משפט חוקתי בישראל – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף

בשורה

גרסה מ־07:07, 22 באפריל 2014

משפט חוקתי הוא הענף המשפטי העוסק בחוקים יסודיים, השולטים בתחום הכוחות והסמכות של רשויות הממשל השונות, ביחס לחקיקה וליישום של חוקים אחרים בידי הממשלה. חוקה מחייבת את הממשלה, ומגבילה את המצבים שבהם ניתן לחוקק ולפרש חוקים ולהחיל כוח.

עם הקמתה של מדינת ישראל נעשה ניסיון לחוקק חוקה על ידי האסיפה המכוננת (שקדמה לכנסת הראשונה) אבל ניסיון זה לא צלח, ולכן התקבלה "החלטת הררי" שקבעה כי המדינה תאשר חוקי יסוד, אשר לבסוף יקובצו כולם לחוקה אחת. לאורך העשורים הראשונים לקיומה של המדינה לא ניתן לחוקי היסוד מעמד גבוה יותר מאשר לחוקים רגילים והם נחשבו לשווי ערך להם (למעט לעניין "שריונם" בפני שינוי).

המצב השתנה בשנת 1992, עם חקיקת שני חוקי יסוד חדשים: חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק. על בסיס חוקים אלו החליט בית המשפט העליון בשנת 1995 (בפסק דין בנק המזרחי), שחוקי היסוד כולם הם במדרגה עליונה מעל לחוקים רגילים ולמעשה ההתייחסות לכלל חוקי היסוד תהיה התייחסות כאל חוקה.

גם קודם לחקיקתם של חוקי היסוד ניתנו בישראל פסקי דין המבססים זכויות יסוד חוקתיות, בין השאר על פי מגילת העצמאות. צעד ראשון מסוג זה נעשה בבג"ץ קול העם משנת 1953, שבו נבחנו בישראל גבולותיו של חופש הביטוי כשהוא מתנגש עם ביטחון המדינה ושלום הציבור. בפסק דין מנומק ביסס השופט שמעון אגרנט את חופש הביטוי כזכות עילאית במשפט החוקתי בישראל, וקבע בזאת לממשיכי דרכו מאז את הדרך שבה ניתן להגן על זכויות האזרח וחופש הביטוי, כאשר הם מתנגשים עם אינטרסים אחרים, נוגדים.

משפט החוקתי בישראל, עד 1992

משפט חוקתי במובנו הצר, הונהג בישראל כבר בשנותיה הראשונות (החל משנת 1949). בית המשפט העליון ביטל החלטות של הרשות המבצעת, ואף נתן פרשנות לחוקים בהתאם לעקרונות חוקתיים, למרות שהפירוש היה שונה ממובנו הפשוט של החוק.

עם זאת, ב-46 שנותיה הראשונות של מדינת ישראל, בית המשפט העליון נמנע מלבטל חוק מפורש או חלק ממנו.

להלן ציוני דרך במשפט החוקתי בישראל:

כבר בשנת 1949 דן בית המשפט לעליון בשימוש משפטי ב"זכויות טבעיות". שר המשטרה אסר את פעילות "כותבי הבקשות" (מעין מאעכרים בתשלום). הללו עתרו לבית המשפט העליון להגנה על זכותם להמשיך בעיסוקם. ב" פס"ד בז'רנו" קבע בית המשפט בהחלטה תקדימית שלכל אדם יש "זכות טבעית" לכל פעולה עסקית שאינה אסורה בחוק, ולכן אין בסמכותו של שר המשטרה לאסור עיסוק, שלא נכוח חוק מפורש. פסקה זו הפכה ל"נורמה משפטית" מחייבת.
ב-1950 לאחר הכישלון להגיע להסכמה על חוקה^[1], הציע הררי ליצור ועדה שלאורך השנים תביא לכנסת חוקי יסוד, ובסופו של התהליך כל חוקי היסוד יגובשו ל"חוקה פורמלית"^[2]. ההצעה התקבלה כהחלטת הררי, והוקמה ועדת חוקה חוק ומשפט שתפקידה כאמור להגיש לכנסת הצעות לחוקי יסוד, שבסופו של התהליך יגובשו ל"חוקה פורמלית". בהסדר שהתקבל לא נקבע תאריך סופי להפיכת חוקי היסוד לחוקה פורמלית, ולא נקבע במפורש האם עד כינון החוקה הפורמלית, יהיה לחוקי היסוד עמד של חוקה.
ב-1953 נעשה לראשונה שימוש ב"חזקה פרשנית" עבור זכויות אדם. שר הפנים סגר את עיתון קול העם, שלהבנתו פרסם הסתה כנגד הממשלה, בהסתמך על פקודת העיתונות שמסמיכה את שר הפנים לסגור עיתון ש"עלול לפגוע בשלום הציבור". העיתון עתר לבית המשפט העליון, בשם "חופש הביטוי". השופט ארגנט קבע בפסק דין תקדימי: שמכיוון שמדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית (כעולה מגילת העצמאות), נדרש כבסיס בחירות חופשיות, ו"בחירות חופשיות" ייתכנו רק עם קיום "חופש הביטוי". על כן יש "חזקה פרשנית" לפרש כל חוק בנידת האפשר, באופן שיגן על זכויות האדם ועל חופש הביטוי. בהתאם לכך פירש בית המשפא את המונח "עלול" שבפקודת העיתונות כ"ודאות קרובה". מאחר שלגבי עיתון קול העם לא הייתה "ודאות קרובה" של גרימת נזק לציבור, ביטל בית המשפט את ההוראה על סגירת העיתון.
ב-1958 שמונה שנים לאחר קבלת החלטת הררי, חוקקה הכנסת חוק-יסוד ראשון: חוק יסוד:הכנסת (שהוא "חוק יסוד-מוסדי").
בבג"ץ פורז^[3] נידונה חוקיות החלטת עיריית תל אביב ש"הגוף הבוחר" לבחירת רב ת"א, יורכב מגברים בלבד. ברק הכריע מכוח "חזקת הפרשנות", ש"חוק שרותי הדת" לא התכוון לסטות מערך השוויון, ובנימוק זה ביטל את החלטת מועצת ת"א.
בפס"ד רוגוזינסקי נידונה דרישת בני זוג יהודים שהגדירו עצמם כ"חסרי דת", להינשא שלא דרך הרבנות. הנימוק לעתירתם היה "חופש דת" במובן של חופש מדת. בית המשפט דחה את העתירה, בנימוק שהיא סותרת חוק מפורש (למרות שהחוק מנוגד לעקרונות מגילת העצמאות).
ערב חקיקת חוקי היסוד של-92, הוגשה לבג"ץ עתירה כנגד חקיקה שהגדילה באופן רטרואקטיבי את תקציב המפלגות שנבחרו לכנסת. הוגשה לבג"ץ עתירה שהחוק פוגע ביסוד השוויון כלפי המפלגות שלא נבחרו (מכיוון שהוא לא נחקק לפני הבחירות). בבג"ץ לאו"ר^{[דרושה הבהרה]} קבע בג"ץ שלא ניתן לבטל חוק מפורש, למרות שהוא סותר את ערך השוויון (בפועל בג"ץ פסל את החוק בנימוק טכני). עם זאת השופט אהרן ברק "איים" בפסק הדין, כי אם הכנסת לא תחוקק בקרוב חוק יסוד שיעניק לבג"ץ את היכולת לפסול חוק מפורש של הכנסת, בג"ץ עשוי לעשות זאת גם על פי המצב החוקתי הנוכחי.

משנת 1992 ואילך

בשנת 1992 חוקקה הכנסת לראשונה חוקי יסוד "מהותיים" (כלומר, עוסקים ב"זכויות אדם" ולא "חוקים מוסדיים"): תחילה נחקק חוק יסוד:כבוד האדם וחירותו ולאחר מכן נחקק חוק יסוד:חופש העיסוק.

בשנת 1994 השתמש בג"ץ לראשונה בחוקי היסוד המהותיים, וקבע למעשה את מעמד חוקי היסוד כחוקה.

בפסק דין בנק המזרחי (1994) קבע בג"ץ בהחלטה תקדימית, שבכוחו של בג"ץ לבטל סעיף מפורש בחוק ההסדרים שצמצם את חובות החקלאים לבנקים, בהסתמך על חוק:יסוד כבוד האדם וחרותו שמבהיר ש"אין פוגעים בקניינו של אדם".

בפסיקה זו בג"ץ הרחיב את הקביעה שבכוחו לבטל חוק מפורש של הכנסת מכוח חוק יסוד, בטענה שכך מתפרש הנוסח המופיע בסעיף 8 של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו בו נאמר: "אין פוגעים בזכויות שלפי חוק-יסוד זה..."^[4], והחיל אותה על כל חוקי היסוד. כמו כן קבע בג"ץ בהחלטה תקדימית שלא ניתן לבטל את חוק יסוד:חופש העיסוק אותו אלא ברוב של 61 חכי"ם, בטענה שכך מתפרש הנוסח המופיע בסעיף 7 של החוק בו נאמר: "אין לשנות חוק-יסוד זה אלא בחוק-יסוד שנתקבל ברוב של חברי הכנסת", והחיל זאת על כל חוקי היסוד.

ב1997 עתרו לבג"ץ "לשכת מנהלי ההשקעות בישראל", נגד חוק שחייב את יועצי ההשקעות: להתאגד, להעמיד הון עצמי, להימנע מטיפול בניירות ערך שלהם או של קרובים (למנוע ניגוד עניינים), לעבור מבחני הסמכה. לטענת העותרים כל אחת מהדרישות היא פגיעה בחופש העיסוק, גם כלפי יועצים חדשים ובפרט כלפי יועצי ותיקים שעסקו בתחום פחות מ-7 שנים^[5]. בג"ץ קבע בפסק הדין^[6] שההוראה בחוק לחייב יועצים ותיקים לעבור בחינות הסמכה כתנאי להמשך עיסוקת בייעוץ, במתכונתה הנוכחית, אינה חוקתית. בהתאם לכך ביטל בג"ץ את החלטת הכנסת.

ראו גם

חוקה (ישראל)

לקריאה נוספת

אמנון רובינשטיין וברק מדינה, המשפט החוקתי של מדינת ישראל: עקרונות יסוד, הוצאת שוקן), 2005.
אמנון רובינשטיין וברק מדינה, המשפט החוקתי של מדינת ישראל: רשויות השלטון ואזרחות, הוצאת שוקן, 2005.

קישורים חיצוניים

פורטל

לערכים, תחומים ומושגים נוספים ראו פורטל חוק ומשפט.

מאגר המידע במשפט חוקתי של המרכז הבינתחומי

הערות שוליים

^ מספר סיבות לכך, הביא פרופסור גדעון ספיר בספרו המהפכה החוקתית עמודים 37-40
^ חוקת המדינה - בדרך חוקי יסוד, דבר, 14 ביוני 1950
^ /958/78
^ לשון החוק: אין פוגעים בזכויות שלפי חוק-יסוד זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו.
^ החוק פטר מבחינות יועצים שעסקו בתחום למעלה מ-7 שנים
^ בג"ץ 1715/97

[1] מספר סיבות לכך, הביא פרופסור גדעון ספיר בספרו המהפכה החוקתית עמודים 37-40

[2] חוקת המדינה - בדרך חוקי יסוד, דבר, 14 ביוני 1950

[3] /958/78

[4] לשון החוק: אין פוגעים בזכויות שלפי חוק-יסוד זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו.

[5] החוק פטר מבחינות יועצים שעסקו בתחום למעלה מ-7 שנים

[6] בג"ץ 1715/97

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

@@ שורה 23: / שורה 23: @@
 *ב[[בג"ץ פורז]]{{הערה|/958/78}} נידונה חוקיות החלטת [[עיריית תל אביב]] ש"הגוף הבוחר" לבחירת רב ת"א, יורכב מגברים בלבד. ברק הכריע מכוח "חזקת הפרשנות", ש"[[חוק שרותי הדת]]" לא התכוון לסטות מערך השוויון, ובנימוק זה ביטל את החלטת מועצת ת"א.
 *בפס"ד רוגוזינסקי נידונה דרישת בני זוג יהודים שהגדירו עצמם כ"חסרי דת", להינשא שלא דרך הרבנות. הנימוק לעתירתם היה "חופש דת" במובן של חופש מדת. בית המשפט דחה את העתירה, בנימוק שהיא סותרת חוק מפורש (למרות שהחוק מנוגד לעקרונות מגילת העצמאות).
-*ערב חקיקת חוקי היסוד של-92, הוגשה לבג"ץ עתירה כנגד חקיקה שהגדילה באופן רטרואקטיבי את תקציב המפלגות שנבחרו לכנסת. הוגשה לבג"ץ עתירה שהחוק פוגע ביסוד השוויון כלפי המפלגות שלא נבחרו (מכיוון שהוא לא נחקק לפני הבחירות). ב[[פסק דין לאו"ר|פס"ד לאו"ר]] קבע בג"ץ שלא ניתן לבטל חוק מפורש, למרות שהוא סותר את ערך השוויון (בפועל בג"ץ פסל את החוק בנימוק טכני). עם זאת השופט אהרן ברק "איים" בפסק הדין, כי אם הכנסת לא תחוקק בקרוב חוק יסוד שיעניק לבג"ץ את היכולת לפסול חוק מפורש של הכנסת, בג"ץ עשוי לעשות זאת גם על פי המצב החוקתי הנוכחי.
+*ערב חקיקת חוקי היסוד של-92, הוגשה לבג"ץ עתירה כנגד חקיקה שהגדילה באופן רטרואקטיבי את תקציב המפלגות שנבחרו לכנסת. הוגשה לבג"ץ עתירה שהחוק פוגע ביסוד השוויון כלפי המפלגות שלא נבחרו (מכיוון שהוא לא נחקק לפני הבחירות). ב[[בג"ץ לאו"ר]]{{הבהרה|חסר זיהוי פסק הדין}} קבע בג"ץ שלא ניתן לבטל חוק מפורש, למרות שהוא סותר את ערך השוויון (בפועל בג"ץ פסל את החוק בנימוק טכני). עם זאת השופט אהרן ברק "איים" בפסק הדין, כי אם הכנסת לא תחוקק בקרוב חוק יסוד שיעניק לבג"ץ את היכולת לפסול חוק מפורש של הכנסת, בג"ץ עשוי לעשות זאת גם על פי המצב החוקתי הנוכחי.
 ==משנת 1992 ואילך==