לואיז שץ – הבדלי גרסאות

עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה

→ העריכה הקודמת העריכה הבאה ←

תוכן שנמחק תוכן שנוסף

חזותיקוד ויקי

בשורה

גרסה מ־17:58, 25 במאי 2013

קובץ:Louise schatz 001.jpg

לואיז שץ עם כיסא שחמט

קובץ:Louise schatz 002.jpg

לואיז ובצלאל שץ

קובץ:Louise schatz 003.jpg

לואיז שץ בסטודיו

לואיז שץ (1916 – 1997), ציירת ישראלית.

לואיז (מקלור) שץ נולדה ב-1916 בוונקובר, קנדה. בגיל שלוש עברה עם משפחתה למינסוטה, ארצות הברית. אביה, במאי תיאטרון, השתלב בבוהמה המקומית ובילה בסיבובי הופעות באמריקה. ב-1939 היא סיימה תואר שני באמנות באוניברסיטת קליפורניה שם רכשה את מיומנותה בצבעי מים.

בזמן מלחמת העולם השנייה היא עבדה לפרנסתה כשרטטת של בוני הספינות במפרץ סן פרנסיסקו שם הכירה את בעלה לימים בצלאל שץ. לאחר שנות המלחמה עבדה לואיז בקבוצת האמנים "שבעה מקליפורניה". שם יצרה הדפסים ומתווים לבדים. בצלאל שץ ולואיז חיו בסן פרנסיסקו בשכנות עם אמנים ויוצרים רבים. היה גם הסופר הנרי מילר, שהפך מאוחר יותר לבעלה של איב, אחותה של לואיז. הנרי מילר, שהתחבר אדוקות עם לואיז ובצלאל באותה תקופה הגדיר אותה כ"שקופה, חמקנית, חולמנית, עורגת, צלולה כפעמון וברורה כקורי עכביש נוצצים...".

בצלאל ולואיז נישאו ב-1948 ועברו לישראל ב-1951, שם ייסדו את הסדנה לאמנות שימושית "יעד" יחד עם זהרה שץ ואמנים נוספים. מטרת הסדנה הייתה לייצר ולסחור באומנות שימושית שתהווה מעין תחליף למזכרות בסגנון המוסד "בצלאל". הם חיו בירושלים בבית שץ ובביתם בעין הוד שתכנן האדריכל דוד רזניק. גם בעין הוד השתייך הזוג בצלאל ולואיז לקהילת האמנים המקומית. למרות עדינותה, שקיפותה ורגישותה הייתה לואיז מעורבת מאוד בקהילה, וזאת בעיקר בזכות לשכנם וחברם מרסל ינקו, שהוביל את רעיון "כפר האמנים – עין הוד". אך בניגוד לבעלה בצלאל שץ, חיבקה הביקורת הישראלית את לואיז והרעיפה עליה שבחים. "לואיז שץ שייכת לסוג הנדיר של ציירים שסגנונם נובע רק מתכנותיהם הנפשיות. טכניקה מושלמת ומועודנת להפליא עומדת לרשותה..." (מרים טל, מעריב). על אף השתייכותה של לואיז למשפחת שץ, ולמרכז חיי האמנות בארץ של אותה תקופה, היא שמרה על פרטיותה ומיעטה להתראיין.

את נופי הארץ, הטבעיים והפתוחים וכן העירוניים והמקומיים, שהכירו לה בצלאל וזהרה בטיולים רבים, אהבה (עד גיל מבוגר מאוד נהגה ללכת מביתה בבית שץ, במרכז העיר, אל הר הזיתים, לחזות בזריחה ולקטוף פטריות.) והם היוו מקור השראה ויצירה לציוריה המופשטים והמדויקים, אשר מזכירים את רוחו של פאול קליי, אך שומרים על אינדיווידואליות ברורה.

עיקר עבודותיה בצבעי מים, עבדה גם בקולאז'ים, קיסאין, עיטורים לספרים ומרשמי אמנות שימושית. עיטרה בציורי קיר את אוניות הנוסעים של "צים", "שלום" ו"תיאודור הרצל", יחד עם בעלה בצלאל שץ, משרד אל על בלונדון, תערוכת העשור כחלק מחגיגות העשור למדינת ישראל בירושלים, קירות קרמיקה למדרשת עמליה ירושלים וספריית בית העם (מרכז ז'ראר בכר כיום) בירושלים. תכננה כלי נחושת שהוצגו בשנת 1954 בטריאנלה העשירית של מילאנו וזיכוה במדליית כסף. זכתה בפרס "מעל לתחרות" עבור מתווי בדים בבית הנכות בצלאל ב-1952, פרס בית האמנים בירושלים ע"ש שן 1970. פרס ירושלים לציור לשנת 1973. וכן פרס ע"ש מרדכי איש שלום על תרומה מיוחדת לאמנות. השתתפה בתערוכות רבות בארץ ובעולם. עבודותיה נמצאות במוזיאון ישראל, מוזיאון תל אביב, מוזיאון חיפה לאמנות ובאוספים פרטיים בישראל, ארצות הברית, אנגליה, שווייץ, צרפת ואיטליה. לאחר פטירת בעלה, בצלאל בשנת 1978 היא המשיכה להתגורר לצד גיסתה זהרה שץ.

לואיז שץ נפטרה בירושלים בשנת 1997 בגיל 81.

קישורים חיצוניים

בית שץ אתר הבית של "בית שץ", המנציחה את פעילותו של משפחת שץ בירושלים.
סרט "הבית ברחוב בצלאל", קישור לסרט המספר על פעילותה של משפחת שץ.
רטרוספקטיבה בבית האמנים ירושלים, קישור לתערוכתה של זהרה במלאת 100 שנים ליסוד בצלאל, 2006
בוריס שץ כהן האמנות מתוך אתר תערוכה במוזיאון ישראל.
פרופ' רחל אלבוים-דרור, גן עדן, גן האהבה ועמק רפאים (על בוריס שץ וספרו "ירושלים הבנויה"), פורסם ב"עת-מול: עתון לתולדות ארץ ישראל ועם ישראל" - גיליון 186, 2006, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
שרון שגב ותמי רון, אמנות לעם, באתר nana10‏, תולדות חייו של בוריס שץ, ‏6 במרץ 2007

@@ שורה 6: / שורה 6: @@
 '''לואיז שץ''' ([[1916]] – [[1997]]), [[צייר]]ת [[ישראל]]ית.
 לואיז (מקלור) שץ נולדה ב-1916 ב[[ונקובר|וונקובר]], [[קנדה]]. בגיל שלוש עברה עם משפחתה ל[[מינסוטה]], [[ארצות הברית]]. אביה, [[במאי]] [[תיאטרון]], השתלב בבוהמה המקומית ובילה בסיבובי הופעות באמריקה. ב-[[1939]] היא סיימה תואר שני באמנות ב[[אוניברסיטת קליפורניה]] שם רכשה את מיומנותה ב[[צבעי מים]].
-בזמן [[מלחמת העולם השנייה]] היא עבדה לפרנסתה כשרטטת של בוני הספינות ב[[מפרץ סן פרנסיסקו]] שם הכירה את בעלה לימים [[בצלאל שץ]]. לאחר שנות המלחמה עבדה לואיז בקבוצת האמנים "שבעה מקליפורניה". שם יצרה הדפסים ומתווים לבדים. בצלאל שץ ולואיז חיו ב[[סן פרנסיסקו]] בשכנות עם אמנים ויוצרים רבים.  היה גם הסופר [[הנרי מילר]], שהפך מאוחר יותר לבעלה של איב, אחותה של לואיז. [[הנרי מילר]], שהתחבר אדוקות עם לואיז ובצלאל באותה תקופה הגדיר אותה כ"שקופה, חמקנית, חולמנית, עורגת, צלולה כפעמון וברורה כקורי עכביש נוצצים..".
+בזמן [[מלחמת העולם השנייה]] היא עבדה לפרנסתה כשרטטת של בוני הספינות ב[[מפרץ סן פרנסיסקו]] שם הכירה את בעלה לימים [[בצלאל שץ]]. לאחר שנות המלחמה עבדה לואיז בקבוצת האמנים "שבעה מקליפורניה". שם יצרה הדפסים ומתווים לבדים. בצלאל שץ ולואיז חיו ב[[סן פרנסיסקו]] בשכנות עם אמנים ויוצרים רבים. היה גם הסופר [[הנרי מילר]], שהפך מאוחר יותר לבעלה של איב, אחותה של לואיז. [[הנרי מילר]], שהתחבר אדוקות עם לואיז ובצלאל באותה תקופה הגדיר אותה כ"שקופה, חמקנית, חולמנית, עורגת, צלולה כפעמון וברורה כקורי עכביש נוצצים...".
-בצלאל ולואיז נישאו ב-[[1948]] ועברו ל[[ישראל]] ב-[[1951]], שם ייסדו את הסדנא לאומנות שימושית "יעד" יחד עם [[זהרה שץ]] ואמנים נוספים. מטרת הסדנא הייתה לייצר ולסחור באומנות שימושית שתהווה מעין תחליף למזכרות בסגנון המוסד "[[בצלאל]]". הם חיו בירושלים ב[[בית שץ]] ובביתם ב[[עין הוד]] שתכנן האדריכל [[דוד רזניק]]. גם ב[[עין הוד]] השתייך הזוג בצלאל ולואיז לקהילת האמנים המקומית. למרות עדינותה, שקיפותה ורגישותה הייתה לואיז מעורבת מאוד בקהילה, וזאת בעיקר בזכות לשכנם וחברם [[מרסל ינקו]], שהוביל את רעיון "כפר האומנים – עין הוד". אך בניגוד לבעלה [[בצלאל שץ]], חיבקה הביקורת הישראלית את לואיז והרעיפה עליה שבחים. "לואיז שץ שייכת לסוג הנדיר של ציירים שסגנונם נובע רק מתכנותיהם הנפשיות. טכניקה מושלמת ומועודנת להפליא עומדת לרשותה..." (מרים טל, [[מעריב]]). על אף השתייכותה של לואיז למשפחת שץ, ולמרכז חיי האמנות בארץ של אותה תקופה, היא שמרה על פרטיותה ומיעטה להתראיין.
+בצלאל ולואיז נישאו ב-[[1948]] ועברו ל[[ישראל]] ב-[[1951]], שם ייסדו את הסדנה לאמנות שימושית "יעד" יחד עם [[זהרה שץ]] ואמנים נוספים. מטרת הסדנה הייתה לייצר ולסחור באומנות שימושית שתהווה מעין תחליף למזכרות בסגנון המוסד "[[בצלאל]]". הם חיו בירושלים ב[[בית שץ]] ובביתם ב[[עין הוד]] שתכנן האדריכל [[דוד רזניק]]. גם ב[[עין הוד]] השתייך הזוג בצלאל ולואיז לקהילת האמנים המקומית. למרות עדינותה, שקיפותה ורגישותה הייתה לואיז מעורבת מאוד בקהילה, וזאת בעיקר בזכות לשכנם וחברם [[מרסל ינקו]], שהוביל את רעיון "כפר האמנים – עין הוד". אך בניגוד לבעלה [[בצלאל שץ]], חיבקה הביקורת הישראלית את לואיז והרעיפה עליה שבחים. "לואיז שץ שייכת לסוג הנדיר של ציירים שסגנונם נובע רק מתכנותיהם הנפשיות. טכניקה מושלמת ומועודנת להפליא עומדת לרשותה..." (מרים טל, [[מעריב]]). על אף השתייכותה של לואיז למשפחת שץ, ולמרכז חיי האמנות בארץ של אותה תקופה, היא שמרה על פרטיותה ומיעטה להתראיין.
 את נופי הארץ, הטבעיים והפתוחים וכן העירוניים והמקומיים, שהכירו לה בצלאל וזהרה בטיולים רבים, אהבה (עד גיל מבוגר מאוד נהגה ללכת מביתה ב[[בית שץ]], במרכז העיר, אל הר הזיתים, לחזות בזריחה ולקטוף פטריות.) והם היוו מקור השראה ויצירה לציוריה המופשטים והמדויקים, אשר מזכירים את רוחו של [[פאול קליי]], אך שומרים על אינדיווידואליות ברורה.
-עיקר עבודותיה בצבעי מים, עבדה גם ב[[קולאז']]ים, [[קיסאין]], עיטורים לספרים ומרשמי [[אמנות שימושית]]. עיטרה בציורי קיר את אוניות הנוסעים של "[[צים]]", "[[שלום (אונייה)|שלום]]" ו"[[תיאודור הרצל (אוניית נוסעים)|תיאודור הרצל]]", יחד עם בעלה [[בצלאל שץ]], משרד [[אל על]] בלונדון, תערוכת העשור כחלק מ[[חגיגות העשור למדינת ישראל]] בירושלים, קירות קרמיקה למדרשת עמליה ירושלים וספריית בית העם (זראר בכר כיום) בירושלים. תכננה כלי נחושת שהוצגו בשנת [[1954]] בטריאנלה העשירית של מילאנו וזיכוה במדליית כסף. זכתה בפרס "מעל לתחרות" עבור מתווי בדים ב[[בית הנכות בצלאל]] ב-[[1952]], פרס בית האמנים בירושלים ע"ש שן [[1970]]. פרס ירושלים לציור לשנת [[1973]]. וכן פרס ע"ש [[מרדכי איש שלום]] על תרומה מיוחדת לאומנות. השתתפה בתערוכות רבות בארץ ובעולם. עבודותיה נמצאות ב[[מוזיאון ישראל]], [[מוזיאון תל אביב]], [[מוזיאון חיפה לאמנות]] ובאוספים פרטיים ב[[ישראל]], [[ארצות הברית]], [[אנגליה]], [[שווייץ]], [[צרפת]] ו[[איטליה]].
+עיקר עבודותיה בצבעי מים, עבדה גם ב[[קולאז']]ים, [[קיסאין]], עיטורים לספרים ומרשמי [[אמנות שימושית]]. עיטרה בציורי קיר את אוניות הנוסעים של "[[צים]]", "[[שלום (אונייה)|שלום]]" ו"[[תיאודור הרצל (אוניית נוסעים)|תיאודור הרצל]]", יחד עם בעלה [[בצלאל שץ]], משרד [[אל על]] בלונדון, תערוכת העשור כחלק מ[[חגיגות העשור למדינת ישראל]] בירושלים, קירות קרמיקה למדרשת עמליה ירושלים וספריית בית העם ([[מרכז ז'ראר בכר]] כיום) בירושלים. תכננה כלי נחושת שהוצגו בשנת [[1954]] בטריאנלה העשירית של מילאנו וזיכוה במדליית כסף. זכתה בפרס "מעל לתחרות" עבור מתווי בדים ב[[בית הנכות בצלאל]] ב-[[1952]], פרס בית האמנים בירושלים ע"ש שן [[1970]]. פרס ירושלים לציור לשנת [[1973]]. וכן פרס ע"ש [[מרדכי איש שלום]] על תרומה מיוחדת לאמנות. השתתפה בתערוכות רבות בארץ ובעולם. עבודותיה נמצאות ב[[מוזיאון ישראל]], [[מוזיאון תל אביב]], [[מוזיאון חיפה לאמנות]] ובאוספים פרטיים ב[[ישראל]], [[ארצות הברית]], [[אנגליה]], [[שווייץ]], [[צרפת]] ו[[איטליה]].
 לאחר פטירת בעלה, בצלאל בשנת [[1978]] היא המשיכה להתגורר לצד גיסתה [[זהרה שץ]].
 לואיז שץ נפטרה בירושלים בשנת 1997 בגיל 81.
@@ שורה 26: / שורה 26: @@
 * [http://www.imj.org.il/exhibitions/2006/schatz/index.html בוריס שץ כהן האמנות] מתוך אתר תערוכה ב[[מוזיאון ישראל]].
 * פרופ' [[רחל אלבוים-דרור]], [http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=14367 גן עדן, גן האהבה ועמק רפאים] (על בוריס שץ וספרו "ירושלים הבנויה"), פורסם ב"עת-מול: עתון לתולדות ארץ ישראל ועם ישראל" - גיליון 186, 2006, באתר הספרייה הווירטואלית של [[המרכז לטכנולוגיה חינוכית|מט"ח]]
-* [http://news.nana.co.il/Article/?ArticleID=434360&TypeID=1&sid=126 אמנות לעם], תולדות חייו של בוריס שץ במדור זקנות ציון ב[[נענע (אתר אינטרנט)|נענע]]
+* {{נענע10|שרון שגב ותמי רון|אמנות לעם|434360|תולדות חייו של בוריס שץ, {{כ}}6 במרץ 2007||news}}
 {{מיון רגיל:שץ, לואיז}}