לדלג לתוכן

תפריט ניווט

הבדלים בין גרסאות בדף "יהדות בולגריה"

הוסרו 12 בתים ,  לפני 7 שנים
.
(+)
(.)
מיד לאחר תום המלחמה, גרם המשבר הכלכלי לסוחרים הנוצרים, לראות בסוחרים היהודים כמתחריהם על אותו מקור פרנסה ובמקביל לא נפקד מקומה של ה[[אנטישמיות]] הדתית המסורתית שהוחדרה על ידי הרוסים. החל רצף של פרסומים אנטישמיים ועלילות דם, ב-[[1890]] ב[[וראצה|ווראצה]], ב-[[1898]] בקיוסטנדיל וב-[[1903]] ב[[לום (בולגריה)|לום]]. ממשלת בולגריה ניסתה להכיל את האירועים ואף נקטה פעולות מסוימות בכדי לטפל בהם. ב-1890 בעת עלילת הדם בווראצה במסגרתה הואשמו שני יהודים בשימוש בדם של נוצרים למטרות פולחן, הורתה הממשלה הבולגרית להעביר את המשפט ל[[גורנה אוריאחוביצה]] בכדי להשקיט את הרוחות ושלחה את [[קונסטנטין סטואילוב]] בכדי שיכהן כתובע הכללי במשפט. סטואילוב הוכיח את חפותם של היהודים והם זוכו. לימים, התמנה סטואילוב לראש ממשלת בולגריה וב-[[1897]] נפגש עם משלחת של יהודי בולגריה לדון באנטישמיות בממלכה. לפגישה הוזמנו ראשי ה[[סינוד]] ובעקבותיה הם יצאו בהצהרה שאין יסוד להאשמות כנגד יהודי בולגריה והורו לכמרים להפיץ את ההודעה לכל המאמינים.
 
המשטר הליבראלי של [[פרדיננד הראשון, מלך בולגריה|פרדיננד הראשון]] אפשר את קבלתם של צעירים יהודים לבתי הספר הצבאיים ורבים מהם המשיכו לדרגות קצונה בכירות. בין הבולטים היו ה[[קולונל]]ים [[מושונוב רחמים]], [[גרציאני מוראנו]] ו[[אברהם ת'גר]], אשר בהמשך הפכו לפעילים וממנהיגי הקהילה היהודית בבולגריה. במהלך [[מלחמת בולגריה-סרביה (1885)]] גויסו בני הקהילה לצבא הבולגרי. במקביל, מימנו וציידו קהילות [[רוסה|רוסצ'וק]], [[וידין]] ו[[וארנה]] שתי [[חטיבה|חטיבות]] של לוחמים יהודים אשר מנו 800 איש, ועשרות נשים התנדבו כדי לשמש אחיות. [[אלכסנדר בטנברג, נסיך בולגריה]] התפעל מתעוזתם בקרב וציין, כי "הם צאצאיהם האמיתיים של אבותיהם החשמונאים".{{הערה|חיים קשלס, '''היהודים בבולגריה בעשרים השנים הראשונות לאחר שחרורה מעול העותומנים (1878-1898)''', עמוד 88.}} במלחמות הבלקן נהרגו 277 מבני הקהילה היהודית ומתוכם 3 קצינים.{{הערה|שם=רומנו1|אלברט רומנו, '''יהדות בולגריה''', עמוד 286.}} הקרבתם זכתה להערכה רבה בקרב אזרחי בולגריה ושאלת נאמנותם לא הועמדה עוד בספק.{{הערה|אלברט רומנו, '''אישים''', בתוך: אנציקלופדיה של גלויות - יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמוד 611.}} במהלך הקרבות, צר הצבא הבולגרי במשך מספר חודשים על העיר [[אדירנה]] ואף הצליח לכובשה לזמן מה. מאות רבות מיהודי העיר נמלטו מהעיר לבולגריה והשתכנו בעיקר בפלובדיב וסופיה, שבהן נקטה הקהילה הוותיקה בפעולות להקלת מצב הפליטים. לפלובדיב הגיעו תושבים גם מחבל [[תראקיה]] היווני אשר איבדו את נתינותם, חלקם זכו בהמשך לקבל [[דרכון נאנסן]] אשר ברבות הזמן איבד את תוקפו. מקצת מן היהודים הצליחו לרכוש בכסף אזרחות בולגרית, אך לחלקם שאיבדו את רכושם במלחמת הבלקן לא היההיו מספיקאמצעים כסף כדי לבצע את הרכישהלכך והם נותרו מחוסרי אזרחות.{{הערה|אלברט רומנו, '''יהדות בולגריה''', עמוד 303.}}
 
התנועה הציונית הייתה פעילה מאוד בבולגריה בקרב מרבית הקהילות המאורגנות. בראשית שנות התשעים של [[המאה ה-19]] התעוררה בין יהודי בולגריה שאיפה לעלות ל[[ארץ ישראל|ציון]]. שליחיה של אגודה בשם '''אגודת אחים ליישוב ארץ ישראל''' הגיעו בראשית [[1895]] לארץ ישראל, והוצעה להם אדמה בערטוף ([[הר-טוב]]). לאחר משא ומתן עם ה[[מיסיון]] נרכש המקום. ב[[דצמבר]] [[1895]] עלו למקום ראשוני המתיישבים והתיישבו בבית המיסיון.{{הערה|ראו למשל: דן גלעדי, המושבות שלא בחסות הברון בשנות ה-90, בתוך: [[משה ליסק]] וגבריאל כהן (עורכים), '''תולדות היישוב היהודי בארץ-ישראל מאז העלייה הראשונה''', '''התקופה העות'מאנית''', חלק ראשון, (עורך: [[ישראל קולת]]), ירושלים: [[מוסד ביאליק]], [[האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים]], תש"ן-1990, עמ' 529-503. [[יוסי בן-ארצי]], התפתחות מושבות העלייה הראשונה והקמת מושבות חדשות בתקופת העלייה השנייה, בתוך: [[ישראל ברטל]], [[זאב צחור]] ו[[יהושע קניאל]], '''[[העלייה השנייה (ספר)|העלייה השנייה]]''', ירושלים: [[הוצאת יד יצחק בן-צבי]], תשנ"ח-1998, עמ' 149. וביבליוגרפיה שם.}} נקבע שמתוך שישים המשפחות שנרשמו בבולגריה יעלו בשלב ראשון שתים עשרה משפחות, כמניין [[שנים עשר שבטי ישראל|שנים עשר השבטים]], בנוסף אליהן הייתה עליית בודדים ומשפחות ספורות לארץ ישראל שהתיישבו ב[[חורן]].{{הערה|ראו: ישראל מרגלית, יעקב גולדשטיין, מפעלו של הברון אדמונד דה-רטושילד, 1899-1882, בתוך: [[משה ליסק]] וגבריאל כהן (עורכים), '''תולדות היישוב היהודי בארץ-ישראל מאז העלייה הראשונה''', '''התקופה העות'מאנית''', חלק ראשון, (עורך: [[ישראל קולת]]), ירושלים: [[מוסד ביאליק]], [[האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים]], תש"ן-1990, עמ' 489-488.}} בהמשך התיישבו עולי בולגריה ממייסדי [[יבנאל]] ו[[כפר חיטים]]. הגעתו של [[יוסף מרקו ברוך]] לבולגריה חשפה את צעירי קהילות פלובדיב וסופיה למשנתו ה[[אקטיביזם|אקטיביסטית]] והובילה רבים מהם לתמוך בה ולהצטרף לחוגי הציונים. ב-[[17 ביוני]] [[1896]], הגיע [[בנימין זאב הרצל]] לביקור קצר בבולגריה בדרכו למסע שתדלנות למען הרעיון הציוני ב[[איסטנבול]]. הרצל התקבל בהתלהבות על ידי המוני יהודים בעיר '''צאריברוד''', (בימינו העיר [[דימיטרובגראד (סרביה)|דימיטרובגראד]] שב[[סרביה]]). משחזר ממסעו לאיסטנבול הגיע ב-[[30 ביוני]] לעיר סופיה, נישא על כתפי יהודים, הובא לבית הכנסת המרכזי ושם נאם בפני הקהל המשולהב, כשנאומו מתורגם מ[[צרפתית]] ל[[לאדינו]] על ידי אחד מבני הקהילה.{{הערה|יוסף נסים הלוי, '''"ד"ר הרצל בבולגריה",''', בתוך: אנציקלופדיה של גלויות - יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 161-{{כ}}164.}} ב-[[1897]] השתתפו 3 מנציגי יהדות בולגריה בקונגרס הציוני הראשון וב-[[29 בדצמבר]] [[1898]] נפתחה בפלובדיב הוועידה הציונית הראשונה במסגרתה גם נבחר הוועד המרכזי של ההסתדרות הציונית בבולגריה.
 
ב-1900, נכללו 34 קהילות ברשימת הקהילות המאורגנות בנסיכות: בסופיה, קיוסטנדיל, [[דופניצה]], [[גורנה ג'ומאיה]], [[נברקופ]], וידין, לום, [[פרדיננד (בולגריה)|פרדיננד]], ברקוביצה, פלבן, [[ניקופול (בולגריה)|ניקופול]], [[סומוביט]], רוסה, ראזגרד, דובריץ', [[סיליסטרה]], וארנה, שומן, פרובאדיה, בורגס, [[קרנובט]], [[סליבן]], נובה זאגורה, סטארה זאגורה, קאזאנלק, פלובדיב, [[סטאנימאקה]], חאסקובו, קרדז'אלי, [[אייטוס]], צ'ירפאן, סאמוקוב, פאזארדז'יק וימבול.{{הערה|שם=קשלס1900|חיים קשלס, '''היהודים בבולגריה בעשרים השנים הראשונות לאחר שחרורה מעול העותומנים (1878-1898)''', בתוך: אנציקלופדיה של גלויות - יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמוד 65. דובריץ' וסיליסטרה לא היו בחזקת נסיכות בולגריה בין 1913 ל-1940 והעיר קרדז'אלי עברה לחזקת הבולגרים רק ב-1912. מניחים שנכללו ברשימת הקהילות המאורגנות מאחר שזו נערכה לאחר מלחמת העולם השנייה.}}
46,324

עריכות