המפלגה הליברלית הישראלית – הבדלי גרסאות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
OfekBot (שיחה | תרומות)
מ בוט: החלפת תגית ref בתבנית הערה
אין תקציר עריכה
שורה 97: שורה 97:
|-
|-
|'''הכנסת ה-11 (1984) במסגרת הליכוד'''
|'''הכנסת ה-11 (1984) במסגרת הליכוד'''
|14 מנדטים (מתוך 41 ל[[הליכוד|רשימה]] כולה): [[פנחס גולדשטיין]], [[פסח גרופר]], [[שרה דורון]], [[אריאל וינשטיין]], [[יצחק זיגר]]<sup>1</sup>, [[אוריאל לין]], [[יצחק מודעי]], [[דוד מור]]<sup>3</sup>, [[יהושע מצא]], [[משה נסים]], [[גדעון פת]], [[אליעזר קולס]], [[בני שליטא]], [[אברהם שריר]], [[דן תיכון]]
|14 מנדטים (מתוך 41 ל[[הליכוד|רשימה]] כולה): [[פנחס גולדשטיין]], [[פסח גרופר]], [[שרה דורון]], [[אריאל וינשטיין]], [[יצחק זיגר]]<sup>1</sup>, [[אוריאל לין]], [[יצחק מודעי]], [[דוד מור]]<sup>3</sup>, [[משה נסים]], [[גדעון פת]], [[אליעזר קולס]], [[בני שליטא]], [[אברהם שריר]], [[דן תיכון]]
|
|
#ב-[[5 בפברואר]] [[1985]] נפטר יצחק זיגר. החליף אותו יעקב שמאי חבר [[תנועת החרות|חרות]].
#ב-[[5 בפברואר]] [[1985]] נפטר יצחק זיגר. החליף אותו יעקב שמאי חבר [[תנועת החרות|חרות]].

גרסה מ־18:54, 18 ביוני 2014

תבנית:מפלגה בישראל מפלגה ליברלית ישראלית או המפלגה הליברלית היא מפלגה שהתקיימה בין השנים 1961 עד 1988.

המפלגה הליברלית קמה כתוצאה מאיחוד המפלגות הציונים הכלליים והמפלגה הפרוגרסיבית ב-25 באפריל 1961, שני הפלגים ההיסטוריים של תנועת הציונות הכללית (ציונים כללים א', האגף השמאלי, אשר יחד עם העובד הציוני ומפלגת "עליה חדשה" הקימו את המפלגה הפרוגרסיבית, וציונים כללים ב', הימנית יותר).

אידאולוגיה

בחזית המצע שלה עמד הרעיון לפיו על שירותי הרווחה במדינה להיות מנוהלים בידי המדינה ולא בידי ארגונים וגופים שיש להם זיקה פוליטית. כמו כן כללה משנתה רעיונות כלכליים ליברלים, ובהם הפחתת התערבות המדינה בכלכלה, הפרדה בין איגודים מקצועיים לגופים המעסיקים, ביטול אפליות ומונופולים, עידוד יזמות כלכלית פרטית וכיוצא בזה. בתחומים אחרים גרס מצע המפלגה הלאמה של שירותי הבריאות מקופות החולים ותמיכה בחוקה. בעניינים מדיניים הייתה המפלגה בעלת אופי מתון.

היסטוריה

ניסיון ממשי למזג את הציונים–הכלליים עם המפלגה הפרוגרסיבית עשה המנהיג הציוני נחום גולדמן בין סתיו 1953 לקיץ 1954 . גולדמן שקל בימים ההם להשתקע בישראל וניהל מגעים ראשונים עם סרלין ורוזן כדי לגבש גוש פרלמנטרי של שתי המפלגות הציוניות הכלליות שיפעל במשותף כשלב ראשון לפני איחוד מלא.[1] היוזמה זכתה לתגובה חיובית בקרב מנהיגי הציונים–הכלליים; אלה ראו בצירוף הפרוגרסיבים למפלגתם מהלך שעשוי להפיח רוח חדשה במפלגה לקראת הבחירות לכנסת השלישית ולקרב אל המפלגה חוגים ליברליים יותר בציבור, שעד אז נרתעו ממנה. מנהיגי הציונים–הכלליים הניחו שיחסי הכוחות החד–משמעיים יביאו לבליעת הפרוגרסיבים בקרבם וגם יאפשרו להם לזכות בראשונה בתמיכה תקציבית וציבורית מכל זרמי הציונות הכללית בתפוצות. לעומת זאת, בקרב המפלגה הפרוגרסיבית התפתחה מחלוקת פנימית קשה בנוגע ליוזמת גולדמן. הדיון הרציני ביותר בסוגיה התקיים בוועידת המפלגה ביוני 1954. פנחס רוזן מנהיג המפלגה תמך ביוזמה[2], וכמוהו גם ישעיהו פרדר ואברהם גרנות, אולם קבוצות חשובות במפלגה התנגדו בתוקף להצעה ואף איימו שלא יצטרפו למפלגה המתאחדת. זו הייתה עמדתו של יזהר הררי, אך את נס הסירוב הניפו בעיקר חברי 'העובד הציוני' בהנהגתו של משה קול. בעיני סיעה זו היו לאיחוד שני חסרונות בולטים:

  • (א) חוסר היכולת לגשר על הפערים הרעיוניים והחברתיים בין בוגרי תנועת הנוער החלוצית, חסידי הליברליזם הסוציאלי וההתיישבות השיתופית בקרב 'העובד הציוני' לבין התעשיינים, הפרדסנים וחוגי הבורגנות באגף השמרני של הציונים–הכלליים.
  • (ב) חוסר האיזון ביחסי הכוחות בין שתי המפלגות: אם בכנסת הראשונה לא היה פער גדול בין כוחם של הציונים–הכלליים לכוחם של הפרוגרסיבים (שבעה מנדטים לעומת חמישה), הרי על רקע העוצמה האלקטורלית שצברו הציונים–הכלליים התפתחה סכנה לבליעת הכוחות הליברליים בתוך מפלגת המעמד הבינוני.

ההתנגדות העזה בתוך המפלגה גרמה להחלטת הוועד הפועל שלה לדחות את הצעתו של גולדמן.[3] בעקבות כישלון המגעים לאיחוד הציונות הכללית הוסיפו המפלגות להתחרות זו בזו בשתי מערכות הבחירות הבאות. הפיצול במחנה הציוני הכללי לא היה מקרי אלא תוצאה של הבדלים מהותיים בין שני הזרמים. הציונים–הכלליים הדגישו את ההיבט הכלכלי של הליברליזם ולא את ההיבט החברתי–התרבותי שלו. בעלי הרכוש והסוחרים הגדולים בציונות הכללית היו שמרנים בעמדותיהם החברתיות והדתיות. גם הזעיר בורגנות הישראלית תמכה במגמות ליברליות בכלכלה אך הייתה ביסודה שמרנית ורחוקה מהעמדות הפרוגרסיביות. לפיכך הוסיפה המפלגה הפרוגרסיבית לייצג בעיקר בעלי מקצועות חופשיים, פקידי מדינה, אנשי רוח ואת האינטליגנציה העובדת, חוגים שהיו קרובים לליברליזם החברתי, לרוחב האופקים האוניברסלי ולפלורליזם התרבותי והדתי שייצגה המפלגה.[4]

בתחילת שנות השישים תהליכים שהקלו את אפשרות האיחוד בין הציונים–הכלליים למפלגה הפרוגרסיבית. המכשול הראשון שהוסר בדרך לאיחוד היה קשור להקמת סיעת העובדים הציונית הכללית בהסתדרות הכללית. המחלוקת בשאלת היחס להסתדרות הכללית עמדה החל באמצע שנות השלושים בלב המחלוקת הפנימית בזרם הציוני הכללי, והקמתו של ארגון עובדים ציוני כללי עצמאי גרמה בסופו של דבר לפילוג לשתי מפלגות. 65 גם כשנעשה הניסיון האחרון בתקופת המנדט, בשנת 1946, לאיחוד הזרמים הציונים–הכלליים, מנע עניין זה את חברי 'העובד הציוני' מלהיות חלק במפלגה המאוחדת. ההחלטה שקיבלו הציונים–הכלליים בוועידתם בשנת 1952 להקים איגוד עובדים בהסתדרות הכללית, כדי לשוות למפלגה אופי עממי יותר ובורגני פחות, התגלתה בתהליך מימושה כאמצעי יעיל להתקרבות למפלגה הפרוגרסיבית. שיתוף–הפעולה בין 'העובד הציוני' לבין 'איגוד העובדים', כשני גורמים אזרחיים יחידים בהסתדרות הכללית, התחזק במהלך שנות החמישים והגיע לשיאו בוועידה התשיעית של ההסתדרות הכללית. בוועידה זו בפברואר 1960 ביטאו שתי הסיעות עמדות משותפות ברוב סעיפי ההחלטות.

משאישרו מוסדות המפלגות את יוזמת האיחוד הוקמה ועדה פריטטית שתפקידה לגבש תוכנית ארגונית לתהליך הקמת המפלגה החדשה (לדוגמה שאלת הסניפים והכנת כנס היסוד) ולהיות בקשר עם אישים שיבקשו להצטרף אליה.[5]כמו כן הוקמה תת–ועדה מיוחדת לקביעת שם המפלגה. הוויכוח על שם המפלגה סימל את המגמות השונות שעמדו בבסיס ההחלטה להקימה: נציגי הציונים–הכלליים, תמיר ורימלט, הציעו כי המפלגה תיקרא 'מפלגת המרכז', בעוד הררי ושערי מהמפלגה הפרוגרסיבית העדיפו לכנותה 'המפלגה הדמוקרטית'. לבסוף הוסכם —'המפלגה הליברלית'. 121 ההחלטה להקים את המפלגה התאפיינה בנחישות שהעידה עליה מצד אחד מהירות קבלתה, ומהצד האחר הזהירות שבאה לידי ביטוי באופי המיזוג בין הציונים–הכלליים לפרוגרסיבים. החלוקה נשמרה בקפדנות בכל מוסדות המפלגה. נושאי התפקידים בהנהגה היו כפולים — אחד מכל מפלגת–אם: שני נשיאים (פנחס רוזן ופרץ ברנשטיין), שני יושבי–ראש (משה קול ויוסף ספיר), שני מזכירים (יצחק ארצי ויוסף תמיר) ושני בעלי תפקידים נוספים: יזהר הררי, יושב–ראש הסיעה בכנסת, ואלימלך רימלט, יושב–ראש הוועדה המדינית. ההחלטה על שוויון ברשימה בכנסת, אף–על–פי שיחסי הכוחות בכנסת הרביעית נטו לטובת הציונים–הכלליים, יצרה מצב מגוחך: בסיעה הליברלית בכנסת החמישית היו שבעה חברים פרוגרסיבים, שבעה ציונים–כלליים ושלושה חברי 'הכוח השלישי' שהיו מקורבים לפרוגרסיבים.

הציונים–הכלליים, שאיבדו את ביטחונם העצמי בעקבות סדרת המפלות שחוו מאמצע שנות החמישים, היו נכונים לוויתורים מפליגים. עם סירובו של גולדמן להופיע ברשימה, נמסר המקום הראשון לרוזן. 123 הם השלימו גם עם התעקשותם של הפרוגרסיבים להימנע ממיזוג רכוש המפלגות בעקבות סירובו של 'העובד הציוני' לאבד את עצמאותו הכלכלית. לעומת זאת יכלו הפרוגרסיבים ליהנות מהפיכתו של הבוקר לעיתון המפלגה הליברלית. בראשונה זה שנים מספר נוצרה להם במה מפלגתית לביטוי השקפותיהם. כנס היסוד של המפלגה הליברלית היה ב– 25 באפריל 1961 בהיכל התרבות בתל–אביב. הבוקר דיווח בהתרגשות: 'בשלוש נקישות פטיש ונגינת "התקוה" נפתח אמש בשעה תשע בערב בדיוק כנס היסוד החגיגי של המפלגה הליברלית בישראל, בהיכל התרבות בתל–אביב. אלפי אנשים הצטופפו ליד הכניסה להיכל התרבות כבר שעה ארוכה לפני פתיחת דלתות ההיכל.

כמפלגה עצמאית כיהנה המפלגה בכנסת ה-4 (מ-1959, בזמן כהונתה התאחדו שתי הסיעות הנ"ל) עם יצוג של 14 חברי כנסת, ולאחר הבחירות לכנסת החמישית ב-1961 בהן התמודדה לראשונה, זכתה להישג נאה, עם 17 חברי כנסת. המפלגה הליברלית היוותה חלק מהאופוזיציה לממשלת מפא"י באותם ימים. באפריל 1965 התאחדה המפלגה הליברלית עם תנועת החירות לגוש פרלמנטרי משותף - "גח"ל", גוש חירות ליברלים. על רקע איחוד זה פרשו מן המפלגה הליברלית חברים רבים שהגיעו מן המפלגה הפרוגרסיבית, והקימו את המפלגה הליברלית העצמאית. בראש המפלגה עמד אותם ימים פרץ ברנשטיין. לאחר הקמת גח"ל התחזקו הסממנים הרעיוניים הימניים במפלגה. ב-1971 נבחר ליו"ר המפלגה יוסף ספיר. החליף אותו בתפקיד אלימלך רימלט, וזאת עד 1975.

פרץ ברנשטיין, מראשי המפלגה

ב-1973 הוקם הליכוד והמפלגה הליברלית התמזגה לתוכו (עם זאת יצוין כי עדיין התקיימה המפלגה כגוף העומד בפני עצמו) הדבר אירע בעיקר הודות ליוזמתו של אריאל שרון אשר פרש זמן קצר קודם לכן מצה"ל והצטרף למפלגה. המפתח לקביעת מספר חברי המפלגה לרשימת הליכוד לכנסת עמד על 1 ל-2 לעומת מספר חברי חירות. ב-1976 נבחר שמחה ארליך לעמוד בראש המפלגה. ב-1977, שנת המהפך, נכנסה לראשונה המפלגה הליברלית לקואליציה השלטונית. ארליך התמנה על ידי מנחם בגין לשר האוצר והנהיג את "המהפך הכלכלי" ברוח אידאולוגיית הכלכלה החופשית של הליברלים. אולם הרפורמות נחלו כישלון, וארליך התפטר מתפקידו ב-1979. מטעם המפלגה כיהן גם יצחק מודעי, שהיה לראשון ברשימת הליברלים לאחר פטירתו של ארליך, כשר אוצר בממשלת האחדות של 1984. ביולי 1985 הוביל ראש הממשלה שמעון פרס יחד עם שר האוצר מודעי ועם נגיד בנק ישראל מיכאל ברונו את התוכנית לייצוב המשק, מהלך דרמטי לבלימת האינפלציה שהגיעה למאות אחוזים בשנה, והורדתה לקצב שנתי של כ-20 אחוז. כשנה מאוחר יותר הסתכסך פרס עם מודעי, שחש שפרס לוקח לעצמו את כל הקרדיט על הצלחת התוכנית. אחרי שמודעי כינה את פרס "ראש ממשלה מעופף", העביר אותו פרס מתפקידו, והחליפו, ב-1986, במשה ניסים, מחברי הכנסת של הליברלים, אשר היה גם יו"ר הנהלת המפלגה.

בשנת 1988 נטמעה המפלגה סופית על סניפיה ומוסדותיה בתנועת הליכוד וחדלה לפעול כגוף עצמאי. עם זאת קיימים שרידים ממנה בדמות "המדרשה הליברלית ע"ש פרץ ברנשטיין" (מדרשה המקיימת הרצאות באזור המרכז), וגוף של חברי הליברלים בקבוצת ה"וותיקים" במרכז הליכוד. המפלגה הליברלית הישראלית לא הותירה אחריה קורפוס נרחב של ספרות תאורטית, כלכלית או היסטורית העוסקת בעקרונותיה ובתולדותיה, וזאת חרף העובדה כי רבים מבין נציגיה בכנסת בלטו בהשכלתם הרחבה. תיאור והסבר לעלייתה ונפילתה של המפלגה מפי אחד ממנהיגיה מצוי בספרו של ש.ז. אברמוב "על מפלגה שנעלמה ועל ליברליזם" (דביר 1995).

נציגי המפלגה בכנסת

ח"כים בסיעה בכנסות שבהן פעלה
כנסת ח"כים הערות
הכנסת הרביעית (1959) 14 מנדטים: שניאור זלמן אברמוב, עזרא איכילוב, פרץ ברנשטיין, יצחק גולן, יזהר הררי, אידוב כהן, שמעון כנוביץ', משה נסים, יוסף ספיר, יוסף סרלין, צבי צימרמן, משה קול, פנחס רוזן, אלימלך-שמעון רימלט המפלגה הוקמה ב-8 במאי 1961 כאיחוד בין המפלגות הציונים הכלליים והמפלגה הפרוגרסיבית.
הכנסת החמישית (1961) 17 מנדטים: שניאור זלמן אברמוב, פרץ ברנשטיין, אהרן גולדשטיין1, יצחק גולן2, יזהר הררי2, רחל כהן-כגן2, אידוב כהן1, בנו כהן2, יוסף ספיר, יוסף סרלין, ברוך עוזיאל, שלמה פרלשטיין, צבי צימרמן, משה קול2, יצחק-הנס קלינגהופר, פנחס רוזן2, אלימלך-שמעון רימלט, יהודה שערי2
  1. ב-11 בנובמבר 1963 פרש מהכנסת אידוב כהן. החליף אותו אהרן גולדשטיין.
  2. ב-16 במרץ 1965] פרשו יוצאי המפלגה הפרוגרסיבית והקימו את מפלגת הליברלים העצמאיים.
  3. ב-25 במאי 1965 חברה המפלגה הליברלית הישראלית למפלגת חרות בהקמת סיעת גח"ל.
  4. לרשימת מועמדים מלאה ראו כאן
הכנסת השישית (1965) במסגרת גח"ל 11 מנדטים (מתוך 26 לרשימה כולה): שניאור זלמן אברמוב, אהרן גולדשטיין, שלמה כהן-צידון1 2, יוסף ספיר, יוסף סרלין, ברוך עוזיאל, שלמה פרלשטיין, צבי צימרמן, יצחק-הנס קלינגהופר, אלימלך-שמעון רימלט, מרדכי-חיים שטרן, יוסף תמיר
  1. ב-16 באוקטובר 1966 נפטר אליהו מרידור חבר חרות. החליף אותו שלמה כהן צידון.
  2. פרש מהסיעה ב-11 בפברואר 1969 והצטרף למרכז החופשי.
הכנסת השביעית (1969) במסגרת גח"ל 11 מנדטים (מתוך 26 לרשימה כולה): שניאור זלמן אברמוב, שמחה ארליך, אהרן גולדשטיין, אברהם כץ, משה נסים, יוסף ספיר2, יוסף סרלין, גדעון פת1, צבי צימרמן, יצחק-הנס קלינגהופר, אלימלך-שמעון רימלט, יוסף תמיר
  1. ב-29 בינואר 1970 נפטר אריה בן אליעזר חבר חרות. החליף אותו גדעון פת.
  2. ב-26 בפברואר 1972 נפטר יוסף ספיר. החליף אותו מתיתיהו דרובלס חבר חרות.
הכנסת השמינית (1973) במסגרת הליכוד 13 מנדטים (מתוך 39 לרשימה כולה): שניאור זלמן אברמוב, שמחה ארליך, ידידיה בארי, פסח גרופר, ליאון דיציאן, הלל זיידל3, אברהם כץ, ציטה לינקר2, יצחק מודעי, משה נסים, יחזקאל פלומין, גדעון פת, אלימלך-שמעון רימלט, אריאל שרון1, יוסף תמיר
  1. ב-23 בדצמבר 1974 פרש אריאל שרון מהכנסת. החליף אותו יגאל כהן חבר הרשימה הממלכתית.
  2. ב-25 בינואר 1977 פרש שמואל תמיר חבר המרכז החופשי מהכנסת. החליפה אותו ציטה לינקר.
  3. הצטרף לליכוד ב-15 בפברואר 1977 מטעם סיעת "אחדות", שהקים לאחר שפרש מהליברלים עצמאיים .
הכנסת התשיעית (1977) במסגרת הליכוד 15 מנדטים (מתוך 43 לרשימה כולה): שמחה ארליך, אליקים גוסטב בדיאן, יצחק ברמן, פסח גרופר, שרה דורון, הלל זיידל, אברהם כץ, יצחק מודעי, משה נסים, מנחם סבידור, יחזקאל פלומין, גדעון פת, שמואל רכטמן1, אברהם שריר, יוסף תמיר2
  1. ב-18 ביוני 1979 פרש שמואל רכטמן מהכנסת. החליף אותו דוד שטרן חבר חרות.
  2. פרש מהליכוד ב-31 בדצמבר 1979 והצטרף לתנועה לשינוי ויוזמה (שינוי).
הכנסת העשירית (1981) במסגרת הליכוד 18 מנדטים (מתוך 48 לרשימה כולה): שמחה ארליך2, יצחק ברמן, פנחס גולדשטיין, פסח גרופר, שרה דורון, אריאל וינשטיין1, יצחק זיגר, דרור זייגרמן, יצחק מודעי, משה נסים, מנחם סבידור, יהודה פרח, גדעון פת, אליעזר קולס, צבי רנר, דוד שיפמן1, בני שליטא, אברהם שריר, דן תיכון
  1. ב-18 באוקטובר 1982 נפטר דוד שיפמן. החליף אותו אריאל וינשטיין.
  2. ב-19 ביוני 1983 נפטר שמחה ארליך. החליף אותו אברהם הירשזון חבר לע"ם.
הכנסת ה-11 (1984) במסגרת הליכוד 14 מנדטים (מתוך 41 לרשימה כולה): פנחס גולדשטיין, פסח גרופר, שרה דורון, אריאל וינשטיין, יצחק זיגר1, אוריאל לין, יצחק מודעי, דוד מור3, משה נסים, גדעון פת, אליעזר קולס, בני שליטא, אברהם שריר, דן תיכון
  1. ב-5 בפברואר 1985 נפטר יצחק זיגר. החליף אותו יעקב שמאי חבר חרות.
  2. באוגוסט 1988 התאחדו סופית המפלגות חרות והמפלגה הליברלית שהרכיבו את הסיעה המשותפת, והקימו את מפלגת הליכוד.
  3. ב-27 באוקטובר 1988 נפטר מיכאל רייסר, שהיה חבר חרות עד לאיחוד המפלגות. החליף אותו דוד מור (כחבר מפלגת הליכוד החדשה).

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ פלתיאל, המפלגה הפרוגרסיבית, עמ' 340-335
  2. ^ בונדי, פליקס, עמ' 48
  3. ^ 'תגובת הציונים הכלליים על החלטת הפרוגרסיבים', הארץ, 3 באוגוסט 1954
  4. ^ בן–פורת, היכן הם הבורגנים ההם?, עמ' 127. ש"נ איזנשטדט, החברה הישראלית בתמורותיה, ירושלים 1989, עמ' 183
  5. ^ 'מפלגה ליברלית תקום בישראל', הבוקר, 10 במרס 1961 ; אבנרי, הקשר הליברלי, עמ' 21