מלחמה בדיני הנזיקין – הבדלי גרסאות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
הוספת תבנית "בעבודה"
עריכת הפתיח והפרק בדבר המשפ הבריטי
שורה 2: שורה 2:
{{תבנית:בעבודה}}
{{תבנית:בעבודה}}
{{דיני נזיקין}}
{{דיני נזיקין}}
'''מאבקים מלחמתיים''' גורמים לנזקים הן בשדה הלאומי והן בשדה הפרטי. [[דיני נזיקין|דיני הנזיקין]] מסדירים את האחריות לנזקים שנגרמו ליחידים או לתאגידים עקב [[מלחמה]]. סעיף 2 ל[http://www.nevo.co.il/Law_word/law01/306_002.doc חוק הנזיקים האזרחיים] קובע כי [[ישראל|מדינת ישראל]] תשא באחריות נזיקית ככל [[תאגיד|גוף מאוגד]]. אחד החריגים לכלל זה מצוי בסעיף 5 לחוק הקובע: "אין המדינה אחראית בנזיקים על מעשה שנעשה על ידי פעולה מלחמתית". מאז חקיקת הסעיף בתי המשפט התמודדו עם שאלות פרשנות רבות, שאחת החשובות בהן היא שאלת פירושו של המונח "פעולה מלחמתית", כדי לקבוע האם חלה על המדינה אחריות נזיקית.
'''מאבקים מלחמתיים''' גורמים לנזקים הן בשדה הלאומי והן בשדה הפרטי. עם זאת, קיים כלל לפיו המדינה אינה אחראית לנזקים שנגרמו בשל פעולה מלחמתית. מדובר בחריג לעיקרון לפיו המדינה נושאת באחריות נזיקית, ככל [[תאגיד|גוף מאוגד]]. כלל זה מעורר שאלות פרשניות רבות, בעיקר לגבי היותה של פעולה "פעולה מלחמתית".


==היסטוריה==
==היסטוריה==
בשנת 1947 נכנסה לתוקפה בארץ [[פקודת הנזיקין]] ששאבה דוקטרינות מן [[המשפט המקובל]] האנגלי.
בשנת 1947 נכנסה לתוקפה בארץ [[פקודת הנזיקין]] ששאבה דוקטרינות מן [[המשפט המקובל]] האנגלי. בין היתר הפקודה אימצה גם את הדוקטרינה המסירה כל אחריות אזרחית מהמדינה, דוקטרינה המכונה "The king can do no wrong". הפירוש הרלוונטי לביטוי בעת כניסתה לתוקף של הפקודה היה שהמלך (המדינה) אינו מסוגל לבצע מעשה עוולה שניתן לתבוע לפי דיני הנזיקין. פרשנות זו שונה מן המשמעות המקורית של הביטוי, לפיה המלך אינו רשאי לבצע עוולה ([[עקרון החוקיות|סמכותו]] מוגבלת רק לפעולות חוקיות), אך אם ביצע עוולה - יחוב בפיצויים. הפרשנות הפוטרת את המדינה מחבות נזיקית אומצה בכל הארצות שבהן הוחלו עקרונות המשפט המקובל.

כל שיטות המשפט מכילות דוקטרינה נזיקית לפיה המדינה אחראית לנזקים שגרמה. עם זאת, בחלק משיטות המשפט המדינה נהנית מפטור מאחריות, כאשר הנזק נגרם בשל פעולה מלחמתית.

במסגרת [[המשפט המקובל]] האנגלי קיימת דוקטרינה המכונה "The king can do no wrong". הפירוש המסורתי לביטוי היה שהמלך אינו רשאי לבצע עוולה (כיוון ש[[עקרון החוקיות|סמכותו]] מוגבלת רק לפעולות חוקיות), אך אם ביצע עוולה - יחוב בפיצויים. לאורך השנים התפתחה הדקטרינה לכדי הגנה, שפטרה את המלך (ובהמשך את הממלכה והמדינה הבריטית) מאחריות למעשי עוולה, שכן הוא אינו מסוגל לבצע מעשה עוולה שניתן לתבוע לפי דיני הנזיקין.


בשנת 1947 נחקק באנגליה ה-Crown Proceedings Act{{כ}}{{הערה|1=Crown Proceedings Act, 10 & 11 Geo 6, c. 44}} שקבע עקרון כללי לפיו גם המדינה יכולה להיות חייבת בנזיקין בכפוף לסייגים מסוימים. העיקרי שבהם הוא שהמדינה תפצה רק במקרים שבהם [[רשלנות|התרשלה]]. קרי, גם בעוולות שמגדירות [[אחריות מוגברת]] או [[אחריות מוחלטת]] בתביעה נגד המדינה נדרוש קיומה של [[רשלנות]]. חוק דומה נחקק בארצות הברית שנה לפני שנחקק באנגליה - Federal tort claims act.<br />
בשנת 1947 נחקק באנגליה ה-Crown Proceedings Act{{כ}}{{הערה|1=Crown Proceedings Act, 10 & 11 Geo 6, c. 44}} שקבע עקרון כללי לפיו גם המדינה יכולה להיות חייבת בנזיקין בכפוף לסייגים מסוימים. העיקרי שבהם הוא שהמדינה תפצה רק במקרים שבהם [[רשלנות|התרשלה]]. קרי, גם בעוולות שמגדירות [[אחריות מוגברת]] או [[אחריות מוחלטת]] בתביעה נגד המדינה נדרוש קיומה של [[רשלנות]]. חוק דומה נחקק בארצות הברית שנה לפני שנחקק באנגליה - Federal tort claims act.<br />
שורה 22: שורה 26:


==המצב המשפטי בישראל==
==המצב המשפטי בישראל==
[[דיני נזיקין|דיני הנזיקין]] מסדירים את האחריות לנזקים שנגרמו ליחידים או לתאגידים עקב[[מלחמה]]. סעיף 2 ל[http://www.nevo.co.il/Law_word/law01/306_002.doc חוק הנזיקים האזרחיים]קובע כי[[ישראל|מדינת ישראל]]<nowiki/>תשא באחריות נזיקית ככל[[תאגיד|גוף מאוגד]]. אחד החריגים לכלל זה מצוי בסעיף 5 לחוק הקובע: "אין המדינה אחראית בנזיקים על מעשה שנעשה על ידי פעולה מלחמתית". מאז חקיקת הסעיף בתי המשפט התמודדו עם שאלות פרשנות רבות, שאחת החשובות בהן היא שאלת פירושו של המונח "פעולה מלחמתית", כדי לקבוע האם חלה על המדינה אחריות נזיקית.
===המסגרת החקיקתית===
===המסגרת החקיקתית===
אחריות המדינה בגין פעולות מלחמה נדונה בחוק הנזיקים האזרחיים, שכולל 11 סעיפים. הסעיף הראשון מגדיר מושגים. סעיף 2 קובע את הכלל לפיו המדינה אחראית בנזיקין ככל גוף מאוגד. הסעיפים שלאחריו מגדירים חריגים לכלל זה. בניסוח החריגים השתמש המחוקק במילים: "אין המדינה אחראית". תביעת נזיקין מבוססת על אחריות משפטית של הנתבע למעשה שבגינו מוגשת התביעה. "אין המדינה אחראית" משמע חסינות מפני תביעה בנזיקין.
אחריות המדינה בגין פעולות מלחמה נדונה בחוק הנזיקים האזרחיים, שכולל 11 סעיפים. הסעיף הראשון מגדיר מושגים. סעיף 2 קובע את הכלל לפיו המדינה אחראית בנזיקין ככל גוף מאוגד. הסעיפים שלאחריו מגדירים חריגים לכלל זה. בניסוח החריגים השתמש המחוקק במילים: "אין המדינה אחראית". תביעת נזיקין מבוססת על אחריות משפטית של הנתבע למעשה שבגינו מוגשת התביעה. "אין המדינה אחראית" משמע חסינות מפני תביעה בנזיקין.

גרסה מ־16:13, 14 באוקטובר 2014

הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית.
אם הערך לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך לפני כן רצוי להזכיר את התבנית למשתמש שהניח אותה, באמצעות הודעה בדף שיחתו.
הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית.
אם הערך לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך לפני כן רצוי להזכיר את התבנית למשתמש שהניח אותה, באמצעות הודעה בדף שיחתו.

מאבקים מלחמתיים גורמים לנזקים הן בשדה הלאומי והן בשדה הפרטי. עם זאת, קיים כלל לפיו המדינה אינה אחראית לנזקים שנגרמו בשל פעולה מלחמתית. מדובר בחריג לעיקרון לפיו המדינה נושאת באחריות נזיקית, ככל גוף מאוגד. כלל זה מעורר שאלות פרשניות רבות, בעיקר לגבי היותה של פעולה "פעולה מלחמתית".

היסטוריה

בשנת 1947 נכנסה לתוקפה בארץ פקודת הנזיקין ששאבה דוקטרינות מן המשפט המקובל האנגלי.

כל שיטות המשפט מכילות דוקטרינה נזיקית לפיה המדינה אחראית לנזקים שגרמה. עם זאת, בחלק משיטות המשפט המדינה נהנית מפטור מאחריות, כאשר הנזק נגרם בשל פעולה מלחמתית.

במסגרת המשפט המקובל האנגלי קיימת דוקטרינה המכונה "The king can do no wrong". הפירוש המסורתי לביטוי היה שהמלך אינו רשאי לבצע עוולה (כיוון שסמכותו מוגבלת רק לפעולות חוקיות), אך אם ביצע עוולה - יחוב בפיצויים. לאורך השנים התפתחה הדקטרינה לכדי הגנה, שפטרה את המלך (ובהמשך את הממלכה והמדינה הבריטית) מאחריות למעשי עוולה, שכן הוא אינו מסוגל לבצע מעשה עוולה שניתן לתבוע לפי דיני הנזיקין.

בשנת 1947 נחקק באנגליה ה-Crown Proceedings Act‏[1] שקבע עקרון כללי לפיו גם המדינה יכולה להיות חייבת בנזיקין בכפוף לסייגים מסוימים. העיקרי שבהם הוא שהמדינה תפצה רק במקרים שבהם התרשלה. קרי, גם בעוולות שמגדירות אחריות מוגברת או אחריות מוחלטת בתביעה נגד המדינה נדרוש קיומה של רשלנות. חוק דומה נחקק בארצות הברית שנה לפני שנחקק באנגליה - Federal tort claims act.
זמן קצר לאחר מכן, בשנת 1952, נחקק בישראל חוק המשקף את הלך הרוח בעולם - חוק הנזיקים האזרחיים, המהווה תוספת לפקודת הנזיקין. חוק הנזיקים האזרחיים אימץ את עיקרון חבות המדינה בנזיקין, כשגם בו הייתה דרישת סף של רשלנות (סעיף 3 לחוק).

הנוסח בהצעת החוק, הטיל אחריות על המדינה "כדין כל אדם אחראי בנזיקין לפי סעיפים 11 ו-12 לפקודת הנזיקין". יחד עם זאת, נקבעו לחוק מספר סייגים, ובהם סעיף 5 לחוק שלפיו המדינה לא תישא באחריות בנזיקין בגין פעולה מלחמתית. בסעיף 1 לחוק מוגדרת פעולה מלחמתית כך: "לרבות כל פעולה של לחימה בטרור, במעשי איבה או בהתקוממות, וכן פעולה לשם מניעתם של טרור, מעשי איבה או התקוממות שנעשתה בנסיבות של סיכון לחיים או לגוף."

מאז הקמתה ועד היום נמצאת מדינת ישראל במצב של עימות אשר הוביל לקשיים בפירוש ההגדרה "פעולה מלחמתית" כמוגדר בחוק אחריות המדינה. במשך כ-60 שנים של עצמאות, השתתפה המדינה בלא פחות מ-6 מלחמות (המוגדרות כך באופן רשמי), ארוכות וממושכות כאשר סכנת קיום עדיין מרחפת מעל לראשה וגובה את מחירה על בסיס יומיומי. להלן מספר עובדות חשובות המתארות את המציאות הביטחונית הקיימת במדינת ישראל:

  • מאז מלחמת ששת הימים, בשנת 1967, החזיקה המדינה בשטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה בתפיסה לוחמתית (השליטה ברצועת עזה נפסקה בעקבות תוכנית ההתנתקות). בשטחים אלה הוצב מפקד צבאי שתפקידו להבטיח את האינטרסים הביטחוניים של מדינת ישראל ובמקביל לדאוג לצורכי האוכלוסייה האזרחית. בשנת 1987 החלה האינתיפאדה הראשונה אשר גרמה להתפרעויות רבות שכללו שימוש בנשק חם וקר כלפי האוכלוסייה בשטחים וגררו תביעות נזיקין רבות כלפי המדינה.
  • מאז תום מלחמת לבנון ביולי 1985 ועד הנסיגה מלבנון בשנת 2000 שלט צה"ל על רצועת ביטחון ברוחב מספר קילומטרים בדרום לבנון במטרה למנוע התקפות על היישובים הישראליים הסמוכים לגבול על ידי הפרדה גאוגרפית מארגוני הטרור שפעלו באזור.
  • משנת 2001 ועד היום נורו אלפי קסאמים לעבר שטח ישראל כאשר בשנים האחרונות נראית עליה חדה בירי הקסאמים לעבר יישובי עוטף עזה, אשקלון ושדרות. החל מה-19 ביוני 2008 עקב "הסכם רגיעה" פחת מספר השיגורים באופן ניכר, אם כי לא פסק לחלוטין.
  • ב-12 ביולי 2006, עקב תקיפת סיור לוחמים וחטיפה של 2 חיילים על גבול ישראל-לבנון, פרצה מלחמת לבנון השנייה שבמהלכה התגלו מחדלים וכשלים של הדרג המדיני מול האזרחים והחיילים.
  • מבצע עופרת יצוקה היה מבצע צבאי של צה"ל ברצועת עזה שהחל בשבת, 27 בדצמבר 2008. מטרתו הייתה "לפגוע קשה בממשל חמאס על מנת לגרום למציאות ביטחונית טובה יותר לאורך זמן סביב רצועת עזה, תוך חיזוק ההרתעה וצמצום ירי הרקטות ככל שניתן.

מציאות הלחימה היומיומית הקיימת במדינת ישראל הולידה פגיעות רבות בפרטים וברכושם ואלה גררו תביעות לפיצויים. עד לחקיקת חוק אחריות המדינה ב-1952 נהנתה המדינה מחסינות מלאה בגין כל נזק שגרמה וזאת מכוח העקרון The king do no wrong שנותר על כנו מימי המנדט. עם חקיקת חוק אחריות המדינה נזנחה תפיסה גורפת זו וכעת גם המדינה עשויה לחוב בנזיקין כלפי הפרט, אם כי בסייגים מסוימים שנקבעו בין היתר לנוכח המצב הביטחוני בארץ. אחד הבולטים שבחריגים הוא העקרון הקבוע בסעיף 5 לחוק אחריות המדינה שלפיו המדינה לא תישא באחריות בנזיקין בגין פעולה מלחמתית. מורכבות הפעילות הביטחונית בישראל גררה קשיים בפרשנות המושג "פעילות מלחמתית". למשל, האם פגיעה באזרח פלסטיני בשטח הרשות תוגדר אוטומטית כפעולת מלחמה וכך לא תהיה חייבת המדינה לפצות האזרח? האם מארב הוא פעולה מלחמתית? ומהי בדיוק פעולת מלחמה בהווי המיוחד של מדינת ישראל? במהלך האינתיפאדה הראשונה והאינתיפאדה השנייה נפגעו אזרחים רבים מפעולותיה של המדינה ושליחיה באזורי יהודה ושומרון ורצועת עזה. למעלה מ-900 תביעות של תושבי הרשות הוגשו לבתי המשפט בישראל עד 2002. בעקבות המצב הייחודי ועומס המקרים, עשתה הכנסת מעשה והעלתה הצעת חוק, שבה ניסתה להגיע להסדר שייתן מענה לתביעות שהוגשו לבתי המשפט. אולם הליכי החקיקה בתחום הרגיש לא צלחו, ובתי המשפט נאלצו להתמודד עם השאלות שהעלו התביעות הרבות כל מקרה לגופו.

המצב המשפטי בישראל

דיני הנזיקין מסדירים את האחריות לנזקים שנגרמו ליחידים או לתאגידים עקבמלחמה. סעיף 2 לחוק הנזיקים האזרחייםקובע כימדינת ישראלתשא באחריות נזיקית ככלגוף מאוגד. אחד החריגים לכלל זה מצוי בסעיף 5 לחוק הקובע: "אין המדינה אחראית בנזיקים על מעשה שנעשה על ידי פעולה מלחמתית". מאז חקיקת הסעיף בתי המשפט התמודדו עם שאלות פרשנות רבות, שאחת החשובות בהן היא שאלת פירושו של המונח "פעולה מלחמתית", כדי לקבוע האם חלה על המדינה אחריות נזיקית.

המסגרת החקיקתית

אחריות המדינה בגין פעולות מלחמה נדונה בחוק הנזיקים האזרחיים, שכולל 11 סעיפים. הסעיף הראשון מגדיר מושגים. סעיף 2 קובע את הכלל לפיו המדינה אחראית בנזיקין ככל גוף מאוגד. הסעיפים שלאחריו מגדירים חריגים לכלל זה. בניסוח החריגים השתמש המחוקק במילים: "אין המדינה אחראית". תביעת נזיקין מבוססת על אחריות משפטית של הנתבע למעשה שבגינו מוגשת התביעה. "אין המדינה אחראית" משמע חסינות מפני תביעה בנזיקין.

סעיף 5 לחוק מורה כי "אין המדינה אחראית בנזיקים על מעשה שנעשה על ידי פעולה מלחמתית של צבא הגנה לישראל". הכוונה היא שהמדינה אינה אחראית על מעשי מלחמה במשפט הפרטי; אלה ידונו ב"משפטי מלחמה", בהם המדינות מגיעות להסדרים ביניהן ואין דריסת רגל למשפט הפרטי. ההיגיון העומד מאחורי סייג זה הוא שבעיתות מלחמה החוקים משתנים ואי אפשר להשתמש עוד בכללי האחריות הרגילים של דיני הנזיקין. הצדקה נוספת לחריג היא כלכלית ובבסיסה עומד הרעיון שבמלחמה על כל צד לשאת בנזקיו. מכיוון שמטרת הצדדים הנלחמים במלחמה היא, בין השאר, לגרום נזקים לצד השני, הטלת חובת פיצוי על הנזקים שנגרמו אינה מתיישבת עם מושג המלחמה. לכן כל צד צריך לשאת בנזקיו.

כאמור, בשל הפעילויות המיוחדות בהן הייתה מעורבת ישראל, התעוררה תדיר השאלה מהי "פעולה מלחמתית" לעניין סעיף 5. בשורה של פסקי דין בית המשפט העליון פירש את המושג בצמצום. אמנם כדי לסווג פעולה כפעולה מלחמתית לא נדרשת הכרזה רשמית על מצב מלחמה. אולם יש להראות שהמטרה של הפעולה חריגה לפעולות הרגילות של הצבא במקום ובאופי הפעילות. בית המשפט בדק בכל מקרה שהגיע לפניו את מידת ההפתעה לכוחות, מידת הסכנה שנשקפה לחיי החיילים ועוצמת הכוח הצבאי שהופעל נגד התובעים. פעמים רבות התוצאה הייתה שהפעולה לא הוכרה כפעולה מלחמתית ועל המדינה הוטלה חובה לפצות את הנפגעים.

בשנת 2002 תוקן חוק אחריות המדינה. במטרה לרסן את בית המשפט המחוקק הגדיר מפורשות את המושג "פעולה מלחמתית" - "...לרבות כל פעולה של לחימה בטרור, במעשי איבה או בהתקוממות וכן פעולה לשם מניעתם של טרור, מעשי איבה או התקוממות שנעשתה בנסיבות של סיכון לחיים או לגוף". הכנסת קיוותה שבית המשפט לא יחייב עוד את המדינה על פגיעות באזרחים פלסטינים בתואנה שלא דובר בפעולה מלחמתית. במקביל לתיקון זה, נחקק סעיף 5א. בו נוספו מספר תיקונים, שמטרתם להפחית את מספר התביעות שלהן תהיה חשופה המדינה כתוצאה מפעולות מלחמתיות ולהגדיל את יכולת המדינה להתגונן נגדן. הסעיפים מדברים על "תובענה נגד המדינה....בשל נזק שנגרם באזור כתוצאה ממעשה שנעשה על ידי צה"ל" ואזור מוגדר כ"כל אחד מאלה: יהודה והשומרון וחבל עזה".

בין ההגבלות החדשות, שנקבעו בסעיף 5א, צמצמה המדינה את טווח התביעה של התובעים הפלסטינים בקובעה שעליהם להגיש תביעה בכתב תוך 60 יום מהתרחשות האירוע בלבד. במידה והניזוק אינו יכול להתלונן בשל סיבות שאינן בשליטתו, עוצר לדוגמה עוצר, עליו להתלונן תוך 30 יום מהזמן בו נפסקה הסיבה שמנעה ממנו מלהתלונן,שחרור העוצר בדוגמה. בנוסף, המחוקק השאיר בידי בית המשפט את האפשרות לקבוע על מקרים נקודתיים שהגבלה זו אינה חלה עליהם.

הגבלה נוספת על יכולת התביעה היא קביעת תקופת התיישנות של שנתיים בלבד לתביעות במקרים הנ"ל. עוד הגבלה היא שלילת התחולה של סעיפים 38-40 לפקודת הנזיקין. קרי, התובעים הפלסטינים אינם יכולים להפוך את נטל הראיה בתביעות אלו על ידי טענה של דבר מסוכן או הדבר מעיד על עצמו.

הרציונאל שהוביל להגבלת יכולת התביעה של הפלסטינים, הוא הרצון להגביר את יכולת המדינה להתגונן מפני התביעות. נשואי התביעה בתביעות מסוג זה הם לרוב חיילים בשירות סדיר, שמשרתים בצבא לתקופת זמן מוגבלת. מכאן, שהקושי הראייתי המוטל על המדינה הוא עצום. חייל, לאחר שחרורו יכול להיות בכל מקום בעולם וקשה מאוד לאתרו כדי שיוכל לספר את עובדות המקרה לאשורן. בנוסף, לא בטוח שהחייל, שעסק באין ספור פעולות לאורך שירותו הצבאי, יזכור את המקרה הספציפי. לכן, המדינה אינה מונעת כליל תביעות אלו, אבל מגבילה את פרק הזמן שבו הן יכולות להתרחש לפרק זמן סביר. זמן בו הראיות יהיו עדיין נגישות למדינה על מנת שתוכל לברר את העובדות ולהתגונן מפני התביעה.

על אף ההגבלות שנוספו בסעיף 5א בית המשפט לא שינה את דרכו בצורה משמעותית. המחוקק השאיר בתיקון לחוק את המושג "לחימה" מה שהקל על בית המשפט להמשיך ולבדוק בכל מקרה לגופו האם אכן מדובר בפעולה מלחמתית - המקנה חסינות - או שמא מדובר בפעולת שיטור רגילה - במקרה זה, כאמור, המדינה לא תהנה מחסינות. בנוסף, החוק, גם בנוסחו החדש, המשיך לדרוש "נסיבות של סיכון לחיים או לגוף". עוד פתח לפרשנות שיפוטית, שאפשר לשופטים לבדוק בכל מקרה לגופו האם מדובר במצב, המצדיק חסינות.

בשנת 2005, הוסיף המחוקק תיקונים לחוק. נקבע שנתין של מדינת אויב, או פעיל בארגון מחבלים או מי שפעל כשליח של נתין מדינת אויב או חבר בארגון מחבלים אינו יכול להגיש תביעה נגד המדינה. החריגים לכלל זה מצוינים בתוספת הראשונה לחוק וכוללים רק אסירים שנתונים במשמרת המדינה, זאת בתנאי שלאחר שחרורו מהמשמרת לא חזר העציר לפעילות בארגון טרור.

בנוסף נקבע שאין המדינה אחראית לנזק באזור עימות. החוקים החדשים נותנים למדינה חסינות מלאה, מלבד החריגים המצוינים בתוספת השנייה. סעיף זה חל רק במקרים בהם הכריז שר הביטחון על האזור כאזור עימות ובכפוף לחריגים: א. שליח המדינה, שכנגדו הוגשה התביעה, הורשע בפסק דין סופי במשפט פלילי. ב. אין המדינה משוחררת מאחריות כלפי עצירים או אסירים, בתנאי שלא הצטרפו לארגון טרור לאחר שחרורם. ג. החלטות המנהל האזרחי (הפקעת קרקעות, אשרות בנייה וכו'..) ד. תאונות דרכים.

בנוסף לחריגים, נקבע ששר הביטחון יקים ועדה שיכולה להחליט על פיצויים לנפגע ספציפי, גם כשאינו נופל בגדר החריגים. פיצויים אלה יקבעו על ידי הוועדה, שחבריה יהיו עורך דין, שכשיר להיות שופט מחוזי-יושב ראש; נציג משרד הביטחון ונציג משרד המשפטים. בשני הסעיפים לעיל קבע המחוקק, בפועל, חסינות גורפת למדינה. ולכאורה סתם את הגולל על הדיאלוג בין הרשות השופטת, לרשות המחוקקת.

אולם, בפסק דין עדאלה המתח בין הרשויות הגיע לשיאו. לראשונה מאז חקיקת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו ביטל בית המשפט חוק משמעותי. בית המשפט ביטל את סעיף 5(ג), הדן באזורי עימות, לחוק הנזיקים האזרחיים וקבע שהוא אינו חוקתי, וכך צמצם את טווח פעולתה של הרשות המחוקקת. את סעיף 5(ב), העוסק בחברי ארגון מחבלים או נתיני מדינת אויב, בית המשפט השאיר בצריך עיון.

התפתחות הפסיקה

מאז קום המדינה ועד סוף שנות השבעים בית המשפט נהג בריסון ופירש את ההגנה הקבועה בסעיף 5 באופן מצומצם. כבר בשנותיו המוקדמות של החוק, החל דיון רחב בשאלה מה תיחשב פעולה מלחמתית לצורך הסעיף. דוגמה טובה לכך ניתן למצוא בפסק הדין בעניין חברת הטרקטורים,[2] בו התובע - נהג טרקטור, תובע את המדינה בשל נזק שנגרם לו כתוצאה מירי של השומרים עליו, באחד היישובים ליד עזה. המדינה טענה שאין היא חייבת בפיצויים בשל ס' 5. השופט במחוזי פוסל את טענתה של המדינה שכן אין מדובר במצב שהוכרז רשמית כמלחמה. בערעור לבית המשפט העליון קבע השופט ח. כהן, כי ע"מ לקבוע האם פעולה היא מלחמתית או לאו, עלינו לבחון את הפעולה עצמה ולא את התקופה והאם הוכרזה מלחמה. לדידו, שמירה, כפי שהייתה במקרה, איננה פעולה בעלת אופי מלחמתי, אלא היא פעולה שבשגרה, כמו אפסנאות ורפואה. לכן קובע השופט כהן כי המדינה צריכה לשאת באחריות.

בפסק הדין בעניין לוי[3] ציטט בית המשפט מפסק הדין בפרשת חברת הטרקטורים ונתן משנה תוקף לקביעה כי פעולה מלחמתית צריכה להיות פעולה בעלת אופי מלחמתי של ממש. היא לא תחשב לכזו אם מדובר בפעולה שנעשתה בזמן המלחמה, אך הייתה בעלת אופי של פעולה שבשגרה.

הלכת בני עודא

בפס"ד בני עודא קובע השופט אהרון ברק, בעודו נתמך בדברי השופטים בפסקי הדין עד כה, ובהתחשב במצב הלחימה המתמשכת בארצנו, כי כדי להבדיל בין פעולה מלחמתית לפעולה שבשגרה, יש להבחין בין פעולת לחימה לפעולות שיטור רגילות. השופט ברק מביא מספר אינדיקציות שיוכלו לעזור בהבחנה: מהי מטרת הפעולה? מהו מקום האירוע? מהו משך הפעילות? זהות הכוח הצבאי הפועל, האיום שקודם לפעולה ושנצפה ממנה, עוצמת הכוח הצבאי הפועל והיקפו ומשך האירוע. באמצעות קריטריונים אלה נותן השופט ברק תשובה ממוקדת יותר לשאלה מהם המבחנים לזיהוי פעולה מלחמתית.

פסק דין אבו סמרה

הרחבת האחריות לאחר פסק דין בני עודא באה לידי ביטוי בעוד מספר פסקי דין, דוגמה לכך הוא פסק הדין בעניין אחמד אבו סמרה, בו נקבע כי ייתכנו מקרים בהם המדינה תישא באחריות אפילו על מעשים שלא היא בעצמה עשתה אלא מעשים שהיא הייתה צריכה למנוע. בעניין אבו סמארה תובעים תושבים פלסטינים את המדינה על כך שלא מנעה התפרעויות של תושבים יהודיים מכפר דרום. התפרעויות היהודים גרמו לנזק ברכוש ובגוף הפלסטיניים ואלה תובעים את המדינה ברשלנות ובהפרת חובה חקוקה. כאמור השופט אינו פוסל אפשרות לתביעה מסוג זה למרות שהנזק לא נגרם ישירות על ידי המדינה. אולם הוא קובע כי תביעות כאלה צריכות להיבחן בזהירות יתירה. יש לבחון האם היה על המדינה לצפות את הנזק, האם היא לא נקטה באמצעים ראויים למניעתו והאם מתקיים קשר סיבתי בין הפרת החובה ובין הנזק שנגרם.

פסק דין עדאלה

הלכת בני עודא גרמה לאי נוחות מסוימת בקרב המחוקק והובילה לשני גלים מרכזיים של חקיקה (לעיל). בעקבות החקיקה הוגשה עתירה של ארגון הזכויות עדאלה, כנגד סעיפי החוק האחרונים. העותרים דרשו לבטל את סעיף 5(ג) ואת סעיף 5(ב). השופט ברק קובע כי אין לסעיף 5(ג) הצדקה עניינית, זכות התביעה כבר הוגבלה בס' 5(א), ואין צורך בהגבלה נוספת, כזו המעניקה למדינה חסינות גדולה בהרבה מהתחום הסביר. לכן, נקבע כי דינו של סעיף 5(ג)להתבטל. באשר לסעיף 5(ב), בית המשפט מגלה יותר היסוס, שכן בסעיף מדובר על ארגוני מחבלים-נושא רגיש שהקביעה בעניינו קשה יותר. סעיף 5(ב), נשאר לכן בצריך עיון. פסק דין זה ניתן בדצמבר 2006, והכנסת טרם הגיבה עליו.

פסיקת בתי משפט מחוזיים

התקופה לפני הלכת בני עודא

בתי המשפט המחוזיים התמודדו עם שאלות רבות. כך למשל, הם בדקו האם החוק החל בישראל חל גם באיו"ש ועזה. תשובה לשאלה זו ניתן לראות בפס"ד בעניין עטאללה בו קובע השופט א. לרון, כי חוקי מ"י חלים גם בתחום עזה. בנוסף, ניתן לראות בפסק דין זה את ההתלבטות של השופט באשר לשאלה מהו מצב מלחמתי. באותו זמן, שנת 1974 - לפני מתן פסק דין בני עודא, לא הייתה הלכה חד משמעית ובתי המשפט נאלצו לפרש את המושג בכל מקרה לגופו. השופט מתחבט בין שתי אפשרויות, האחת מפסיקתו של בית המשפט העליון, והשנייה ממאמרו של מ. זוהר ( "פעולה מלחמתית מהי?"). לפי ההלכה שנקבעה בפסק דינו של השופט ח. כהן (פרשת הטרקטורים), יש לבדוק מהו האופי של הפעולה ולא מהו אופי התקופה. לעומתו, מ. זוהר במאמרו נותן תשובתו לפי מהות התקופה. כלומר, אם מדובר בתקופה עם אופי מלחמתי גם פעולה שנחשבת לפעולת שיגרה יכולה להיות פעולה מלחמתית ולהפך. השופט באותו מקרה לא מכריע בין הגישות, מאחר שלדידו אין צורך בכך, אך ניתן לראות כיצד חוסר הוודאות בנושא משפיע על פסיקתו.

בתקופה המדוברת ניתן לזהות את החשש מפני פסיקת הלכות חדשות. בפסק הדין ניתן להבחין במגמה זו היטב. השופט מתחבט בין האפשרות להגדיר מארב כפעולת הגנה על החיים, ואז יחשב לפעולה מלחמתית לבין האפשרות להכיר במארב כפעולת שמירה רגילה ואז הוא לא יכנס לגדרות סעיף 5. עוד ניתן לראות בפסק הדין את חוסר הנוחות של השופט מהתוצאה אליה הוא מגיע לפי החוק. הן בפתיחת פסק הדין והן בסופו מציין השופט את דעתו, באמרת אגב, שעל המדינה לפצות את הנפגע גם אם חסינותה לפי סעיף 5 נותרת בעינה.

שאלה נוספת בה דן השופט בפסק דינו היא האם על אף חסינות המדינה, יכול הנפגע לתבוע את מפקד המארב באופן אישי. השופט משיב לשאלה זאת בשלילה. לדידו, אם רצה המחוקק להעניק חסינות למדינה, ברי שהכוונה הייתה גם לאורגנים הפועלים בשמה ומטעמה. בסוף פסק הדין ניתן לראות את חוסר הוודאות ואת חוסר הביטחון של השופט עצמו בפסיקתו. הוא מציין שמאחר וההלכה אינה ברורה בנושא, וחרף קביעתו כי דין העתירה להדחות, במידה והנפגע יגיש ערעור לבית המשפט העליון, ושם ההחלטה תתהפך, השופט ידון בסכום הפיצוי לתובע. אמרה זו מצביעה בצורה הברורה ביותר על חוסר הוודאות שאפיין את בתי המשפט בימים שלפני הלכת בני עודא.

התקופה בתרי בני עודא

בפסק דין מאוחר יותר, פסק דין ג'עפאר, שבה ועלתה סוגית המארב בפני השופטת ר. חפרי-וינוגרדוב. התוצאה אליה הגיעה השופטת שונה מהתוצאה בעניין עטאללה. פסק דין זה ניתן לאחר פסק דין בני עודא, בו השופט ברק קבע באיזה תנאים יש להתחשב כדי לבדוק האם מדובר בפעולה מלחמתית או לאו. לאור ההלכה החדשה, השופטת חפרי-וינוגרדוב קובעת בביטחון ובקלות יחסית שלא מדובר בפעולה מלחמתית. היא קובעת, שלמרות שלא דובר שם בסכנה לחיילים, אלא לנוסעים על הכביש, ולמרות שבזמן הירי לא עברה מכונית בכביש - הפעולה שביצע כוח המארב היא פעולה מלחמתית על פי כל הקריטריונים המנויים בפסק דין בני עודא.

ניתן לראות את יישום הלכת בני עודא והביטחון הגובר של השופטים בפסיקותיהם לאחר ההלכה בפסקי דין נוספים של בית המשפט המחוזי. פסקי דין רבים אימצו את הקריטריונים שנקבעו בעניין בני עודא ומנעו מעצמם לבטים. דוגמה לכך היא פסק הדין בעניין עאז'י אחמד. במקרה זה נפגע התובע מירי חיילי צה"ל בשנת 1993 והוא תובע פיצויים על נזקי הגוף שנגרמו לו. המדינה טוענת שמדובר בפעולה מלחמתית ולכן אין לחייבה. בפסק הדין מסתמך השופט ג'רג'ורה על הלכת בני עודא וקובע כי לא מדובר בפעולה מלחמתית אלא בפעולת שיטור רגילה באומרו ש"לא כל התפרעות, גם אם התלוותה בזריקת אבנים היא "פעולה מלחמתית", מה גם ועל פי הרישומים לא נכתב באף מקום שמדובר בסכנת חיים....כל מה שהיה שם, ואינני מקל ראש בכך, הוא ג'יפ של הצבא, עם 4 חיילים, וכוח רגלי המורכב מ-3 מסתערבים שנדרש לבוא כדי לתפוס את זורקי האבנים. שלושת המסתערבים עם אקדחים מול קהל של זורקי אבנים וברזלים אינו הופך את הפעולה לפעולה מלחמתית". לכן, השופט מחייב את המדינה ופוסק פיצויים לתובע.

דוגמאות אחרות לפסקי דין ברוח דומה ניתן לראות בפסק דין טלאל כסמי ובפסק דין אלאא יוסף. בפסק דין כסמי, שניתן בשנת 1994, התובע נפגע בעינו השמאלית מירי חיילי צה"ל בכפר נזלת אל שרקייה, שהיה בשליטת כוחות הביטחון הישראלים. המדינה טענה לחסינות מכורח סעיף 5 לחוק הנזיקים האזרחיים. בית המשפט מיישם את הלכת בני עודא, קובע שלא מדובר בפעולה מלחמתית ומחייב את המדינה בפיצויים. במקרה של אלאא יוסף, משנת 1990, התובעת היא ילדה, שבשעת האירועים הייתה בת שנתיים וחצי. היא נפגעה בעינה מכדור גומי תועה, שנורה על ידי כוחות צה"ל בקרבת מקום לעבר נערים שידו אבנים לעבר מכוניות שנסעו בכביש שכם-ירושלים ולעבר כוח הסיור במקום. הפגיעה הובילה לעקירת העין. גם במקרה זה מיישם בית המשפט את הלכת עודא, קובע שמדובר בפעולת שיטור רגילה, מבלי להתחבט בסוגיה יותר מידי, ופוסק פיצויים לילדה.

משפט משווה

ארצות-הברית

פסק דין Koohi

פסק דין מאלף בסוגיית אחריות המדינה בנזיקין במצב של מלחמה הגיע בפני בית המשפט לערעורים בארצות הברית, פסק דין Koohi vs. US. המקרה בו עוסק פסק הדין התרחש בתקופת מלחמת איראן עיראק בה, ב-1987, החליטה ארצות הברית לתמוך בעיראק וספינות צי אמריקאיות הגנו על ספינות עיראקיות שנשאו נפט ומצרכים אחרים, מפני התקפות אירניות. ב-3 ביולי 1988 יירטה ספינה אמריקאית טיסה אזרחית, אותה הם זיהו בשגגה כמטוס F-14 איראני, שבא להתקיפם. כל 290 נוסעי הטיסה נהרגו. חלק מיורשי הנפטרים תבעו את ממשלת ארצות הברית בפיצויים. התביעה נדחתה בבית המשפט האזרחי ומקרה זה הוא הערעור.

בארצות הברית, הממשלה הפדרלית נהנית מחסינות מוחלטת מלבד למקרים בהם הממשלה איפשרה תביעות נגד המדינה והסירה את חסינותה. בין החריגים לחסינות המדינה הגורפת נמצא ה-Federal Torts Claims Act (חוק הנזיקין האמריקאי-FTCA) שרלוונטי לדעת בית המשפט למקרה זה. לכן, מסיק בית המשפט, שהוא רשאי-ואף צריך, לדון במקרה. אולם, בחוק הנזקין האמריקאי, כמו חוק הנזיקים האזרחיים בישראל, קיימים חריגים להסרת החסינות של המדינה בנזיקין, ביניהם החריג של פעולה מלחמתית שמופיע בחוק הנזיקין האמריקאי: "any claim arising out of combatant activities of the military or naval forces, or the Coast Guard, during time of war". לכן, בית המשפט צריך לשאול את עצמו האם המקרה התרחש ב"תקופת מלחמה" והאם דובר ב"פעולה מלחמתית".

בית המשפט קובע, שעל השופטים להפעיל את שיקול דעתם וההיגיון כדי לקבוע אם מדובר בפעולה מלחמתית או לאו. במקרה של מלחמת איראן עיראק הקונגרס לא הכריז על מלחמה, האם עדיין המקרה יכול להיחשב כפעולה בתקופת מלחמה? בית המשפט מציין שהוא מושפע רבות מהעובדה שבעת המודרנית ארצות הברית השתתפה בהרבה אירועים בעלי אופי עוין, מבלי שהקונגרס הכריז על מצב של מלחמה. בין השאר מציין בית המשפט את מלחמת קוריאה, מלחמת וייטנאם, ואפילו מלחמת המפרץ, שכולן החלו מבלי שהקונגרס הכריז רשמית על מצב של מלחמה ובכולן, אומר בית המשפט, אין ספק שמדובר היה הלכה למעשה במלחמה לכל דבר.

על סמך האמור לעיל מסיק בית המשפט האמריקאי, כפי שקבע בית המשפט בישראל, שאין צורך בהכרזה רשמית על מצב של מלחמה כדי שפעולה תחשב לפעולה מלחמתית. בית המשפט אומר ש"תקופת מלחמה הפכה להיות תקופות של קונפליקט צבאי ממושך ולא תקופות שהוכרזו רשמית כמלחמה".

בנוסף, נדרש בית המשפט לפרש מהי "פעולה מלחמתית". גם כאן נוקט בית המשפט בגישה של פרשנות מרחיבה, בקובעו שהמושג לא מדבר רק על אלימות פיזית. אלא גם על "פעולות הכרחיות ובעלות קשר ישיר עם מצבים עוינים". לכן, הירי של הספינה על המטוס, מתוך הנחה שמדובר בהגנה עצמית, במקרה הוא דוגמה מובהקת ל"פעולה מלחמתית".

על ידי הפירוש המרחיב של החריג בנוגע לפעולות מלחמתיות סבור בית המשפט האמריקאי שהוא מוציא לפועל בצורה הטובה ביותר את כוונת המחוקק. השופטים אומרים שברור שכוונת המחוקק, בקובעו את החריג של מלחמה, היא להבטיח שהממשלה לא תהיה אחראית על התנהגות רשלנית של הכוחות המזוינים שלה בזמן קרב. השאלה האם המלחמה הוכרזה רשמית על ידי הקונגרס, אינה רלוונטית למקרה. בית המשפט מזהה שלוש הצדקות עקרוניות לחריג של תקופת מלחמה: 1) חוק הנזיקין מבוסס, בחלקו, על התאוריה שהאחריות מובילה את הנפשות הפועלות לפעול בזהירות יתרה. במקרה זה ברור שהקונגרס אינו רוצה שאנשי הצבא יפעלו בזהירות מרובה בזמן שבו עשויים להידרש מעשים אמיצים כדי לגבור על כוחות אויב. כמו כן לא סביר שהקונגרס חפץ בכך שחייליו יחששו מפני האחריות שתוטל עליהם לאחר מעשה בשעה שהם נדרשים להחליט החלטות שמשמעותן חיים או מוות בעיצומו של קרב. 2) חוק הנזיקין מבוסס גם על הרעיון של צדק - סיפוק תרופה לקורבן התמים של מעשה שגוי. גם הצדקה זו לא חלה במקרה של מלחמה, שגובה קורבנות תמימים רבים מכל הצדדים המשתתפים. זה יהיה לא הגיוני לפצות רק חלק קטן מאותם קורבנות תמימים - בדרך כלל אזרחים של מדינת אויב - בשל הסיבה שהם סבלו מהרשלנות של הכוחות המזוינים של המדינה ולא מהאלימות שכל צד במלחמה מטיל בכוונה תחילה על הצד השני. 3) יש הצדקה עונשית לחוק הנזיקין. החברה מאמינה שהמעוול צריך לשלם על מעשיו. לא נראה לבית המשפט הגיוני שהחברה האמריקאית תרצה שחייליה ייענשו על מעשים שהם עשו כדי להגן על חייהם.

בשל כך, אומר בית המשפט, שאין מקום לחוק הנזיקין במלחמה ובית המשפט לא רואה סיבה להבדיל במקרה זה בין מלחמות שהוכרזו רשמית לבין אלו שלא. לסיכום, אומר בית המשפט שאין לו כל קושי לקבוע שכאשר, כתוצאה מהחלטה מכוונת של הרשות המבצעת, כוחות אמריקאים מעורבים בסדרה של מפגשים עוינים ברמה משמעותית, עם הכוחות הצבאיים של אומה אחרת, החריג של ה-FTCA חל. בנסיבות אלו "תקופת מלחמה" חלה, לפחות לצורך פירוש חוק הנזיקין. כמו כן, אומר בית המשפט שאין ספק ש"תקופת מלחמה" חלה במקרה של מלחמת איראן עיראק

אולם, בית המשפט לא מסתפק בקביעה זו וצועד צעד נוסף. באומרו ש"התוצאה לא הייתה משתנה לו הפלת המטוס הייתה מכוונת ולא כתוצאה מטעות". טוען בית המשפט, שאין זה משנה לצורך החריג של "תקופת מלחמה" אם הצבא מקבל החלטותיו בזהירות, או ברשלנות, בצורה ראויה או שלא. בכל מקרה החריג יחול והחסינות תתקיים כל עוד האדם שנתן את הפקודה לירות עשה זאת מתוך כוונה לקדם את מטרותיה הצבאיות של ארצות הברית.

פסק דין Skeels

למרות הפסיקה המרחיבה שראינו במקרה Koohi, הפסיקה קבעה גבולות לחריג של תקופת מלחמה. כך, לדוגמה, במקרה של Skeels vs. US. שם דובר על פעולת אימון של הצבא האמריקאי. האימון נעשה בכלים צבאיים בתקופת מלחמה, והוביל לנזק. בית המשפט החליט במקרה זה שלא להעניק חסינות למדינה באומרו שהקונגרס לא התכוון שהממשלה תהיה חסינה מפני תביעות במקרה בו כוחותיה לא פעלו בזהירות סבירה לשמירה על ביטחונם של אזרחי המדינה שכנגדה ארצות הברית יצאה לקרב.

לסיכום, גם בארצות הברית המדינה ויתרה על חסינותה בתביעות נזיקין. גם שם נקבע חריג לוויתור על חסינות במצב של פעולה מלחמתית בתקופת מלחמה. החריג של פעולה מלחמתית אומנם פורש בהרחבה אבל עדיין נדרשת פעולה מלחמתית, שהיא כוללת גם את פעולת הלחימה עצמה וגם פעולות הקשורות אליה במישרין, ובנוסף נדרש שיהיה מדובר ב"תקופת מלחמה, שכוללת גם תקופה של עימותים עוינים משמעותיים בין הצבא האמריקני לבין כוחות צבא אחרים.

אוסטרליה

גם באוסטרליה התמודדו השופטים עם בעיית הפירוש של המושג פעולה מלחמתית. את התלבטות זו ניתן לראות בפסק דין Shaw Savill. דובר על נזק שנגרם לאוניית סוחר כתוצאה מהתנגשות של ספינת חיל הים האוסטרלי בה. הנזק נגרם בשל רשלנותם של כוחות הצבא במהלך פעילות מבצעית כנגד האויב בתקופת מלחמת העולם השנייה. המדינה התגוננה בטענה שמדובר ב"תקופת מלחמה", לכן היא נהנית מחסינות ואין כלל מקום לבית המשפט לדון בתביעה. אולם, כפי שראינו בארצות-הברית ובישראל, גם באוסטרליה החליט בית המשפט שהשאלה אם בשעת ההתנגשות הספינה עסקה בפעילות אקטיבית כנגד האויב, פתוחה לפרשנותו של בית המשפט.

כמו כן דנים השופטים בדין הראוי, לדידם, בתקופת מלחמה. הם אומרים שלא ייתכן שנדרוש מקצין הניווט לנהוג בחובת זהירות כלפי ספינות אזרחיות שנמצאות בזירת הפעילות בשעת פעילות נגד אויב. בנוסף, אומרים השופטים שלא נרצה שהלוחמים ירתעו מפני דיני הנזיקין האזרחיים בשעה שהם נתונים במצב של לחימה. זאת ועוד, אומרים השופטים, שאין בידם את הכלים לבקר את קבלת ההחלטות של החיילים במצב לא טבעי כמצב של לחימה. מכאן, שהטלת אחריות על החיילים על רשלנותם שנעשתה במהלך פעילות כנגד האויב היא לא הגיונית וסותרת את שיקולי המדינות האוסטרליים. את עקרון זה מחיל בית המשפט על כל פעילות מבצעית המתנהלת כנגד האויב.

אולם, גם בית המשפט האוסטרלי מסייג את המונח "פעילות מלחמתית". כך לדוגמה אומרים השופטים שיש להבחין בין פעילות מבצעית אמיתית, לבין פעילות אחרת של כוחות הצבא בזמן מלחמה. לכן, ספינות צבאיות בזמן מלחמה שמתכוננות לעגון, כן יהיו חייבות בחובת זהירות. כך גם ספינת תדלוק, או ספינת ליווי. כשחובת הזהירות המבוקשת תבחן בראי התקופה המיוחדת.

בית המשפט מכיר בכך שבתקופת המלחמה המודרנית לעתים ההכרעה בין המקרים לא תהיה קלה. אולם, במקרה שלפניהם קובעים השופטים שאין ספק כי מדובר בפעולה מבצעית בתקופת מלחמה ולכן המדינה לא תהיה חייבת בנזיקין.

דוחות ונתונים

ע"פ נתונים של "יש דין" ארגון מתנדבים לזכויות אדם עולה כי בין השנים 2004 עד 2008 הוגשו כ – 5282 תביעות נזיקיות על ידי אזרחים פלסטינים, עוד עולה מהדו"ח כי מרבית התביעות בנוגע לנזקי גוף הם בעקבות "פציעות מירי וסיכולים ממוקדים"

בשנת 2004 הוגשו 856 תביעות בגין נזקי גוף ו – 979 תביעות בגין נזקי רכוש מתוכם שולמו 66 תביעות בגין נזקי גוף ו – 9 תביעות בגין נזקי רכוש

בשנת 2005 חלה ירידה בהגשת תביעות הוגשו כ – 690 תביעות בגין נזקי גוף ו 385 תביעות בגין נזקי רכוש כאן המגמה של בית המשפט התהפכה וניתן לראות כי דווקא חלה עליה משמעותית בכמות התביעות שהתקבלו באותה שנה התקבלו כ – 71 תביעות בגין נזקי גוף ו – 23 תביעות בגין נזקי רכוש.

בשנת 2006 מס' התביעות היה דומה הוגשו כ – 543 תביעות בגין נזקי גוף ו 317 תביעות בגין נזקי רכוש ביהמ"ש העניק פיצויים בגין נזקי גוף ל 78 תובעים ול – 18 תובעים בגין נזקי רכוש

בשנת 2007 חלה עלייה בכמות התביעות שהוגשו לבימ"ש בישראל לבקשת פיצוי נזיקי הוגשו כ – 949 תביעות בגין נזקי גוף וכ-461 תביעות בגין נזקי רכוש מתוכם שולמו 53 תביעות בגין נזקי גוף ו-25 תביעות בגין נזקי רכוש

בשנת 2008 חלה ירידה משמעותית מאוד בהגשת תביעות שכן באותה שנה לא היו סיכולים ממוקדים רבים כמו כן רבים אינם מאמינים בבתי המשפט הישראלים בשנה זו הוגשו 79 תביעות בגין נזקי גוף ו – 23 תביעות בגין נזקי רכוש מתוכם שולמו כ- 14 תביעות לנזקי גוף ו – 9 לנזקי רכוש

הנתונים מראים כי רק מיעוט קטן של התביעות הסתיים בפיצוי נזיקי שניתן למתלוננים , אם בדרך של פסק דין בבית משפט ישראלי ואם בדרך של פשרה עם משרד הביטחון.

סך הפיצויים ששולמו מאז שנת 2004 עד ל – 15 מארס 2008 הוא 50,300,000 ₪ עבור נזקי גוף בממוצע קצת יותר מ – 178,000 ₪ לכל תביעה ובנוסף כ – 2,440,000 ₪ עבור נזקי רכוש – כ – 29,000 ₪ בממוצע.

לקריאה נוספת

ספרות ומאמרים

  • י' אנגלרד, א' ברק ומ' חשין, תורת הנזיקין הכללית, (תשל"ז), עמ' 401.
  • י' בלום, מזרח ירושלים אינה "שטח כבוש", הפרקליט כ"ח (תשס"א), עמ' 183.
  • י' בלום, ציון במשפט הבינלאומי נפדתה, הפרקליט כ"ז (תשס"א), עמ' 315.
  • י' דינשטיין, ציון במשפט הבינלאומי תפדה, הפרקליט כ"ז (תשס"א), עמ' 5.
  • ר' סייבל, משפט בינלאומי, תשס"ג 2003, עמ' 423-481.
  • א' יעקב, חסינות תחת אש, משפטים ל"ג (תשס"ג).
  • א' העצני, דמוקרטיה מתגוננת במדינה מתגוננת, 50 שנות שפיטה בישראל, עמ' 217
  • מ' זוהר, פעולה מלחמתית - מהי?, הפרקליט י"ז (תשס"א), עמ' 118.

חקיקה ישראלית

  • פקודת הנזיקין [נוסח חדש], תשכ"ט-1968.
  • חוק הנזיקים האזרחיים(אחריות המדינה), התשי"ב - 1952 ס"ח 109,339.

הצעות חוק ישראליות

  • הצעת חוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב-1952, ה"ח 108,168.
  • הצעת חוק לטיפול בתביעות של פעילות כוחות הביטחון ביהודה והשומרון וחבל עזה, התשמ"ז-1987, ה"ח 2645.

פסיקת בית המשפט העליון

  • ע"א 5964/92 עודא נ' מ"י, פ"ד נו(4)1.
  • בג"ץ 8276/05 עדאלה נ' שר הביטחון (טרם פורסם).
  • ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1).
  • ע"א 6970/99 אבו סמרה נ' מ"י, נו(6) 185.

פסיקת בית המשפט המחוזי

  • ת"א 18/74 עטאללה נ' מ"י, לה(2)412.
  • ת"א 924/98 עבד נ' המפקד הצבאי באזור יהודה ושומרון, 06(7)404.
  • ת"א 789/90 אלאא יוסף נ' המפקד הצבאי איו"ש,94(3)797.
  • ת"א 0130/94 טלאל כסמי נ' מ"י, 97(4)160.
  • ת"א 924/98 ג'עפאר מחמוד נ' המפקד הצבאי באזור יהודה ושומרון ואח', 06(7)404.
  • ת"א 643/99 עזאי אחמד מחמוד נ' המפקד הצבאי באזור יהודה ושומרון, 06(35)679.

חקיקה אמריקאית

28 U.S.C 2671-2680

פסיקה אמריקאית

  • Koohi v. United States, 976 F .2d 1328 (1992).
  • Skeels v. United States, 72 F. Supp. 372 (1947).

פסיקה אוסטרלית

Shaw Savill and Albion Co. Ltd v. The Commonwealth (1940) 66 CLR 344

הערות שוליים

  1. ^ Crown Proceedings Act, 10 & 11 Geo 6, c. 44
  2. ^ ע"א 311/59 מפעל תחנת הטרקטורים בע"מ נ' חייט, פ"ד יד 1609.
  3. ^ ע"א 623/83 לוי נ' מ"י, פ"ד מ(1)477.

תבנית:אין בינוויקי