לדלג לתוכן

אבלי ציון – הבדלי גרסאות

נוספו 685 בתים ,  לפני 18 שנים
תוספות יפות! אבל מעט תיקונים.
אין תקציר עריכה
(תוספות יפות! אבל מעט תיקונים.)
המונח '''אבלי ציון''' הוא כינוי לחוגים מבין ה[[יהדות קראית|יהודים הקראים]] בימי הביניים (בערך בשנים [[850]]-[[1099]]), שהתאבלו על החורבן, הרבו במנהגי [[אבלות]] וב[[צום|צומות]]. והתגוררורוב אבלי ציון התגוררו ב[[ירושלים]] ועיקר פעילותם הייתה בערך בין השנים [[850]] - [[1099]]. אבלי ציון מכונים גם בשם '''עדת השושנים'''. קבוצה זו מהווה תופעה מיוחדת במינה בתולדות ישראל בימי הביניים, שכן חבריה ניהלו תעמולה "ציונית" פעילה, וקראו לעליה המונית ל[[ארץ ישראל]], שתזרז את בוא הגאולה. דבקותם בארץ ישראל בולטת על רקע המקום השולי שתפסה ירושלים בפעילות הרבנית באותו זמן, שהתמקדה ב[[בבל]]. בראשם עמדו "נשיאים", שמוצאם היה מביתמ[[בית דוד]] והיו צאצאיו של [[ענן בן דוד הנשיא]]. מספרם, בדומה לזה של הרבניים, היה קטן, והם מנו כמה מאות בודדות בלבד.
 
נראה שאבלי ציון התגוררו ברובע מיוחד משלהם, אך מיקומו - בתוך החומות או מחוצה להן - אינו ידוע. "ישיבת בכתוויה" הייתה המקום שבו התכנסה הנהגתם. ביתחכמי העדה התכנו "המשכילים". יש הטוענים שבית הכנסת הקראי בהעתיק שב[[הרובע היהודי|רובע היהודי]] בירושלים בו מתפללים בימינו נבנה אחרי תום תקופת עדת השושנים, ואינו קשור אליה.
 
לפי הסברו של [[סלמון בן ירוחם]], הרעיון מאחורי השם "עדת השושנים" נוגע לגאולה המתקרבת. הופעת השושנים מבשרת את תום החורף, ואילו הופעת הצדיקים, המשולים לשושנים, עתידה לסמל את קץ הגלות. במילה "שושנים" יש גם התרסה כנגד הרבניים, שתוארו כ"קוצים".
יהודים שמתאבלים על חרבן [[המקדש|בית המקדש]] בירושלים נזכרים החל מחרבן הבית השני, אולם המונח "אבלי ציון" מופיע לראשונה במחצית הראשונה של המאה התשיעית. [[דניאל בן משה אלקומיסי|דניאל אלקומיסי]], מחברו של החיבור הרעיוני המרכזי של התנועה, טען שהחורבן גרם לביטול סדרי עולם:"ויעש את העולם כנעזב ללא שופט ובלא אורים ולא מבקש". הוא קרא "לבוא אל ירושלים ולעמוד בתוכה תמיד לפניו באבל ובצום ובכי ומספד... ולא יאמר איך אלך אל ירושלים מפחד שודדים וגנבים ומאין מחיה בירושלים".
 
אבלי ציון קיבלו על עצמם חיי עוני, צמו צומות רבים, התנזרו מאכילת בשר ושתיית יין, ועסקו בקינה על החורבן. חכמי העדה התכנו "המשכילים". <BR> [[סהל בן מצליח הכהן]] מתאר את חיי אבלי ציון: "ודעו, אחינו, כי ירושלים בזמן הזה מנוס לכל בורח, ומנוחה לכל אבל, ומרגוע לכל עני ודל, ובתוכה עבדי ה' הנקבצים אליה אחד מעיר ושנים ממשפחה. ובתוכה נשים מקוננות וסופדות בלשון הקודש ובלשון פרס ובלשון ישמעאל, ומלמדות לבנותיהן נהי ואשה רעותה קינה, ואומרות: איכה ישבה בדד... ובחודש תמוז ואב יגדל המספד בירושלים... האלוהים יטהר אותה... ויכוננה עד עולם סלה... בחיינו ובחייכם ובחיי כל ישראל אמן."
 
מטרת ישיבתם בירושלים ומנהגי האבלות שנהגו היו כדי להתאבל על החורבן, לזרז את הגאולה ולהחזיר את העולם למצבו המתוקן. עלהשקפתם פיהייתה האמורשישנו ב[[ספרקשר ישעיהו]]:"עלהדוק חומותייךבין ירושליםחזרה הפקדתיבתשובה שומריםלבין הגאולה. כלההשתקעות היוםבחטאים, וכלשהאמונה הלילהבהלכה תמידהרבנית לאהיא יחשו"מהכבדות שבהם, הקפידוהייתה אבלילדעתם ציוןהסיבה להתפלללהתמשכות במשמרות,הגלות. כך שבכל רגע תישמע תחינתם.<BR>
על פי האמור ב[[ספר ישעיהו]]: "על חומותייך ירושלים הפקדתי שומרים. כל היום וכל הלילה תמיד לא יחשו", הקפידו אבלי ציון להתפלל במשמרות, כך שבכל רגע תישמע תחינתם.
 
השקפתם הייתה שישנו קשר הדוק בין חזרה בתשובה לבין הגאולה. ההשתקעות בחטאים, שהאמונה בהלכה הרבנית היא מהכבדות שבהם, הייתה לדעתם הסיבה להתמשכות הגלות. <BR>
יש מהחוקרים המוצאים בקרבם הלכי רוח מעין [[סוציאליזם|סוציאליסטיים]]. דניאל אלקומיסי חוזה שבחברה היהודית שתקום עם הגאולה לא יתקיים מסחר, ואנשיה יתפרנסו מחקלאות.
 
==היחסים בין אבלי ציון לרבניים==
 
יחסים קשים שררו ב[[המאה ה-10|מאה ה-10]] בין הרבניים לבין קראי ירושלים, שכונו ע ידם "עדת הצולעים"., באגרתועל שלשם רבהשכונה [[שריראבה גאון]]ישבו הוא"צלע מאשים את הקראים ברצח רבנייםהאלף". מדי שנה במהלך [[סוכות]] הכריזו הרבניים על החרמת הקראים, בטקס שנערך ב[[הר הזיתים]]. בסופו של דבר התערבו השלטונות כדי למנוע נוהג זה. באגרתו של רב [[שרירא גאון]] הוא אף מאשים את הקראים ברצח רבניים.
 
כוחם של הקראים בארץ היה רב ועולה על זה של הרבניים, עד כדי שכאשר חל שיפור מה ביחסיהם עם הרבניים, ב[[המאה ה-11|מאה ה-11]] דעתם נשמעה לגבי מינויים ב[[ישיבה]] הרבנית בירושלים. השיפור ביחסים מתבטא גם בהבטחה שניתנה לגבי [[כתר ארם צובא]]. הרבניים קיבלו הבטחה מהקראים, שיוכלו לחזות בכתב יד זה כל אימת שיחפצו. <BR>
 
אחרי כמעט מאתיים שנה של פעילות, שהיו "תור הזהב" של הקראות לדורותיה, עזבו הנשיאים הקראים האחרונים את ירושלים לטובת [[מצרים]] בסביבות שנת [[1050]]. ב-[[1073]] כבשו ה[[טורקמנים]] את העיר והחלו גלי נדידה ממנה. ב-[[1099]] הגיעו ה[[צלבנים]] לירושלים, טבחו, רצחו והשמידו כליל את הישוב היהודי בעיר. הקהילה הקראית במצרים עשתה מאמץ לפדות את אלו מהקראים שנשבו בידי הצלבנים.
 
ידועה פעילות של אבלי ציון מחוץ לירושלים ולאחר כיבוש ירושלים על ידי הצלבנים. מבין החכמים המפורסמים שנימנו על אבלי ציון לאחר כיבוש ירושלים היו החכם [[טוביה בן משה המעתיק]] 'האבל' והחכם [[יהודה בן אליהו הדסי]] 'האבל', בעל ספר "אשכל הכפר".
 
==ראו גם==
 
*[[סלמון בן ירוחם]]
*[[דניאל בן משה אלקומיסי]]
*[[סהל בן מצליח הכהן]]
*[[ישועה בן יהודה]]