מיכה פרי – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף

בשורה

גרסה מ־20:41, 26 בדצמבר 2013

תבנית:חייל מיכה פרי (1923, תרפ"ג – 11 ביוני 1998, י"ז בסיוון תשנ"ח) היה מלוחמי ההגנה והפלי"ם, וממפקדי הפלמ"ח בחטיבת הראל ובחטיבת הנגב במהלך מלחמת העצמאות. עבד גם כמהנדס בניין וכצלם, ועמד שנים רבות בראש אגודת דור הפלמ"ח.

קורות חייו

מיכאל (מיכה) פרלסון נולד ב-1923 בירושלים למאשה ולאליעזר פרלסון, וגדל בתל אביב. אביו היה מראשי "החלוץ" ומפא"י, ניהל את קופת חולים כללית וכיהן כסגן ראש עיריית תל אביב. מיכה פרי למד בבית חינוך לילדי העובדים ובגימנסיה הרצליה. בצעירותו הצטרף לתנועת הנוער המחנות העולים, ועבר במסגרת הכשרה צעירה לקבוצת גבע, שם עבד כשומר שדות.

בתקופת המחתרות

כנער הצטרף פרי להגנה, ובשנת 1942 התגייס לפלמ"ח, שם שימש כמפקד מחלקה וכאחראי על תחומי האימון הגופני וקרב פנים אל פנים.

בשנת 1946 התנדב לפלי"ם, והשתתף במבצע שחרור המעפילים ממחנה המעצר בעתלית. הוא פיקד על קורס מפקדי סירות מס' 7 של הפלי"ם, ואחר כך יצא, בשמו המחתרתי "גד", בשליחות המוסד לעלייה ב' לארגון ההעפלה מאירופה. בין היתר שימש כסגנו של יוסי הראל בפיקוד על אוניית המעפילים "אקסודוס", שבה הופקד על הסדר ועל הביטחון. כמפקד ב"אקסודוס" זכה פרי לשבחים על ארגון המעפילים להתנגדות שעוררה מודעות בינלאומית. מיכה היה בכיר המלווים שנשארו עם המעפילים כמפקד מטעם "ההגנה" על אוניית הגירוש "אמפייר רויאל", בדרכה לצרפת ומשם להמבורג. עם זאת, הוא ננזף על ידי שאול אביגור על הניסיון - שנכשל וכמעט ופגע בעיתונאים - להפעיל חבלה באוניית הגירוש, שלא על דעת פיקוד המוסד לעלייה ב'.^[1].

בדצמבר 1947 הוא הצטרף ברומניה לצוות המלווים של האוניה 'עצמאות' Pan Crescent שהובלה על ידי הבריטים ישירות לקפריסין, שם הוא הדריך קורסי הכשרת מעפילים במחנות המעצר בקפריסין.

במלחמת העצמאות

עם פרוץ מלחמת העצמאות חזר מקפריסין לארץ, והוכשר בקורס מזורז שאורגן על ידי יצחק שדה כמפקד גדוד שריון. הוא מונה למפקד פלוגת המשוריינים של הגדוד הרביעי של חטיבת הראל שהוצב בקריית ענבים. בתקופה זו היה פרי בין פורצי דרך בורמה, השתתף בקרבות בדרך לירושלים ובעיר עצמה, ונפצע מרסיסים בבאב אל ואד.

במהלך קרב נבי סמואל במבצע יבוסי, פיקד פרי על כוח המשוריינים שיצא דרך מעלה החמישה לכיוון נבי סמואל כדי לחלץ את הנפגעים הרבים במתקפה שכשלה. המשוריינים נתקלו במחסום ליד גבעת הרדאר, ונפגעו מאש כוחות ערביים מקומיים וחיילי הלגיון הירדני ששהו במוצב הרדאר. 15 לוחמים נפלו בקרב. ביקורת נמתחה על פרי שנסוג ונטש פצועים והרוגים מאחור. ברבות הימים כתב הסופר יורם קניוק את סיפורו "העייטים" בהשראת אירוע זה בו ננטש בשטח.

לאחר קרבות קטמון עבר פרי לחטיבת הנגב ומונה למפקד פלוגת הג'יפים של החטיבה, חיות הנגב.

ערב מבצע יואב מונה פרי לסגנו של חיים בר-לב, מפקד הגדוד התשיעי בחטיבת הנגב. במסגרת זו השתתף בקרבות מבצע מוות לפולש, במבצע יואב ובמבצע חורב.

במהלך מבצע מוות לפולש פיקד פרי על קרב הסחה אבוד במשלטי חוליקאת (מצפון לחלץ של היום), לאחר שמפקד הגדוד השביעי עוזי נרקיס וסגנו מאיר פעיל סירבו לפקד עליו. במהלך הקרב נקלעה מחלקה של אנשי גח"ל וחברי קיבוצים מהאזור, חסרי הכשרה קרבית, לאש כבדה של הצבא המצרי מטווח קצר, ונסוגה כשהיא משאירה 21 נפגעים בשטח. גופותיהם נמצאו בקבר אחים לאחר כארבעה חודשים, עם כיבוש משלטי חוליקאת על ידי חטיבת גבעתי במבצע יואב.

במבצע עובדה – מהלך הסיום של מלחמת העצמאות – היה פרי בחפ"ק מפקד חטיבת הנגב, שבניגוד להוראות חצתה את הגבול המצרי והגיעה לפני הכוחות למשטרת אום רשרש, שננטשה על ידי הלגיון הירדני. פרי הנציח במצלמתו את התמונה האיקונית של הנפת דגל הדיו על ידי 'ברן'.

לאחר סיום המלחמה הקים פרי את יחידת הסיור 17 ופיקד עליה.

בחייו האזרחיים

ב-1949 עברת, בעקבות אביו, את שם משפחתו לפרי. ב-1950 השתחרר מצה"ל, כרבים ממפקדי הפלמ"ח, ויצא ללימודי הנדסה בטכניון. ב-1960 חבר לגיסיו, האדריכלים משה זרחי ויעקב רכטר, ועסק באדריכלות ובהנדסת בניין במסגרת משרד "רכטר-זרחי-פרי". כמהנדס בנה פרויקטים גדולים כדוגמת בית החולים וולפסון ומלון הילטון בתל אביב. ב-1973 פרש פרי מהשותפות והקים משרד הנדסה אזרחית משל עצמו.

פרי היה מעורב כל ימיו בהנצחת מורשת הפלמ"ח. הוא נמנה עם יוזמי אנדרטת חטיבת הנגב שיצר הפסל דני קרוון ליד באר שבע. משנת 1983 ועד פטירתו ב1998, ניהל את עמותת (ע"ר) דור הפלמ"ח. בתפקידו זה הוביל את תכנונו, מימונו והקמתו של מוזיאון הפלמ"ח ברמת אביב, שנפתח זמן לא רב לאחר מותו.

לקריאה נוספת

נתן שחם, ספר זיכרון למיכה פרי, הוצאת פרטית, 2007
צביקה דרור, הראל – הקרב על ירושלים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2005
אביבה חלמיש, אקסודוס – הסיפור האמיתי: פרשת אניית המעפילים "יציאת אירופה תש"ז", הוצאת עם עובד, 1990.
מאיר מינדל, הם משלנו – ליל הקרב בחוליקאת - 17-18.7.1948, הוצאת המועצה האזורית שער הנגב, מאי 2008.
נחום ברוכי, בארות יצחק בהתיישבות ובמלחמה, הוצאת אריאל, 2009.
משה גבעתי, בדרך המדבר והאש תולדות גדוד 9, הוצאת מערכות, 1994.
יעל ויילר ישראל, 'חבורתיות של חברי קיבוץ ולוחמים - הפלמ"ח בקרית-ענבים תש"ח', מפנה, 53, הוצאת יד טבנקין, אייר תשס"ז אפריל 2007, עמ' 65-61.
יורם קניוק, "תש"ח", הוצאת משכל (ידיעות ספרים) - 2010

קישורים חיצוניים

מיכה פרי, באתר הפלמ"ח
יוסף שלם, הקרב האחרון של מלחמת השחרור, דבר, 28 בפברואר 1969

הערות שוליים

^ עדותו של פרי על מטען החבלה באוניית הגירוש "אמפייר רויאל"

תבנית:אין בינוויקי

[1] עדותו של פרי על מטען החבלה באוניית הגירוש "אמפייר רויאל"

[1]

@@ שורה 35: / שורה 35: @@
 ערב [[מבצע יואב]] מונה פרי לסגנו של [[חיים בר-לב]], מפקד הגדוד התשיעי ב[[חטיבת הנגב]]. במסגרת זו השתתף בקרבות [[מבצע מוות לפולש]], ב[[מבצע יואב]] וב[[מבצע חורב]].
+[[קובץ:Flickr - Government Press Office (GPO) - The Ink-Drawn National Flag.jpg|שמאל|ממוזער|250px|הנפת [[דגל הדיו]] באום רשרש (כיום [[אילת]]), [[1949]], כפי שצולמה על ידי מיכה פרי.]]
 במהלך [[מבצע מוות לפולש]] פיקד פרי על קרב הסחה אבוד ב[[משלטי חוליקאת]] (מצפון ל[[חלץ]] של היום),  לאחר ש[[מג"ד|מפקד]] ''' הגדוד השביעי''' [[עוזי נרקיס]] וסגנו [[מאיר פעיל]] סירבו לפקד עליו. במהלך הקרב נקלעה מחלקה של אנשי [[גח"ל]] וחברי קיבוצים מהאזור, חסרי הכשרה קרבית, לאש כבדה של [[הצבא המצרי]] מטווח קצר, ונסוגה כשהיא משאירה 21 נפגעים בשטח. גופותיהם נמצאו ב[[קבר אחים]] לאחר כארבעה חודשים, עם כיבוש משלטי חוליקאת על ידי [[חטיבת גבעתי (תש"ח)|חטיבת גבעתי]] ב[[מבצע יואב]].