הגירוש הגדול של מרץ – הבדלי גרסאות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה
שורה 1: שורה 1:
'''הגירוש הגדול של מרץ''' - שם למבצע של [[ק.ג.ב|משרד לביטחון המדינה הסובייטי]] ב[[הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית של אסטוניה|אסטוניה הסובייטית]], [[הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הלטבית|לטביה הסבוייטית]] ו[[הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הליטאית|ליטא הסובייטית]] במהלכה גורשו כ-100 אלף אזרחים ל[[סיביר]]. הבמצע נערך במרץ [[1949]].
'''הגירוש הגדול של מרץ''' - שם למבצע של [[ק.ג.ב|משרד לביטחון המדינה הסובייטי]] ב[[הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית של אסטוניה|אסטוניה הסובייטית]], [[הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הלטבית|לטביה הסבוייטית]] ו[[הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הליטאית|ליטא הסובייטית]] במהלכו גורשו כ-100 אלף אזרחים ל[[סיביר]]. המבצע נערך במרץ [[1949]].


==רקע==
==רקע==
בעקבות [[מהפכת אוקטובר]] ו[[מלחמת האזרחים ברוסיה]] לאוך חוף [[הים הבלטי]] הוקמומדינות עצמאיות [[אסטוניה]], [[לטביה]] ו[[ליטא]]. בשנת [[1940]] כתוצאה מסיכומים של [[הסכם מולוטוב-ריבנטרופ]] לשטחי מדינות אלו הוכנסו יחידות של [[הצבא האדום]], משטרים דמוקרטיים הוחלפו בממשלות תומכות ב[[ברית המועצות]] ובסופו של תהליך המדינות סופחו ל[[ברית המועצות]]. כבר בתחילת יוני [[1941]] בוצע גירוש המוני של אזרחים ל[[סיביר]]. במהלך [[מלחמת העולם השנייה]] השטח נכבש על ידי [[ורמאכט]]. תושבים לא מעטים הצטרפו לצבא הנאצי ולחמו נגד [[הצבא האדום]]. לאחר קריסת המשטר ה[[נאצי]] ביערות הסטטרו מתנגדי הסיפוח ל[[ברית המועצות]] והם ניהלו מאבק מזויין נגד השלטון.
בעקבות [[מהפכת אוקטובר]] ו[[מלחמת האזרחים ברוסיה]] לאורך חוף [[הים הבלטי]] הוקמו מדינות עצמאיות [[אסטוניה]], [[לטביה]] ו[[ליטא]]. בשנת [[1940]] כתוצאה מסיכומים של [[הסכם מולוטוב-ריבנטרופ]] לשטחי מדינות אלו הוכנסו יחידות של [[הצבא האדום]], משטרים דמוקרטיים הוחלפו בממשלות תומכות ב[[ברית המועצות]] ובסופו של תהליך המדינות סופחו ל[[ברית המועצות]]. כבר בתחילת יוני [[1941]] בוצע גירוש המוני של אזרחים ל[[סיביר]]. במהלך [[מלחמת העולם השנייה]] השטח נכבש על ידי [[ורמאכט]]. תושבים לא מעטים הצטרפו לצבא הנאצי ולחמו נגד [[הצבא האדום]]. לאחר קריסת המשטר ה[[נאצי]] ביערות הסתתרו מתנגדי הכיבוש הסובייטי ומספר שנים הם ניהלו מאבק מזוין נגד השלטון.


==הכנות למבצע==
==הכנות למבצע==
בהתאם להחלטות הממשל הסובייטי מ-[[29 בינואר]] [[1949]] הוחלט לגרש [[איכר|איכרים]] מבוססים ומשפחותיהם, משפחות מתנגדי המשטר, תומכי מתנגדי המשטר וכו'. ב-[[12 במרץ]] הוצא צו שר הפנים של ברית המועצות על ביצוע הגירוש. המבצע היה באחריות משרד לביטחון המדינה בראשות [[ויקטור אבאקומוב]] ומשרד הפנים היה היחידה המסעיית. לצורך המבצע לאזור הובוא יחידות צבא נוספות בהיקף של כ-10 אלף חיילים. הגירוש עצמו בוצע על ידי יחידות של 9-10 איש שכללו שלוש סוכני [[ק.ג.ב]], 2 חיילים ו-4-5 פעילים מקומיים. בניגוד למבצע גירוש של יוני [[1941]] המשפחות לא הופרדו וכול חברי המשפחה הובאו לאותו מקום הגלייה.
בהתאם להחלטת הממשל הסובייטי מ-[[29 בינואר]] [[1949]] החלו הכנות לגירוש [[איכר|איכרים]] מבוססים ומשפחותיהם, משפחות מתנגדי המשטר, תומכי מתנגדי המשטר וכו'. ב-[[12 במרץ]] הוצא צו שר הפנים של ברית המועצות על ביצוע הגירוש. המבצע היה באחריות משרד לביטחון המדינה בראשות [[ויקטור אבאקומוב]] ומשרד הפנים היה היחידה המסייעת. לצורך המבצע לאזור הובאו יחידות צבא נוספות בהיקף של כ-10 אלף חיילים. הגירוש עצמו בוצע על ידי יחידות של 9-10 איש שכללו שלוש סוכני [[ק.ג.ב]], 2 חיילים ו-4-5 פעילים מקומיים. בניגוד למבצע גירוש של יוני [[1941]] המשפחות לא הופרדו וכול חברי המשפחה הובאו לאותו מקום הגליה.


==תוצאות המבצע==
==תוצאות המבצע==
בסך הכול גורשו כ-94 אלף אזרחים כאשר 72% היו נשים וילדים. מאסטוניה גורשו 21,000 אזרחים, מלטביה 42,000 אזרחים ומליטא 31 אלף אזרחים. היקף המגורשים הגיע לכ-2-3% מכלל אוכלוסיית הרפובליקות. רוב הגירוש בוצע ב-[[25 במרץ]] והלשמות קטנות בימים הבאים. כול המגורשים חתמו על מסמך לפיו הם קיבלו מעמד של תושב מיוחד ללא זכות לחזור וקבלת עונש של 20 שנות עבודת פרך במידה ויבוצע ניסיון בריחה. הם היו צריכים להתייצב במשרד מקומי של משרד הפנים פעם בחודש. המגורשים התיישבו ב[[מחוז אמור]], [[מחוז אירקוטסק]], [[מחוז קרסנויארסק]], [[מחוז נובוסיבירסק]], [[מחוז אומסק]] ו[[מחוז טומסק]].
בסך הכול גורשו כ-94 אלף אזרחים כאשר 72% היו נשים וילדים. מאסטוניה גורשו 21,000 אזרחים, מלטביה 42,000 אזרחים ומליטא 31 אלף אזרחים. היקף המגורשים הגיע לכ-2-3% מכלל אוכלוסיית הרפובליקות. רוב הגירוש בוצע ב-[[25 במרץ]] והשלמות קטנות בימים הבאים. כול המגורשים חתמו על מסמך לפיו הם קיבלו מעמד של תושב מיוחד ללא זכות לחזור וקבלת עונש של 20 שנות עבודת פרך במידה ויבוצע ניסיון בריחה. הם היו צריכים להתייצב במשרד מקומי של משרד הפנים פעם בחודש. המגורשים התיישבו ב[[מחוז אמור]], [[מחוז אירקוטסק]], [[מחוז קרסנויארסק]], [[מחוז נובוסיבירסק]], [[מחוז אומסק]] ו[[מחוז טומסק]].


בהתאם לצו של [[הסובייט העליון]] 75 עובדי מערכת הביטחון קיבלו עיטור [[הדגל האדום]] ו-17 אנשים קיבלו עיטורים אחרים על הצטיינות בביצוע המבצע.
בהתאם לצו של [[הסובייט העליון]] 75 עובדי מערכת הביטחון קיבלו [[עיטור הדגל האדום]] ו-17 אנשים קיבלו עיטורים אחרים על הצטיינות בביצוע המבצע.


לאחר פטירת [[יוסף סטלין]] בשנת [[1953]] וקבלת הרשאה לחוז בשנת [[1957]] החל לזרום זרם חוזרים מ[[סיביר]] ועד לתחילת שנות ה-60 למעשה כול המגורשים שהיו בחיים חזרו. לפי הערכה כ-12% מהמגורשים נפטרו.
לאחר פטירת [[יוסף סטלין]] בשנת [[1953]] וקבלת הרשאה לחזור בשנת [[1957]] החל לזרום זרם חוזרים מ[[סיביר]] ועד לתחילת שנות ה-60 למעשה כול המגורשים שהיו בחיים חזרו. לפי הערכה כ-12% מהמגורשים נפטרו.


בתחילת [[המאה ה-21]] ב[[אסטוניה]] נערכו משפטים נגד מבצעי הגירוש והם הוענשו במספר שנות [[מאסר]].
בתחילת [[המאה ה-21]] ב[[אסטוניה]] נערכו משפטים נגד מבצעי הגירוש והם הוענשו במספר שנות [[מאסר]].

גרסה מ־12:20, 7 בספטמבר 2013

הגירוש הגדול של מרץ - שם למבצע של משרד לביטחון המדינה הסובייטי באסטוניה הסובייטית, לטביה הסבוייטית וליטא הסובייטית במהלכו גורשו כ-100 אלף אזרחים לסיביר. המבצע נערך במרץ 1949.

רקע

בעקבות מהפכת אוקטובר ומלחמת האזרחים ברוסיה לאורך חוף הים הבלטי הוקמו מדינות עצמאיות אסטוניה, לטביה וליטא. בשנת 1940 כתוצאה מסיכומים של הסכם מולוטוב-ריבנטרופ לשטחי מדינות אלו הוכנסו יחידות של הצבא האדום, משטרים דמוקרטיים הוחלפו בממשלות תומכות בברית המועצות ובסופו של תהליך המדינות סופחו לברית המועצות. כבר בתחילת יוני 1941 בוצע גירוש המוני של אזרחים לסיביר. במהלך מלחמת העולם השנייה השטח נכבש על ידי ורמאכט. תושבים לא מעטים הצטרפו לצבא הנאצי ולחמו נגד הצבא האדום. לאחר קריסת המשטר הנאצי ביערות הסתתרו מתנגדי הכיבוש הסובייטי ומספר שנים הם ניהלו מאבק מזוין נגד השלטון.

הכנות למבצע

בהתאם להחלטת הממשל הסובייטי מ-29 בינואר 1949 החלו הכנות לגירוש איכרים מבוססים ומשפחותיהם, משפחות מתנגדי המשטר, תומכי מתנגדי המשטר וכו'. ב-12 במרץ הוצא צו שר הפנים של ברית המועצות על ביצוע הגירוש. המבצע היה באחריות משרד לביטחון המדינה בראשות ויקטור אבאקומוב ומשרד הפנים היה היחידה המסייעת. לצורך המבצע לאזור הובאו יחידות צבא נוספות בהיקף של כ-10 אלף חיילים. הגירוש עצמו בוצע על ידי יחידות של 9-10 איש שכללו שלוש סוכני ק.ג.ב, 2 חיילים ו-4-5 פעילים מקומיים. בניגוד למבצע גירוש של יוני 1941 המשפחות לא הופרדו וכול חברי המשפחה הובאו לאותו מקום הגליה.

תוצאות המבצע

בסך הכול גורשו כ-94 אלף אזרחים כאשר 72% היו נשים וילדים. מאסטוניה גורשו 21,000 אזרחים, מלטביה 42,000 אזרחים ומליטא 31 אלף אזרחים. היקף המגורשים הגיע לכ-2-3% מכלל אוכלוסיית הרפובליקות. רוב הגירוש בוצע ב-25 במרץ והשלמות קטנות בימים הבאים. כול המגורשים חתמו על מסמך לפיו הם קיבלו מעמד של תושב מיוחד ללא זכות לחזור וקבלת עונש של 20 שנות עבודת פרך במידה ויבוצע ניסיון בריחה. הם היו צריכים להתייצב במשרד מקומי של משרד הפנים פעם בחודש. המגורשים התיישבו במחוז אמור, מחוז אירקוטסק, מחוז קרסנויארסק, מחוז נובוסיבירסק, מחוז אומסק ומחוז טומסק.

בהתאם לצו של הסובייט העליון 75 עובדי מערכת הביטחון קיבלו עיטור הדגל האדום ו-17 אנשים קיבלו עיטורים אחרים על הצטיינות בביצוע המבצע.

לאחר פטירת יוסף סטלין בשנת 1953 וקבלת הרשאה לחזור בשנת 1957 החל לזרום זרם חוזרים מסיביר ועד לתחילת שנות ה-60 למעשה כול המגורשים שהיו בחיים חזרו. לפי הערכה כ-12% מהמגורשים נפטרו.

בתחילת המאה ה-21 באסטוניה נערכו משפטים נגד מבצעי הגירוש והם הוענשו במספר שנות מאסר.