברסקי, תשי"ב-1951, עמ' 29.
  • יצחק מאור, התנועה הציונית ברוסיה, ירושלים: הספרייה הציונית, הוצאת מאגנס, תשמ"ו-1986, עמ' 156-151.
  • יוסף גולדשטיין, בין ציונות מדינית לציונות מעשית - התנועה הציונית ברוסיה בראשיתה, ירושלים: הוצאת מאגנס, 1991.

הערות שוליים

  1. ^ 1 2 מאור, עמ' 96.