חרושת התרבות

פרק זה טעון עריכה. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לערוך אותו. הסיבה היא: בעיות ניסוח וצורך בוויקיזציה; חסרים קישורים פנימיים ובינויקי.

המושג תעשיית התרבות נטמע ע"י תיאודור אדורנו ומקס הורקהיימר. הם טענו כי התרבות הפופלרית היא כמו מפעל שמייצר תכנים סטנדרטיים כדי להשפיע על ההמון למצב של פאסיביות; ההנאות הקלות המגיעות דרך צריכה של תרבות פופלרית גורמת לאנשים להיות כנועים ומרוצים, לא משנה כמה קשה להם המציאות הכלכלית. אדורנו והורקהיימר ראו בפס ייצור זה של תרבות כסכנה לרמות גבוהות יותר של אמנות. תעשיות תרבות מייצרות צרכים כוזבים; צרכים שנועדו לשמר את הקפיטליזים. צרכים אמיתיים לעומת זאת, הן חופש, יצירתיות ואושר אמיתי.

אסכולת פרנקפורט

אדורנו והורקהיימר היו חברי מפתח של אסכולת פרנקפורט, והושפעו מהדיאלקטיקה המטריאליסטית ומהיסטוריה מטריאליסטית של קרל מרקס, כמו כן מדבריו של הגל, אשר בשניהם אירועים נלמדים לא בבידוד אלא כחלק מתהליך של שינוי. כקבוצה לאחר שהצטרף אליהם יורגן האברמאס, הם היו אחראים על ניסוח התיאוריה הקריטית. בעבודתם כגון דילאקטיקה של הנהורות ודילאקטיקה נגטיבית, אדורנו והורקהיימר העלו תיאוריה שתופעות של תרבות ההמון בעלי השלכות פוליטיות, במיוחד מגוון הרחב של תרבויות פופלריות, היו בעצם תרבות אחת מסוות שמטרתה לוודא את ציות ההמון לאינטרסים של המשק. במאמרם הדיאלקטיקה של הנהורות (1947), הם עיצבו תיאוריה מודרנית של לחם ושעשועים - שיטה שהיתה נהוגה ברומא העתיקה כדי לשמר שלטון וכח על גבי האוכלוסיה. שיטת "הברזל" החדשה הזו מילאה את זמנם הפנוי של אנשים עם בידור כדי להסיט אותם משעמום הנוצר מעבודתם האוטומטית; הם לעולם לא נשארים לאורך זמן ללא הפשעה כדי לזהות את מצבם בו הם מנוצלים ובכך נמנעת התנגדות למערכת החברתית אקונומית. זוהי תצוגה מאוד פסימית של החברה המוצגת כנוגדת נהורות, שאובה ממרקסיזם המבקרת את הקפטיליזם.

התיאוריה

למרות שנהוג לחלק את התרבות המערבית לשווקים לאומיים ואח"כ למעמדות גבוהים, בינונייים ונמוכים, המבט המודרני על תרבות ההמון הוא כשוק אחיד שבו העבודה הטובה או הפופלרית ביותר מצליחה. ישנה הכרה בחברות המדיה ככוח מרכזי הפועל בשיתוף עם תאגידים בין לאומיים ששולטים בהפקה ובהפצה של התרבות. התאוריה מעלה שהתרבות היא לא רק מראה של החברה אלא גם בעלת תפקיד חשוב בעיצובה דרך תהליך של סטנדרטיזציה וצריכה, יצירת אובייקטים ולא נושאים. תעשיית התרבות טוענת שהיא קיימת לשרת את צרכיו של הצרכן לבידור, אבל מסווה את הדרך שבה היא מקבעת את הצרכים האלו, גורמת לצרכנים לחשוק במוצריה. התוצאה היא ייצור המוני שמזין שוק המוני שבו זהות וטעמו של הצרכן האינדוידואלי פחות חשוב ודעת הקהל היא ניתנת לשינוי ממש כמו המוצר עצמו. הרציונל העומד מאחורי התיאוריה הזו היא לקדם את שחרור הצרכן ממרותם של מפיקים ע"י יצירת ספק בפני הצרכן בקשר לאמונה ואידאולוגיה. אדורנו טוען כי נהורות תביא פלורליזם ותסיר את המסתורין שאופפת את התרבות. אך לצערו, האדם מושחת ע"י התעשיה הקפיטליסטית במניעים של ניצול.