חמאס

שגיאות פרמטריות בתבנית:מפלגה
פרמטרים ריקים [ שנת פירוק ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
פרמטרים [ לוגו, שנת ייסוד, מנהיג, שם המפלגה ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

חמאס
حركة المقاومة الإسلامية

מדינה	מדינה פלסטינית
שם רשמי	حركة المقاومة الإسلامية
מייסד	אחמד יאסין, עבד אל-עזיז א-רנתיסי, מחמוד א-זהאר
מנהיגים	יחיא סינוואר
תקופת הפעילות	10 בדצמבר 1987 – הווה (36 שנים)
אידאולוגיות	לאומיות פלסטינית, אסלאם פונדמנטליסטי, איסלאמיזם סוני
מטה	עזה, הרשות הפלסטינית דוחה, קטאר
ארגונים בינלאומיים	האחים המוסלמים
hamasinfo.net

חמאס (בערבית: حماس, ראשי תיבות של حركة المقاومة الاسلامية – בתעתיק מדויק: חרכת אלמקאומה אלאסלאמיה – תנועת ההתנגדות האסלאמית; פירוש המילה "חמאס": התלהבות, גבורה) היא תנועה אסלאמיסטית-סונית פונדמנטליסטית פלסטינית, המוגדרת על ידי מדינות רבות כארגון טרור. מטרת התנועה על פי אמנת חמאס: הקמת מדינה פלסטינית אסלאמית תאוקרטית בשטחי ארץ ישראל, הכוללים הן את שטחי מדינת ישראל (למעט רמת הגולן) והן את שטחי יהודה, שומרון וחבל עזה, תחת המוטו: "אללה הוא תכליתה, הנביא הוא דמות המופת שלה, הקוראן הוא החוקה שלה, מלחמת הקודש היא דרכה, והמוות למען אללה הוא הנעלה במשאלותיה."

תנועת חמאס הוגדרה כארגון טרור על ידי מדינות רבות ובהן ישראל, ארצות הברית, קנדה, האיחוד האירופי, ירדן, מצרים ויפן. מנגד היא מוגדרת כתנועה פוליטית לגיטימית על ידי איראן, רוסיה, טורקיה, סין ורוב מדינות ערב. על פי הצהרות פומביות, תנועת חמאס מחולקת לשלוש זרועות: (1) זרוע פוליטית-מדינית; (2) זרוע צבאית ("גדודי עז א-דין אל-קסאם" וה"מוראביטון"), שנאבקת בישראל באמצעות ביצוע פעולות טרור; (3) זרוע אזרחית ("דעוה"), הפועלת לרווחת הציבור הרחב, בהפעלת מרפאות, מתן צדקה, חלוקת מזון, והקמת בתי ספר, ובהשפעת פעילות הרווחה מגייסת תומכים רבים לחמאס. במדינות המערב רואים הפרדה זו כמלאכותית ומגדירים את חמאס כארגון טרור^{[דרוש מקור]}. מאז השתלטותה על רצועת עזה, חמאס היא גם גוף שלטוני, אך לא ברור כיצד מבנה התנועה השתנה לאור המציאות הזו.

בתקופת האינתיפאדה השנייה הובילה חמאס את הטרור הפלסטיני ובפרט את גל פיגועי ההתאבדות כנגד אזרחי ישראל. בשטחי יהודה ושומרון חמאס מוגרה ברובה על ידי הפעילות הצבאית של צה"ל והשב"כ, ומאז לא מצליחה להשתקם. לעומת זאת, ברצועת עזה, למרות חיסול רוב ההנהגה הבכירה שלה (בפרט אחמד יאסין, סלאח שחאדה, איבראהים מקאדמה, עדנאן אל-ע'ול ועבד אל-עזיז א-רנתיסי), חמאס שמרה על כוחה, ואף התחזקה אל מול אוזלת ידם של מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית.

רשימת חמאס "הרפורמה והשינוי" זכתה לרוב בבחירות למועצה המחוקקת, פרלמנט הרשות הפלסטינית, בינואר 2006. ראש סיעת התנועה בפרלמנט, אסמאעיל הניה, היה ראש ממשלת הרשות עד לפיזורה ולהוצאת חמאס מחוץ לחוק על ידי ראש הרשות, מחמוד עבאס, במהלך עימות חמאס-פת"ח ברצועת עזה. זאת, לאחר שחמאס השתלטה בכוח על רצועת עזה ב-14 ביוני 2007, תוך רציחת פעילי פת"ח רבים. חמאס ממשיכה לשלוט בפועל ברצועת עזה, תחת הנהגתו של הניה, שכפוף לח'אלד משעל, העומד בראש הזרוע המדינית של חמאס ששוכנת בקטאר, ולמחמוד א-זהאר, שאחראי על קשרי החוץ של הארגון בעזה. לאחר חתימת הסכם הפיוס בין פת"ח לחמאס בקהיר באפריל 2011 אמר משעל כי חמאס תקבע את אופי המאבק נגד ישראל, כולל השימוש באלימות ובטרור, בתיאום עם הפת"ח. באוקטובר 2011 בעסקת שליט הגיעה תנועת חמאס להסכם עם ישראל על שחרורם מהכלא הישראלי של 1,027 אסירים פלסטינים, בהם 280 רוצחים שנשפטו למאסר עולם, בתמורה לשחרורו של החייל החטוף גלעד שליט. ב-2014 נחתם הסכם פיוס נוסף בין חמאס לפת"ח והוקמה ממשלת מעבר בתמיכת שני הארגונים.

האידאולוגיה הבסיסית של חמאס

יעדים

יעדי חמאס נגזרים מיעדי "האחים המוסלמים". החידוש שבתפיסת חמאס הוא שילוב התפיסה התאולוגית המוסלמית במסגרת המאבק הלאומי הפלסטיני. חמאס גורסת כי מדינת ישראל (או כהגדרתה, "הישות הציונית") היא ישות מלאכותית, שהיא פרי של כיבוש, עושק וגזל. בראיית חמאס, כל אדמת ארץ ישראל ("מהים עד הנהר") היא אדמה קדושה (וקף) אסלאמית, אשר צריכה להיות תחת שלטון מוסלמי. נוצרים ויהודים רשאים לחיות כמיעוטים במדינה הפלסטינית האסלאמית רק אם הם יכירו בשלטון האסלאם.

אמצעי מאבק

כרוז של חמאס המשבח את פיגועי ההתאבדות

לשם השגת יעדה, חמאס דוגלת בשימוש בשני אמצעים עיקריים:

• ג'יהאד – ג'יהאד הוא מושג אסלאמי, שפירושו "מלחמה למען הדת". באסלאם יש פירושים שונים למהות המושג ולאופן שבו יש ליישם אותו. לפי אחת הפרשנויות, משמעות הג'יהאד היא מאבק בכוח כדי להעביר את כל ה"כופרים". הג'יאהד, עם זאת, פוסח על בני "דתות הספר" (יהדות, נצרות, זורואסטריות), אם הם מכירים בשלטון האסלאם ומתיר את קיומם כבני חסות. בפרשנות חמאס להקשר הפלסטיני, ג'יהאד פירושו מאבק אלים נגד ישראל או כל גורם לא-מוסלמי השולט בשטחי פלסטין. במסגרת הג'יהאד, אנשי הדת של חמאס נותנים הכשר דתי גם למעשים שנחשבים בדרך כלל אסורים למוסלמים, כגון פעולות התאבדות, פגיעה באוכלוסייה אזרחית ושימוש בנשים וילדים במלחמה, ואף רצח פלסטינים חפים מפשע, אם קיים, לדעתם, חשש שאלו יעבירו מידע לישראל. ההצדקה של חמאס לפעולות אלו היא שהעם הפלסטיני נמצא תחת כיבוש ואין לו כלים אחרים נגד ישראל, שלה אמצעים טכנולוגיים מתקדמים.
• דעוה (دعوة) – בתרגום מילולי לעברית פירוש המושג הוא "הטפה". בהקשר הדתי-מוסלמי הכוונה לקריאה לאמונה באללה. בהקשר הפלסטיני, דעוה היא פעילות של צדקה, סיוע סוציאלי וחינוך, אשר מהווים "הכשרת לבבות". חמאס מעוניינת בכך גם לקרב את העם הפלסטיני לאסלאם וגם לקרב אותו להשקפותיה האידאולוגיות. הדעוה יוצרת, למעשה, אינדוקטרינציה, ומקנה לחמאס תמיכה עממית. הדעוה משתלבת בשאיפת חמאס ליצור מדינה אסלאמית, משום שחמאס אינה מעוניינת בהפיכה אלימה, הכופה את האסלאם על העם, אלא בשינוי חברתי שיוביל לתמיכה עממית באסלאם - "אבולוציה ולא רבולוציה". בעיניי כמה מהמומחים, מטרת הדעוה היא הסתת הדור הצעיר כנגד ישראל והחילוניות וחינוכו לפעול באלימות. מאז כניסתה של חמאס למערכת הפוליטית במהלך 2005 והשתלטותה על רצועת עזה ב-2007, השתנתה מערכת היחסים שבין האמצעים העומדים לרשות התנועה. מחד, שלטונה ברצועה אפשר לה לקדם חלק מיעדיה בשינוי החברה הפלסטינית באמצעות חקיקה וכפייה ומנגד, חשף אותה למערכת לחצים צבאיים וכלכליים על ידי ישראל, מדינות ערב ואף כמה מבעלות בריתה. במהלך 2011, הצהירו דוברי התנועה כי יחתרו להשתמש יותר בכלים מדיניים ועממיים כדי להשיג את מדיניותם, אך זאת מבלי לוותר על "זכותם להשתמש בהתנגדות".

מדיניות

חמאס מתמרנת באמצעות כלים אלו (ג'יאהד ודעוה), תוך קשב מתמיד לקשת הסיכויים ולסיכונים העומדים בפניה. שיטות השימוש בג'יאהד ודעוה משתנות באופן מתמיד, על פי המצב המדיני בו חמאס פועלת. חוקרי התנועה במערב ובעולם הערבי ציינו כי חמאס משתדלת שלא לפגוע בארבעה עקרונות מרכזיים:

• אי-הכרה בישראל, ג'יאהד – בראיית חמאס, מדינת ישראל היא ישות מלאכותית, שנוצרה עקב קולוניאליזם. כתוצאה מכך, חמאס אינה מבצעת צעדים אשר משתמע מהם כי היא משלימה עם קיומה של ישראל או תשלים עם קיומה בעתיד. כתוצאה מעמדה זו, חמאס שואפת תמיד לפעילות של מאבק אלים כנגד ישראל (כולל שימוש בטרור המתאבדים), והיא שוללת את האפשרות של וויתור על "נשק ההתנגדות". עם זאת, מאז תחילת התהאדיה קיימות בצמרת חמאס דעות חלוקות לגבי ישראל והמאבק בפועל, ויש כאלה התומכים בהפסקת אש לשם דחיית המאבק, ולמשא ומתן עקיף עם מדינת ישראל, ללא הכרה בישראל. מצע חמאס הפוליטי נחשב בעיני מומחים לענייני פלסטינים למתון מאשר העקרונות הבסיסיים של התנועה.
• זיקה לאסלאם – "חמאס: מצעה הוא האסלאם. ממנו היא שואבת את רעיונותיה, את מושגיה והבנתה על היקום, החיים והאדם… ממנו היא שואבת השראה להדריך את צעדיה" (אמנת חמאס). חמאס שואפת תמיד להעניק נופך איסלאמי לפעולותיה, ולקרב את העם הפלסטיני לפירוש שהיא נותנת לאסלאם. חמאס, לפיכך, לא מקבלת את הרעיון של הקמת מדינה חילונית (המזוהה עם אש"ף ופת"ח), אלא אם מדובר בשלב בדרך להקמת מדינה אסלאמית.
• הימנעות מפִתְנה (מלחמת אחים) – חמאס שואפת תמיד לפעול מתוך שיתוף עם כוחות הפלסטיניים, אשר בראייתה הם חלק מההתנגדות הפלסטינית. לפיכך, על אף התנגדותה לעמדות התנועות החילוניות (בעיקר הפת"ח, הנוקטת פרגמטיות מדינית ורעיונית), היא רואה בהן שותפות. באמנת חמאס, לדוגמה, מכונה אש"ף (שכבר באותה עת הכיר בהחלטה 242), "האב, האח, שאר הבשר והידיד". ראייה זו מדריכה את חמאס להימנע כמה שיותר מחיכוכים אלימים עם כוחות פלסטיניים אחים. החל מ-2006 החלו רבים להטיל ספק בעקרון זה, לאחר שורה של עימותים אלימים שהתקיימו בין פעילי חמאס ופת"ח, בעיקר ברצועת עזה.
• לגיטמציה פנימית – חמאס שואפת לשמור תמיד על תדמיתה בעיני העם הפלסטיני, כתנועה נקיית כפיים, אשר אימוץ רעיונותיה יאפשר לפלסטינים להשתחרר מהכיבוש הישראלי. חמאס, בהרבה ממהלכיה, נוקטת ברגישות רבה כלפי דעת הקהל הפנימית, ומשתדלת שלא להתעמת עמה.

במסגרת עקרונות אלה, מתמרנת חמאס בין הגורמים השונים. ניתן לראות מרחבי גמישות רבים של חמאס בכל הקשור לאמצעי מאבקה, אך דוגמטיות מוחלטת ביחס ליעדיה. דוגמה בולטת לנכונותה של חמאס להתפשר היא ההסכמה על ההודנה במהלך חודשי יולי-אוגוסט 2003: אף שלא הכירה בישראל, חמאס הסכימה להפסיק את הפיגועים כלפי ישראל למשך זמן קצוב, תוך שהיא נעזרת בתקדים דתי. מהלך זה, שנועד לאפשר לחמאס להתמודד עם הלחץ הפוליטי הפנימי, איפשר לחמאס מספר חודשים של שיקום (במהלכם ישראל צמצמה את פעילותה המבצעית) אשר השתלמו לאחר מכן בעליית כוחה של חמאס בבחירות של 25 בינואר 2006, שבהם הביסה את תנועת הפת"ח השלטת. לדברי מומחים אחרים, מטרת ההודנה הייתה לחזק את הכוח הצבאי בזמן שישראל מפסיקה את החיסולים והמבצעים הצבאיים. חמאס ביצעה מהלך דומה בראשית 2005, כאשר הסכימה ל"ת'הדיה", הרגעה, שיזם מחמוד עבאס, תוך שהיא שומרת, לטענתה, על זכות התגובה.

עקרון ה'צבר'

עקרון נוסף, הן באידאולוגיה והן במדיניות חמאס, הוא ה'צבר' (صبر הגייה מקורבת: סַבְּר), שפירושו סבלנות, אורך רוח והתמדה. חמאס מבינה שיעדיה הם רחוקים מהשגה בטווח הקרוב, ולכן היא דוגלת במאמץ שהוא מקיף, ארוך-טווח, ומשתנה בשיטותיו בהתאם לכל סיטואציה. חמאס נאחזת בתקדימים היסטוריים כדי להמחיש כי את ישראל ניתן להשמיד בטווח הארוך, כל עוד הפלסטינים יפגינו עמידה איתנה: "גם להסתערות הציונית הנוכחית קדמו פשיטות צלבניות מן המערב ואחרות טטאריות מן המזרח, וכשם שעמדו המוסלמים בפני הפלישות ההן ועיבדו תוכניות להילחם בהן ולהביס אותן, כך יש ביכולתם להתייצב בפני הפלישה הציונית ולהביסה. אין הדבר קשה לאללה אם יהיו הכוונות טהורות והנחישות כנה…" (אמנת חמאס).

אנטישמיות באידאולוגיית חמאס

בהמשך לתפיסה הפאן-אסלאמית, רואה חמאס את שורש הבעיה במזרח התיכון ביהדות ולא רק בישראל, אותה היא תופסת כ-"ראש גשר" לאזור. הוגי חמאס ואנשיה במסגדים מטיפים לדמוניזציה של העם היהודי כולו ומתירים פגיעה בו. כדי לעשות זאת, משתמשת חמאס הן במוטיבים אסלאמיים של אנטישמיות והן באנטישמיות אירופית "קלאסית". חמאס מדגישה שהיהדות פעלה כנגד מחמד כבר מראשית דרכו של האסלאם ושמחמד פעל נגדם בכח. סעיפים 17 ו-22 של אמנת חמאס מציינים את השליטה של היהודים בתרבות, בחינוך ובאמצעי התקשורת במערב, מזכירים את הפרוטוקולים של זקני ציון וטוענים שהיהודים עומדים מאחורי המלחמות והמאבקים בעולם, לרבות מלחמות העולם הראשונה והשנייה. האמנה עושה גם דמוניזציה של העם היהודי כמי שמתכנן להשתלט על המזרח התיכון כולו. אנשי חמאס ומסמכים רשמיים של התנועה עומדים גם מאחורי התבטאויות שמקטינות ומגמדות את שואת העם היהודי או מכחישות אותה לחלוטין. כך למשל, עבד אל-עזיז רנתיסי, מראשי חמאס, הרבה להתבטא בנושא השואה ולטעון שהיא הייתה "זיוף ציוני" וכי "הציונים היו מאחורי הפעולות של הנאצים". במסמך תגובה רשמי לוועידת סטוקהולם בינואר 2000 הצהירה חמאס על עמדתה הרשמית המכחישה את השואה:

"מה שכביכול נקרא שואה [...] הוא סיפור מומצא ללא ביסוס ... ההמצאות של האשליות הגדולות הללו על פשע לכאורה שמעולם לא קרה, [...] חושף בבירור את הפנים הגזעניות של הציונים, שמאמינים בעליונות הגזע היהודי על שאר האומות."

כמו כן, מונעת חמאס מאונר"א ללמד על השואה בבתי הספר של הארגון ברצועת עזה.

שיא השימוש במוטיבים אנטישמיים מצד חמאס בא לידי ביטוי באמצעי התקשורת, בפרסומים ובדברים של בכירי התנועה בערבית הקוראים להשמדת העם היהודי ומוצאים את הצידוק ההלכתי לצעד כזה. לפי גישה זו, היהודים כבר אינם ד'מים (בני חסות) של האסלאם מכוון שפעלו נגדו ועתה הם אויבים שיש להשמידם. לתפיסתם, אללה איפשר את הקמת המדינה היהודית על מנת לרכז את היהודים ולהקל על המלאכה. חבר הפרלמנט הפלסטיני מטעם תנועת חמאס, ד"ר יונס אלאסטאל, כתב למשל מאמר בשנת 2008 תחת הכותרת "ייסורי הגהנום הם גורל היהודים בעולם הבא ובעולם הזה והם עומדים להתממש". במאמר זה, שפורסם בעיתון חמאס - אלרסאלה, טוען אלאסטאל שגורל היהודים לשריפה כבר בעולם הזה ונותן את הפיגוע בישיבת מרכז הרב כדוגמה להשמדה זו, כלומר השמדה אקטיבית ולא צפייה לענישה בידי האל.

חמאס והג'יהאד העולמי

תנועת חמאס תומכת בג'יהאד העולמי אך בשלב הראשון דוגלת בהקמת מדינה אסלאמית בשטחי ארץ ישראל בלבד. לפיכך, מנסה חמאס לגייס את תמיכת העולם במאבק זה ולבדל את עצמו מארגונים כמו אל-קאעידה. כך למשל, גינתה חמאס את פיגועי 11 בספטמבר ואף פעלה באופן זמני נגד פעילי ארגון הטרור האסלאמי "אל-תוחיד ואל-ג'יהאד", המסונף ל"אל-קאעידה", אשר חטפו ורצחו את ויטוריו אריגוני ברצועת עזה באפריל 2011, בדרישה לשחרור מנהיגם, אבו וליד אל-מקדסי, אך באוגוסט 2012 שחררה חמאס מהכלא אותו מנהיג.

יחד עם זאת, חמאס משתפת פעולה עם ארגונים המזוהים עם אל-קאעידה במאבק וטרור נגד ישראל (כגון חטיפת גלעד שליט ביחד עם צבא האסלאם). בעקבות חיסולו של מנהיג אל-קאעידה, אוסאמה בן-לאדן, בתחילת מאי 2011 גינה איסמעיל הנייה, ראש ממשלת חמאס, את החיסול וכינה את בן-לאדן "לוחם ערבי מוסלמי".

אסטרטגיה

על פי דוד פסיג החמאס, כמו ארגוני טרור נוספים שמנסים להלחם במדינות הדמוקרטיות, מצא כי "הברית שיש בין האזרח במדינה הדמוקרטית לבין הצבא והממשל שלו הוא הנכס האיתן ביותר של המדינה, שגורם בסופו של דבר לעליונות צבאית, מדעית, תרבותית וטכנולוגית". לכן מאמציהם מיועדים וממוקדים לפגוע בברית זו, ולנסות "למוטט או לפחות לזעזע את הקשר ההדוק והאמון שיש לאזרח הדמוקרטי עם מנהיגיו ומפקדי צבאו", באמצעות תורת לחימה בעלת נדבכים רבים, שאחד מיסודותיה הם חילופי מהלומות שיפגעו באזרחים ויתישו אותם. אנשי החמאס מנסים ליצור קרע בין האזרחים למנהיגים, שיגביל את היתרונות הצבאיים, הטכנולוגיים והכלכליים של ישראל בעת לחימה, בשל מצוקת האזרחים, בעוד שחמאס ימשיך להתחמש ולתקוף את ישראל ולנסות להכריע אותה.

היסטוריה של חמאס

הקמה

דגל חמאס

חמאס הוקמה ב-15 בדצמבר 1987 על ידי מספר אנשי האחים המוסלמים ברצועת עזה בראשות שיח' אחמד יאסין ומוחמד טאהא, אחרי שצברו כוח במשך שנות ה-80, יש הסוברים בעידוד השלטון הצבאי הישראלי שראה באנשי האחים המוסלמים שעסקו בצדקה כאלטרנטיבה לאש"ף, שנחשב אז לאויב המרכזי של ישראל מהצד הפלסטיני וערך פעולות אלימות נגדה.

התנועה גייסה את אנשיה באמצעות מערכת ארגוני הצדקה שהקים בשנים אלו, ועל תשתית ארגוני צדקה איסלאמיים נוספים אשר היו מזוהים עם חמאס אידאולוגית. עם זאת, כארגון פוליטי עם מטרות סדורות, התנועה עלתה לבימה רק עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה ושילבה בפעם הראשונה אידאולוגיה לאומית פלסטינית עם אידאולוגיה איסלמית. בין פעולותיה הבולטות בתקופה זו ניתן למנות את חטיפת ורציחת החיילים אבי סספורטס ואילן סעדון, בעקבותיהם נשפט ונכלא מנהיג התנועה אחמד יאסין.

חמאס בתקופת הסכמי אוסלו

ב-13 בדצמבר 1992, טרוריסטים של חמאס חטפו ורצחו את שוטר משמר הגבול רס"ב נסים טולדנו. אחרי מציאת גופתו החלה ישראל במבצע מעצרים של מחבלי חמאס מבוקשים. בבוקר ה-16 בדצמבר החליטה ממשלת רבין לגרש ללבנון, באותו יום, למעלה מ-400 טרוריסטים של חמאס, לתקופה של שנתיים (ראו ערך מורחב: גירוש פעילי החמאס ללבנון). על ההחלטה הוטל איפול בתקווה שהיא תוכל להתבצע מבלי שהעניין יגיע לדיון בבג"ץ. ההחלטה הודלפה לארגוני זכויות אדם, שמיהרו להגיש עתירה לבג"ץ עוד באותו לילה. השופט אהרן ברק הוציא צו ביניים שמנע את המשך הגירוש, והדיון נערך למחרת. בדיון בבג"ץ, אושר ביצוע הגירוש, וב-17 בדצמבר גורשו 415 טרוריסטים למרג' א-זוהור, מעבר לרצועת הביטחון בדרום לבנון. בלחץ ארצות הברית, הוחלט בפברואר לקצר את תקופת הגירוש לשנה אחת בלבד.

העיכוב ופרסום הגירוש גרם לכך שממשלת לבנון התכוננה לכך מראש, ומנעה מהמגורשים להיכנס לשטח שבו היא שלטה. כך הם הקימו מחנה אוהלים, שמיקד את תשומת לב התקשורת העולמית. במחנה המגורשים בלטו הטרוריסטים עבד אל-עזיז רנטיסי ומחמוד א-זהאר, שהתקדמו בצמרת התנועה כתוצאה מכך, והפכו למנהיגי הדור השני שלה. המגורשים ניצלו את תקופת שהותם בלבנון ליצירת קשרים עם ארגון החזבאללה וללמידת דרכי פעולה חדשות בתחום הטרור והחבלה. יש סוברים, שכך הייתה תרומתם חשובה לביצוע גל פיגועי הטרור הפלסטיני, שהחל ב-1994, לאחר חזרתם של כל הטרוריסטים שגורשו.

ב-16 באפריל 1993, בוצע פיגוע ההתאבדות הראשון על ידי חמאס. מחבל מתאבד התפוצץ בסמוך לפונדק דרכים בצומת מחולה בבקעת הירדן. בתחילת 1996 נהרג הטרוריסט יחיא עיאש על ידי ישראל, ובתגובה בוצעו ארבעה פיגועי התאבדות - בירושלים, בתל אביב ובאשקלון. בעקבות פיגועים אלה, טענה הרשות הפלסטינית, כי החלה לפעול נגד חמאס, ולדכא לכאורה את פעילותה. זמן קצר לאחר מכן, נעצר ראש הלשכה המדינית של התנועה, מוסא אבו מרזוק, במהלך נסיעה לארצות הברית, והוחלף על ידי סגנו ח'אלד משעל. אבו מרזוק שוחרר לבסוף כעבור שנה אך התמנה לסגנו של משעל במקום לחזור לתפקידו המקורי.

בשנת 1997, לאחר שני פיגועי התאבדות בירושלים, הורה ראש ממשלת ישראל דאז, בנימין נתניהו, למוסד, לחסל את ראש הלשכה המדינית החדש של התנועה, ח'אלד משעל, שהתגורר בירדן והוגדר כ"ראש הנחש", שעומד למעשה בראשות הארגון, באמצעות רעל מיוחד (ראו ניסיון ההתנקשות בח'אלד משעל). המבצע הסתבך, וסוכני "המוסד" שנשלחו לבצע את הפעולה נתפסו. בתמורה לשחרורם, שלחה ישראל תרופת נגד שהצילה את חייו של משעל, ושחררה עשרות טרוריסטים פלסטינים שנשפטו לתקופות מאסר ארוכות על מעשי הטרור שביצעו, ובראשם שייח' אחמד יאסין. יש סבורים, כי פעולות אלה, וכן התגברות פעילות מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית, הביאו להפוגה בפיגועי ההתאבדות, עד לפרוץ האינתיפאדה השנייה.

במהלך הפוגה זו, ולקראת הדיונים בקמפ-דייוויד על הסדר הקבע, הציע יאסין, כי חמאס תכריז על הודנה למשך 10 או 20 שנה, בתמורה להקמת מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים, "והדור הבא יחליט אם לחדש את המאבק". לא ידוע כיום, אם הצעה זו הייתה ממשית, משום כישלון השיחות.

חמאס באינתיפאדה השנייה

מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה עלה כוחה של חמאס. סיבה אחת היא התפוררות שלטון הרשות הפלסטינית והשחיתות ברשות, שחלקה קשור למונופולים שיצרו אנשי הרשות עם אנשי עסקים ישראליים. חמאס נחשבה לגוף אידאולוגי שהשחיתות לא דבקה בו. סיבה נוספת היא פופולריות מעשי הרצח, הטרור והגרילה שלו כנגד ישראל בקרב הציבור הפלסטיני. למרות העוינות בין חמאס לפת"ח ולרשות הפלסטינית, טוענים גורמי ימין בישראל, כי השניים קיימו שיתוף פעולה חלקי בהתקפות כנגד ישראל, כאשר יאסר ערפאת משתמש בחמאס ללחוץ את ישראל על ידי טרור מבלי שהרשות תהיה אחראית לכך. ברצועת עזה, חמאס וגדודי חללי אל-אקצה לקחו אחריות משותפת על מספר רב של פעולות טרור כנגד ישראל.

במהלך האינתיפדה החלה ישראל להפעיל מדיניות חיסול ("סיכול ממוקד") כנגד פעילי התנועה. מדיניות זו עוררה מחלוקת בישראל ובעולם, ויש שטענו שהיא אינה יעילה ואף משיגה את התוצאה ההפוכה בכך שהיא מלבה את האש. כמו כן, ארגוני שמאל וארגוני זכויות אדם בארץ ובעולם הביעו מחאה כנגד מדיניות החיסולים, בטענה שהיא מהווה למעשה ביצוע גזר דין מוות ללא משפט. בתחילה מדיניות זו הופעלה כנגד פעילים צבאיים שנחשבו כ"פצצות מתקתקות", אך ככל שעבר הזמן הופעלה מדיניות זו גם כנגד אנשי "הזרוע הפוליטית" של הארגון, המפיחים רוח במפרשי "הזרוע הצבאית" (גדודי עז-א-דין אל קסאם). בקיץ 2003 נהרג דובר חמאס ברצועה, איסמאעיל אבו שנב, בעוד שבכירי הארגון עבד אל-עזיז רנטיסי ומחמוד א-זהאר ניצלו מניסיונות דומים.

בשנת 2003 הטיל מטוס קרב של חיל האוויר הישראלי פצצה במשקל רבע טון על בית שבו התכנסו בכירים רבים בחמאס: מוחמד דף, ראש הזרוע הצבאית; עדנאן אל-רול, המהנדס ברצועה והאחראי על פרויקט הקסאם; השייח אחמד יאסין, המנהיג הרוחני של חמאס; אסמאעיל הניה, ראש לשכתו של יאסין; עבד אל-עזיז רנטיסי, סגנו של השייח יאסין; ומחמוד א-זהאר, מראשי חמאס וסגנו של יאסין. הפצצה פגעה רק בקומה העליונה של הבית.

ב-22 במרץ 2004 נהרג מייסד התנועה ומנהיגה, השייח אחמד יאסין. הייתה זו מכה קשה לחמאס ועליית מדרגה בתגובות של ישראל כנגד הארגון. במקומו מונה ח'אלד משעל למנהיג חמאס. כמנהיג חמאס בשטחי יהודה, שומרון ועזה מונה עבד אל-עזיז רנטיסי, שנהרג גם הוא ב-17 באפריל 2004.

על-פי נתונים שפירסמה מערכת הביטחון עם חיסולו של יאסין, בשלוש וחצי שנותיה של האינתיפאדה השנייה ביצע חמאס 425 פיגועים, שבהם נהרגו 377 ישראלים ונפצעו 2,076 אנשים. 52 מפיגועים אלה היו פיגועי התאבדות, שבהם נהרגו 288 ישראלים ונפצעו 1,646. לפי המרכז למורשת המודיעין ביצעה חמאס מאז תחילת העימות 780 פיגועים בהם נהרגו 430 אזרחים ונפצעו 2,260 אזרחים.

מדיניות הסיכולים הממוקדים פגעה קשה בתשתית ההנהגתית והצבאית של חמאס. בשנת 2004 נהרגו רוב המהנדסים הבכירים של חמאס ברצועת ופעילים בכירים בתעשיית הקסאם (הבכיר שבהם היה עדנאן אל-ע'ול). פגיעות קשות אלה הביאו להחלשה בכוחה של חמאס לבצע פיגועי התאבדות בשטח ישראל, והיא הגיבה בהגברת ירי הרקטות לעבר יישובי גוש קטיף ושדרות.

התחזקות חמאס בציבור הפלסטיני, ההתפוררות ההדרגתית של הרשות הפלסטינית ופת"ח, ההחלטה הישראלית על תוכנית ההתנתקות ובעיקר מות יאסר ערפאת הביאו לשינוי במדיניות התנועה בתחילת 2005, ולהדגשה רבה יותר של מאפייניה הפוליטיים. חמאס החליטה על השתתפות בבחירות למועצות המקומיות ובבחירות למועצה המחוקקת, והסכימה ל"תהדייה" (הרגעה) שהכריז אבו מאזן בפסגת שארם א-שייח בשנת 2005.

במהלך 2005 המשיכה חמאס בפעילותו הצבאית, כתגובה, לטענתו, על הפרות ישראליות של ה"תהדייה". בסבבי הבחירות המקומיות זכתה חמאס במספר עיריות מרכזיות, בהן שכם וקלקיליה. במקביל, התחדדה היריבות בין התנועה ובין פת"ח והרשות הפלסטינית. ב-14 ביולי 2005 החלו עימותים בין התנועות ברצועת עזה, על רקע ניסיון מנגנון "הביטחון הלאומי" למנוע ירי פצמ"רים לעבר ישראל. במהלך העימותים נהרגו שני פלסטינים, נפצעו כמה עשרות נוספים והוצתו שריוניות ותחנות משטרה של הרשות הפלסטינית.

חמאס החרימה את הבחירות ליושב ראש הרשות הפלסטינית שנערכו בינואר 2005, לאחר מותו של יאסר ערפאת, אולם הודיעה שתשתף פעולה עם מי שייבחר לתפקיד. בבחירות לרשויות המקומיות שנערכו לאורך שנת 2005 זכה חמאס בהצלחה יחסית, בעיקר ברצועת עזה, אך גם ביהודה ושומרון.

בחירות 2006 לרשות הפלסטינית

ב-25 בינואר 2006, לאחר שנדחו מספר פעמים, נערכו הבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית. הסוקרים הפלסטינים וגורמי מודיעין ישראליים צפו ניצחון דחוק לפת"ח של אבו מאזן על פני "רשימת הרפורמה והשינוי" של תנועת חמאס בראשות איסמעיל הנייה וסגנו מוחמד אבו טיר. ההערכות בעיתונות הישראלית והפלסטינית היו שממשלת ישראל מסייעת לפת"ח בבחירות, כדי למנוע את עליית חמאס. אף על פי כן, חמאס הפתיעה וזכתה ברוב גדול (75 מושבים בפרלמנט לעומת 43 של הפת"ח) בבחירות דמוקרטיות שקטות שפוקחו על ידי נציגות בינלאומית. בין הסיבות לעליית חמאס ניתן למנות את השחיתות והאנרכיה ברשות שמזוהה עם בכירי תנועת הפת"ח, אי האפקטיביות של מדיניות אבו מאזן כלפי המחסומים, נוכחות צה"ל בשטחים ובניית גדר ההפרדה בתוך תחומי הגדה, תפישת הציבור הפלסטיני לגבי תרומת המאבק המזוין של חמאס למהלך ההתנתקות ותמיכת הציבור הפלסטיני בהמשך הטרור נגד ישראל. סקרים שערכו מכונים פלסטיניים גילו שרוב המצביעים ש-40% עשו זאת בשל השחיתות ברשות, אחוז מסוים נתן קולו לתנועה בגלל התפישות הדתיות של התנועה ורק כעשרה אחוז הצביעו עבורה בשל עמדותיה המדיניות הניציות. כמה מהם הסבירו את ניצחון חמאס במכניזם של הבחירות - במסגרתו כמחצית מהצירים נבחרו באופן אישי ולא על בסיס שיוך תנועתי. בבחירות היחסיות נוצר שוויון יחסי בין פת"ח ו-חמאס (29% ל-חמאס לעומת 28% ל-פת"ח), בניגוד לבחירות האזוריות, שהיו על בסיס אישי.

זמן קצר לאחר הבחירות, החל לחץ בינלאומי כבד שרוכז על ידי ארצות הברית וישראל כנגד המפלגה, שהוביל לכך שמנהיגי חמאס ישמיעו אמירות מתונות יותר מאלה המופיעות במצע התנועה. בישראל התרחש ויכוח ער לגבי חמאס, ומפלגת הליכוד העמידה את הנושא במרכז הקמפיין שלה לבחירות 2006, כשהשתמשה בסלוגן "בנימין נתניהו - חזק מול חמאס". ב-21 בפברואר 2006, הטיל אבו מאזן את הרכבת הממשלה על אסמאעיל הניה, מספר אחד ברשימת חמאס. לאחר מספר ניסיונות כושלים לקיים מגעים עם ארגונים אחרים בנושא, נאלצה חמאס להקים ממשלה בלא שיתוף מפלגות אחרות. לאחר הקמת הממשלה, הציבו האיחוד האירופי, רוסיה, ארצות הברית והאו"ם שלושה תנאים, המכונים "תנאי הקווארטט", שאי עמידת תנועת חמאס בהם תוביל לעצירת הזרמת כספי תרומות מחו"ל ל"רשות". תנאים אלו היו:

• הכרה בהסכמים שנחתמו בין אש"ף וישראל, לרבות הסכמי אוסלו.
• התנערות מהתמיכה בטרור.
• הכרה בישראל.

חמאס סירבה לתנאים אלו, והאיחוד האירופי החליט על אי מתן תרומות ישירות לרשות הפלסטינית עד שתעמוד בהן.

המאבק הפנימי מול פת"ח

זמן קצר לאחר הקמת ממשלת הרשות הפלסטינית החמישית, החל מאבק פנימי חריף בין חמאס לבין הנשיא הפלסטיני אבו מאזן ותנועתו פת"ח. מאבק זה החל בשל מספר סוגיות:

• דרישת אבו מאזן כי ממשלת חמאס תכיר בישראל ותעמוד בתנאי הקהילה הבינלאומית.
• מאבקי סמכויות בין משרדי הממשלה לבין מוסד הנשיאות, לרבות השליטה בגופים הכלכליים והמנהליים ברשות ובמערך הביטחון הפלסטיני.
• הקמת "הכח המבצע" - מנגנון ביטחוני נוסף - על ידי שר הפנים הפלסטיני סעיד ציאם, אשר היווה מוקד למתיחויות רבות.

בעוד שבחודשים הראשונים המאבק היה בעיקר הסברתי, באפריל 2006 נשא יו"ר הלשכה המדינית של חמאס נאום שהחריף במידה רבה את מאבק זה, ובו רמז כי אבו מאזן ופת"ח הינם בוגדים המנסים לבצע הפיכה נגד חמאס בעזרת ארצות הברית וישראל:

ההפיכה הצבאית-ביטחונית שנתמכת על ידי הציונים והאמריקנים לא תמומש והעם הפלסטיני יכשיל את המזימה הזו. מה לחלק מבני עמנו, בשר מבשרנו, לקשור קשר נגדנו ולבצע תוכנית סדורה להכשילנו?!. מכובדי הפת"ח, אתם יודעים שבתקופתכם היה מי שקושר מזימות נגדכם ונגדנו. התרחקו ממנו ונטשו אותו... יבוא יום ואנו נחשוף את כל העובדות ונחשוף מה עושים הסרחים הללו שמקריבים את האינטרס של המולדת. מאמציהם עולים בקנה אחד עם האויב הציוני, הם נוטלים חלק בהרעבת עמנו ובאנרכיה הביטחונית

הנאום זכה לגינויים רבים מצד גורמים פלסטיניים (אפילו הממשלה של חמאס סירבה להתייחס אליו) ומספר שעות לאחר מכן החלו מהומות אלימות בכל רחבי השטחים, בין פעילי שתי התנועות. המהומות נרגעו לאחר זמן קצר, אך הדרדרו בהדרגה יותר ויותר במהלך שלושת החודשים שלאחר מכן, והובילו לעשרות פצועים והרוגים.

מסמך האסירים וחטיפת גלעד שליט

ערך מורחב – מסמך האסירים

ערך מורחב – גלעד שליט

בחודש יוני 2006 ניסה אבו מאזן לשכנע את חמאס לחתום על "מסמך האסירים" שבו יש הכרה במדינת ישראל בגבולות 1967 וקריאה להקמת ממשלת אחדות פלסטינית. חמאס סירבה לכך למרות לחץ מצד אבו מאזן, שאיים לקרוא למשאל עם. במקביל לאירועים אלה, נמשכו האירועים האלימים בשטח בין פעילי חמאס ו-פת"ח, עם מספר הרוגים לשני הצדדים. באותו חודש שברה חמאס באופן גלוי את התהדייה מול ישראל כאשר שבה לשגר רקטות קסאם אל עבר שדרות בתגובה לפעולות צה"ל בעזה ולמותם של 16 אזרחים פלסטינים. ב-25 ביוני הרג חמאס יחד עם ועדות ההתנגדות העממית 2 חיילי צה"ל וחטף חייל שלישי מבסיס ליד כרם שלום, הוא גלעד שליט. זמן קצר אחר כך, הכריזו אבו מאזן ואיסמעיל הנייה על הסכמה בדבר "מסמך האסירים" תוך שינוי כמה מסעיפיו וניסוחם באופן שממנו ניתן גם לפרש כי חמאס אינה מחויבת להכיר בישראל.

למרות ההסכמה על מסמך האסירים, והצפי כי המגעים לשחרור גלעד שליט יביאו לשחרורם של אסירים פלסטינים ופריצת המצור על ממשלת חמאס, החל המצב הפנימי בשטחים להידרדר בשנית. המגעים לממשלת אחדות פלסטינית, שבאוגוסט וספטמבר 2006, הכריזו בכירי חמאס כי צפויה לקום תוך זמן קצר, נכשלו, ובמהלך אוקטובר חל סבב עימותים נוסף במאבק בין אנשי חמאס ופת"ח ב"שטח". ב־14 בדצמבר נערך ניסיון התנקשות בראש הממשלה מטעם התנועה, אסמאעיל הניה. שורה של התפרעויות רבות היקף נרשמו גם לאחר נאומו של אבו מאזן ב־16 בדצמבר, בו איים בהקדמת הבחירות במקרה שלא תושג ממשלת אחדות. אירועים אלו סימנו תחילה של הסלמה רחבה יותר במאבק הפנימי - האירועים החלו לכלול יותר ויותר ניסיונות הדדיים של התנקשויות בבכירים (לרבות אבו מאזן, רשיד אבו שבאכ, מוחמד דחלאן ואחרים מ-פת"ח, ושרי הממשלה מצד חמאס), פגיעה במוסדות האזרחיים המזוהים עם התנועות (כמו האוניברסיטה האסלאמית המזוהה עם חמאס) חטיפות, והקמת מחסומים צבאיים בכל רחבי רצועת עזה. חלק מהמאבק אף זלג לגדה המערבית, שם המאבק התבטא בעיקר בחטיפות ופיגועים בבכירים מקומיים, כגון ראשי עיריות.

התחדשות המאבק עם הפת"ח

הפגנת תמיכה בחמאס ברמאללה. בכרזה מופיעים דיוקנותיהם של אחמד יאסין ועבד אל-עזיז רנטיסי, שני מנהיגי חמאס שנהרגו בידי ישראל במהלך האינתיפאדה השנייה.

ערך מורחב – עימות חמאס-פת"ח ברצועת עזה

עימותים מזוינים בין חמאס לבין פת"ח החלו ב-15 בדצמבר 2006, ואחרי מספר הפוגות, ב-15 במאי 2007 התחדשו העימותים בעצימות גבוהה, עם עשרות הרוגים - רובם מהפת"ח. חמאס המשיכה להשתלט על רצועת עזה, ובמהלך של 12-14 ביוני 2007 כבשה חמאס את כל בסיסי מנגנוני הביטחון ברצועת עזה.

בעקבות ההשתלטות המוחלטת על הרצועה הכריז יו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס ב-14 ביוני, על פירוק ממשלת האחדות בראשות איסמעיל הנייה ועל הוצאת חמאס וארגוניו החמושים אל מחוץ לחוק.

תחת שלטון חמאס גבר ירי הרקטות על ישראל, דבר שגרם להכרזה על הרצועה כ"ישות עוינת" ועל הטלת סנקציות כלכליות כנגד הרצועה. בינואר 2008 גברו הסנקציות ומעבר הסולר לרצועה הופסק וכתוצאה מכך חלקים מהרצועה הוחשכו. בתגובה, חמאס פרץ את ציר פילדלפי, דבר שגרם למאות אלפי פלסטינים לנהור לרפיח המצרית.

מבצע "עופרת יצוקה"

ערך מורחב – מבצע עופרת יצוקה

בעקבות ירי הטילים (קסאם וגראד) לעבר יישובים ישראלים הסמוכים לרצועת עזה, פתחה ישראל ב-27 בדצמבר 2008 במבצע צבאי רחב שכלל התקפות מן האוויר, פעילות של חיל הים הישראלי וכניסת כוחות קרקעיים. מטרת המבצע המוצהרת הייתה "שיפור המציאות הביטחונית בדרום", דבר שתורגם על ידי פיקוד דרום לשתי מטרות משנה: 1. הפסקת ירי הטילים לעבר ישראל; 2. פגיעה בכוחה של חמאס שתרתיע אותה מחידוש הירי. במבצע בן 22 יום שזרע הרס גדול מאד ברצועת עזה, צה"ל הצליח להסב הרוגים רבים ללוחמי חמאס (כ-700 הרוגים, הן לפי ספירת צה"ל והן לפי ספירת חמאס עצמו), בהם מספר בכירי חמאס מהשורה הראשונה, ולחסל מספר רב של משגרים ומחסני תחמושת. המבצע יצר מנופי לחץ על מצרים, ארצות הברית ומדינות האיחוד האירופי להירתם למניעת הברחות הנשק לרצועת עזה, והבליט את הפירוד בעולם הערבי בין המתונים לקיצוניים.

התרופפות הקשר עם הפטרון הסורי

באפריל 2011, לאחר גל מחאות בסוריה כחלק מגל המחאות בעולם הערבי באותה עת, הביע ראש הלשכה המדינית של חמאס, חאלד משעל תמיכה באחים המוסלמים בסוריה. לפי דיווחים עיתונאיים, הודיע בתגובה הנשיא הסורי בשאר אל אסד כי מקומו אינו מובטח. חמאס ביקשה מקום אירוח חדש בירדן ובמצרים, אך נדחתה, אם כי מצרים הסכימה לפתוח משרד אינטרסים לחמאס, אותו ייצג סגנו של משעל, מוסא אבו מרזוק. לאחר שפנתה לקטאר, המדינה הסכימה לארח את ההנהגה המדינית של חמאס, ללא הזרוע הצבאית, בעיר הבירה דוחה. הדלפות גרסו כי חאלד משעל צפוי לעבור לדוחה בקטאר, ואילו סגנו מוסא אבו מרזוק צפוי לעבור למצרים. ההנהגה הצבאית תיכננה לחזור לרצועת עזה דרך מעבר רפיח שהיה צפוי להיפתח תחת ההנהגה החדשה של מצרים.

מבצע עמוד ענן

ערך מורחב – מבצע עמוד ענן

כחלק ממבצע עמוד ענן, צה"ל הרג פעילים בכירים בחמאס, ביניהם מפקד הזרוע הצבאית אחמד ג'עברי, והפציץ מאגרי נשק ובנייני ממשל ברצועה. בתגובה למבצע הגבירה חמאס את הירי הארטילרי לעבר ישראל יחד עם ארגוני טרור אחרים מעזה, ולראשונה ירתה רקטות אל עבר גוש דן ואזור ירושלים. המבצע הסתיים בהפסקת אש בתיווך מצרים ובה התחייב חמאס להפסיק את כל הפעילות ההתקפית נגד ישראל מרצועת עזה, כולל של ארגונים אחרים.

בין מבצע עמוד ענן למבצע צוק איתן

אחרי מבצע עמוד ענן כמות ירי הרקטות והנחת המטענים ירדה באופן משמעותי ואזור עוטף עזה נהנה משקט כמעט מוחלט רוב הזמן.

בעקבות ההפיכה הצבאית במצרים ביולי 2013 והדחתו של מוחמד מורסי, נשיא מצרים מטעם האחים המוסלמים, החל חמאס לשלוח לוחמים דרך מנהרות ההברחה של רצועת עזה לחצי האי סיני, ואלה ביצעו פעולות טרור וגרילה כנגד כוחות מצריים. בפעולות סיכול של צבא מצרים נהרגו ונעצרו עשרות פעילי חמאס בסיני.

ב-2014 הוצא חמאס, ביחד עם תנועת האחים המוסלמים, אל מחוץ לחוק במצרים. צבא מצרים, שהחל במבצע למיגור הטרור בחצי האי סיני, פעל גם נגד מנהרות ההברחה של רצועת עזה בציר פילדלפי והרס רבות מהן. התנגדותו של חמאס למעורבותו של חזבאללה במלחמת האזרחים הסורית גרם לפטרונית שלו, איראן, לקצץ באופן דרסטי בסיוע הכספי שהיא מעבירה לחמאס. שני תהליכים אלה פגעו קשות בכוחו של חמאס ברצועת עזה והביאו אותו לחתום במאי 2014 על הסכם פיוס עם הפת"ח והקמת ממשלה משותפת. הסכם פיוס זה התקבל בתגובות מעורבות בעולם, כאשר המתנגדת הבולטת לו הייתה ישראל.

מבצע צוק איתן

ערך מורחב – מבצע צוק איתן

ביוני 2014, לאחר חטיפת שלושת הנערים, הטיל ראש הממשלה בנימין נתניהו את האשמה לחטיפה על חמאס, בעוד הארגון הכחיש את האשמה. לאחר מספר ימים ההאשמה מוקדה בחברי הארגון מרואן קוואסמה ועמר אבו עיישה. רק לאחר כחודשיים הודה בכיר החמאס, השייח צאלח אל עארורי, בכנס חכמי דת מוסלמים בטורקיה כי חמאס עומד מאחר החטיפה. תוך כדי כך, עם תחילת הרמדאן באותה שנה, ירה חמאס רקטות לעבר ישראל לראשונה מאז מבצע עמוד ענן. ב-30 ביוני אותרו גופות שלושת הנערים וישראל עצרה מאות פעילי חמאס ביהודה ושומרון, כולל בכירים וכולל מחבלים ששוחררו בעסקת שליט.

ביולי 2014 הגביר חמאס את ירי הרקטות מרצועת עזה, דבר שהוביל לפתיחת מבצע צוק איתן ב-8 ביולי. במהלך המבצע שנמשך 50 יום ירה חמאס 4,594 רקטות ופצמ"רים לעבר ישראל בהם רקטות רבות לעבר גוש דן ולעבר השפלה רקטות נורו גם צפונית יותר והגיעו לחיפה ולחדרה אך ירי הרקטות התמקד בעוטף עזה ובערים בטווח ה 40 ק"מ מעזה, אך רובן לא הצליחו לעבור את המחסום של כיפת ברזל. מנגד, ישראל הפציצה אלפי מטרות טרור ברצועת עזה. בעקבות ניסיונות לפיגועי חדירה וחדירות שגרמו לאבדות של חיילים דרך מנהרת חדירה מתוך רצועת עזה לישראל ב-17 ביולי נכנסו כוחות היבשה של צה"ל לרצועת עזה והחלו לחשוף ולהשמיד את המנהרות. אחרי שהסבו למחבלים אבדות קשות (למעלה מאלף מחבלים נהרגו בקרבות) והשמידו 32 מנהרות טרור, בהן 14 מנהרות חודרות לישראל, יצאו כוחות צה"ל בתחילת אוגוסט אל מחוץ לרצועה, והמשיכו בידי מנגד, תוך שחמאס מתמקד בעיקר באזור עוטף עזה. העימות נמשך עד שהושג הסכם הפסקת אש ב-26 באוגוסט.

ב-18 באוגוסט 2014 הותר לפרסום שבמהלך החודשים מאי עד אוגוסט חשף השב"כ תשתית רחבת-היקף של חמאס שפעלה בירושלים ויהודה ושומרון, שהוכוונה ומומנה על ידי מפקדת חמאס בטורקיה, ושמטרתה הייתה ביצוע הפיכה שלטונית אלימה ביהודה ושומרון והפלת אבו מאזן, ובמקביל יזימת גל טרור פלסטיני רחב-היקף ואינטנסיבי נגד ישראל. התוכנית סוכלה על ידי מערכת הביטחון הישראלית, השב"כ וכוחות צה"ל ומג"ב שעצרו 93 פעילי חמאס ותפסו והחרימו כסף רב וכמות גדולה של אמצעי לחימה.

מבנה חמאס

חמאס אינה מפרסמת את המבנה שלה באופן פומבי. המידע על מבנה התנועה מוכר על רקע ראיונות שונים בהם התייחסו בכירי התנועה לסוגיה, מחקרים אקדמיים באוניברסיטאות מערביות, ופרסומים של גורמים ביטחוניים ישראלים ואמריקאיים.

מקור הסמכות של מבנה התנועה אינו ברור. מחד, אחת לכמה שנים התנועה מדווחת על קיום בחירות פנימיות, ואף גורמי ביטחון ישראליים רמזו לכך. מכאן, נראה שהמבנה הפנימי של התנועה הוא בעל מכניזם דמוקרטי כלשהו. מנגד, חמאס ציינה מספר פעמים כי היא מחויבת לפתוות של גדולי האסלאם (כך למשל, הדגישה שהיא מחויבת לפסיקת ההלכה של יוסוף אל-קרדאווי). לצד זאת, בשנותיה הראשונות של התנועה ובין 1997 ל-2004, הכריזה התנועה על השייח' אחמד יאסין כמנהיגה הרוחני, מה שמלמד שהוא היה בעל מעמד הלכתי-דתי בפני עצמו.

החלוקה המוכרזת ביחס למבנה התנועה מתייחסת בעיקר לפונקציות הפומביות שלה, או לגורמים העוסקים בפעילות צבאית וטרוריסטית. אופן קבלת ההחלטות שלה אינו נחשף בפומבי, בין השאר בשל חשש לפגיעה מצד ישראל במנהיגיה.

הזרוע הצבאית

ערך מורחב – גדודי עז א-דין אל-קסאם

הזרוע הצבאית של חמאס נקראת גדודי עז א-דין אל-קסאם (על שמו של שייח עז א-דין אל-קסאם, אבי ההתנגדות הפלסטינית המודרנית שנהרג בידי הבריטים ב־1935).

תאים חמושים של חמאס מכנים עצמם בשמות: "סטודנטים של עיאש", "סטודנטים של המהנדס" או "חוליות יחיא עיאש", כדי לכבד את זכרו של יחיא עיאש, מהנדס הפצצות האחראי למותם של עשרות ישראלים, שנהרג בידי ישראל בשנת 1996 בעזרת טלפון סלולרי ממולכד.

הזרוע הצבאית של חמאס מפורסמת בעיקר בגלל פיגועי ההתאבדות ורקטות הקסאם שאנשיה יורים אל עבר יישובים ישראלים. על פי הערכות מודיעין, זרוע זו מונה אלפי חמושים.

בעקבות תוכנית ההתנתקות הכריז חמאס על הקמת "הצבא העממי" או ה"מוראביטון" ברצועת עזה. ה"מוראביטון" אמור לפעול בדומה למליציות של חזבאללה ולמעשה להפוך את הרצועה לשטח שנמצא בפועל בשליטתה של חמאס. ה"מוראביטון" לא נועד רק כנגד ישראל, אלא גם כדי להרתיע את הרשות הפלסטינית מלנקוט פעולות נגד חמאס.

במהלך שנת 2006, לאחר ניצחונה של חמאס בבחירות והקמת הממשלה בהובלת אסמאעיל הניה, הכריזה התנועה על הקמת כח מבצע ברחבי רצועת עזה, שבהדרגתיות (ובכח) נטל את האחריות הביטחונית בעזה מידי מנגנוני הביטחון הפלסטיניים הרשמיים המזוהים עם תנועת פת"ח.

סדר הכוחות של הזרוע הצבאית:

• גדודי עז-א-דין אל קסאם: 15,000.
• הכוח המבצע: 6,000.
• ה"מוראביטון": מספר אלפים.

לפי מרכז המידע למודיעין וטרור מונה חמאס כ-20,000 מחבלים חמושים. אחמד ג'עברי היה מפקד הזרוע הצבאית של חמאס, עד שנהרג בתקיפת טיל של חיל האוויר הישראלי ב-14 בנובמבר 2012.

הזרוע המדינית

הזרוע המדינית של "חמאס חוץ" אחראית על הקשר של חמאס עם מדינות אסלאמיות וארגוני טרור ועל התעצמות הזרוע הצבאית. הלשכה המדינית יושבת בקטאר מאז שנת 2012, לפני כן שכן במחנה הפליטים אל-ירמוכ. בראשה עומד ח'אלד משעל. בראש הזרוע המדינית של "חמאס פנים" עומדים ראש הממשלה המודח איסמעיל הנייה ומחמוד א-זהאר, האחראי על קשרי החוץ של ממשלת חמאס.

מימון חמאס

חמאס זוכה למימון רב מחלק ממדינות ערב ותקופה מסוימת אף קיבל מימון וסיוע צבאי וכלכלי רב מאיראן. בנוסף, ארגונים אסלאמיסטים רבים ברחבי העולם (לרבות באירופה, ארצות הברית והמזרח התיכון) המתחזים ל"קרנות צדקה אסלאמיות", מעבירים כספים לחמאס. ב-2014 חשף בכיר בחמאס, מחמוד טועמה, שלתנועה האסלאמית של ערביי ישראל ובפרט לראאד סלאח יש קשרים סודיים עם חמאס ושהתנועה האסלאמית אף מעבירה כספים לפעילויות של חמאס. טועמה נעצר על ידי השב"כ וסיפק מידע על מקורות המימון של חמאס. הוא פירט על שורה של ארגונים בינלאומיים הממנים את חמאס, בהם "מוסד אלקדס הבינלאומי" ("מואססת אל-קודס א-דאוליה") וקואליציית הצדקה ("אאתלאף אלח'יר") בראשות יוסוף אל-קרדאווי חמאס נוהג לגבות מס על כל סחורה המועברת במנהרות המובילות מרפיח המצרית לרצועת עזה מתחת לציר פילדלפי. מקור המימון העיקרי של החמאס (כמו גם ארגוני טרור נוספים), היא אימפריית הגז קטאר שנותנת מחסה לח'אלד משעל יו"ר הלשכה המדינית של חמאס. על פי הערכות היא מעבירה לחמאס מדי שנה כ-100 מיליון דולר, לבד ממענקים מיוחדים שמסתכמים במאות מיליונים דולרים (למשל 350 מיליון דולר לאחר נפילת מורסי).

בנובמבר 2014 פרסם המגזין פורבס-ישראל מחקר מקיף על פיו מייצר החמאס כמיליארד דולר בממוצע מדי שנה מפעילותו הכלכלית ומדורג במקום ה-2 מבין ארגוני הטרור בעולם מבחינת הכנסות שנתיות. על פי התחקיר ההשתלטות של הארגון האיסלאמי המיליטנטי על רצועת עזה ב־2007 שדרגה את מעמדו ובתוך פחות מעשור הצליח להפוך מארגון הנסמך בעיקר על חסדי תרומות ממדינות ועמותות צדקה לקונגלומרט אדיר, השואב את הונו העצום ממקורות מגוונים, בעיקר בזכות רשת המסים המסועפת והמתוחכמת שטווה, המכוונת בין היתר גם נתחים נכבדים מההון הזורם אל עזה כסיוע. נוסף לכך מנהל חמאס מאות עסקים, ופעילותו העסקית כוללת עסקי נדל"ן, ביטוח, בנקאות, מלונאות ותיירות.

הכרה בזרועות חמאס

מדינת ישראל, ארצות הברית, קנדה והאיחוד האירופאי אינם מכירים בחלוקה בין "זרוע מדינית" לבין "זרוע צבאית" ומבחינתן כל ארגון חמאס, על כל זרועותיו, הוא ארגון טרור. מפת הדרכים דורשת את פירוק חמאס יחד עם ארגוני טרור ואילו הסכמי אוסלו אוסרים על ארגוני טרור לרוץ בבחירות לפרלמנט הפלסטיני. הולנד ישמה בפועל הכרזה זו, ואסרה על כניסתו של הנייה לשטחה באפריל 2007.

אישים בולטים בחמאס

הנהגת חמאס מחוץ לשטחים

• ח'אלד משעל, ראש הלשכה המדינית (מפקדת החוץ שמושבה בקטאר).
• מוסא אבו מרזוק, סגנו של ח'אלד משעל ואחראי על גיוס הכספים בארצות הברית.
• אסאמה חמדאן, נציג חמאס בלבנון.
• מוחמד נזאל, חבר הלשכה המדינית של חמאס, ובעבר נציג התנועה ברבת עמון.
• עמאד ח'אלד אל-עילמי, חבר הלשכה המדינית של חמאס, ובעבר נציג חמאס בטהראן.
• אבו אוסאמה עבד אל-מועטי, נציג חמאס בטהראן.
• אבו מוחמד מוסטפא, במכירי חמאס, יושב בדמשק.
• ג'מאל עיסא, נציג חמאס בסודאן, גורש מסודאן בעקבות לחץ אמריקאי. ימונה להיות נציג חמאס בתימן.
• מוניר סעיד, נציג חמאס בתימן.
• מוסטפא יוסף אל-לדאוי, בעבר נציג חמאס בסוריה ולבנון.
• איברהים ע'ושה, חבר הלשכה המדינית של חמאס.
• מוחמד מחמוד ציאם, היה נציג חמאס בתימן וסודאן.
• מוסטפא אחמד אל-קאנוע, היה נציג חמאס בלבנון, סוריה ואיראן.

הנהגת חמאס בשטחים

• אסמאעיל הניה, בכיר חמאס בעזה, כיהן כראש ממשלת חמאס לאחר הבחירות ב-2006.
• מחמוד א-זהאר, בכיר חמאס בעזה, כיהן כשר החוץ בממשלת חמאס.
• ד"ר באסם נעים, כיהן כשר הבריאות בממשלת חמאס.
• וצפי קבהא, כיהן כשר האסירים בממשלת חמאס, אחד המנהיגים הבכירים של חמאס בג'נין.
• ד"ר נאיף אלרג'וב, כיהן כשר ההקדשים וענייני הדת בממשלת חמאס. אחיו של ג'יבריל רג'וב
• סמיר אבו עישה, כיהן כשר התכנון בממשלת חמאס.
• ח'אלד אבו ערפה, כיהן כשר ללא תיק לענייני ירושלים בממשלת חמאס, מבכירי חמאס במזרח ירושלים.
• עיסא אלג'עברי, כיהן כשר השלטון המקומי בממשלת חמאס.
• פרופ' עאטף אבראהים עדואן, כיהן כשר ללא תיק לענייני פליטים בממשלת חמאס.
• מחמד אלברע'ות'י, כיהן כשר העבודה בממשלת חמאס, פעיל בכיר בחמאס מאז 1995.
• ד"ר עאטף עדואן, כיהן כשר לענייני פליטים בממשלת חמאס.
• ד"ר ע'אזי חמד, כיהן כדובר ממשלת חמאס.
• אסמאעיל עבד אללטיף מחמד אלאשקר, חבר סיעת חמאס במועצה המחוקקת.
• טאהר א-נונו, דובר ממשלת חמאס ברצועת עזה.
• סאמי אבו זהרי, מדוברי חמאס.
• מושיר אל מסרי, מדוברי חמאס.
• מחמד אבו טיר, מספר 2 ברשימה של חמאס לבחירות.
• שיח' חסן יוסף חליל, ממנהיגי חמאס בשטחים (כלוא בישראל מספטמבר 2005), אביו של מסעב חסן יוסף, שהפך לסוכן שב"כ.
• שיח' מוחמד ע'זאל, ממנהיגי חמאס בשטחים.
• ח'ליל אל-חיה, בכיר בחמאס החליף את סעיד סיאם כשר הפנים לאחר שהשני נהרג במהלך מבצע עופרת יצוקה.
• אחמד בחר, סגן יו"ר הפרלמנט מטעם חמאס.
• אחמד אבו חלבג'ה, חבר פרלמנט מטעם חמאס.
• אסלאם שאהוואן, דובר כוחות הביטחון של חמאס.

"הזרוע הצבאית"

ראו: טרוריסטים בולטים בגדודי עז א-דין אל-קסאם

טרוריסטים שנהרגו

טרוריסטים של חמאס שנהרגו בסיכול ממוקד או תוך כדי לחימה:

• ג'מאל סלים, מראשי חמאס בגדה, נהרג מירי טילים לעבר משרדו בשכם ב-2001.
• ג'מאל מנסור, מראשי חמאס בגדה, נהרג מירי טילים לעבר משרדו בשכם ב-2001.
• קייס עדואן, בכיר בחמאס בשומרון ואחראי לפיגוע במלון פארק, נהרג על ידי דחפור די-9 של צה"ל אחרי שכותר עם עוד מחבלים על ידי צה"ל, השב"כ והימ"מ.
• מוהנד טאהר, בכיר המבוקשים בשומרון, נהרג בהיתקלות עם כוחות צה"ל ב-2002 יחד עמו נהרג עימאד דראוזה.
• איבראהים מקאדמה, מראשי חמאס ברצועה ומייסדיו, נהרג בירי טילים לעבר מכוניתו ב-2003.
• איסמאעיל אבו שנב, מראשי חמאס ברצועה, פעיל פוליטי של חמאס שנהרג בירי טילים לעבר מכוניתו ב-2003. חיסולו הבהיר לראשי תנועת חמאס כי גם ראשי חמאס הפוליטיים אינם מחוסנים.
• עבדאללה קוואסמה, בכיר המבוקשים בחברון, נהרג בהיתקלות עם הימ"מ.
• אחמד באדר, יורשו של קוואסמה, נהרג במצור על ידי כוחות צה"ל.
• בסאל קוואסמה, יורשו של באדר, נהרג על ידי דחפור די-9 של צה"ל.
• נאסר עסידה, היה בכיר המבוקשים בשומרון, נהרג בהיתקלות עם כוחות צה"ל.
• עלי עלאן, בכיר המבוקשים בכלל שטחי איו"ש, נהרג בהיתקלות עם כוחות צה"ל.
• אחמד יאסין מייסד וראש חמאס, "המנהיג הרוחני", נהרג בסיכול ממוקד על ידי ירי טילים ממסוק קרב לעברו כשיצא ממסגד, במרץ 2004.
• עבד אל-עזיז רנטיסי, ראש חמאס בשטחים לאחר חיסול יאסין (מפקדת הפנים), נהרג בסיכול ממוקד על ידי רי טילים ממסוק קרב לעבר המכונית שבה נסע, באפריל 2004. יחד אתו נהרגו שומר ראשו ונהגו.
• עז א-דין שייח' ח'ליל, פעיל טרור בכיר בזרוע הצבאית של חמאס ונחשב למקשר בין מנהיגי חמאס בעזה לבין הנהגת הארגון בדמשק, נהרג מפיצוץ במכוניתו, נטען כי נהרג על ידי המוסד.
• עדנאן אל רול, נחשב ל"מדען הראשי" של חמאס. אל-רול הוא שמרכז את הידע בתחום שיגור הרקטות, ואחראי לפיתוח ולשיגורי הניסוי של הקסאם, הוא גם הכין את מטעני הגחון שפוצצו טנקים ברצועת עזה. נהרג על ידי צה"ל בירי לעבר מכוניתו באוקטובר 2004, בנוסף נהרג איתו עימאד עבאס ששימש כסגנו.
• סעיד עיסא ג'בר ציאם, אבי מנהרות התופת של חמאס. נהרג בח'אן יונס ב 2005 מירי של צלף ימ"מ.
• ד"ר נביל אבו סלמיה, בכיר בחמאס, נהרג בהפצצה על ביתו בניסיון לחסל את ראשי חמאס בשנת 2006.
• עבד אל-מעאטי אבו דף, מאמן חבלה בכיר של חמאס, סייע בהכנתם ובאימונם של המחבלים מהחוליה שתקפה את מעבר קרני. נהרג בפברואר 2006 בתאונת אימונים בעת שהעביר אימון טרור.
• נאפז מנצור, פעיל חמאס מרפיח שהיה מעורב בפיגוע החדירה בכרם שלום שבמהלכו נחטף החייל גלעד שליט ביוני 2006. עוד היה מעורב בניסיון הפיגוע בפסח 2008 בו נפצעו שמונה חיילים. נהרג במאי 2008 על ידי טיל שפגע במכוניתו.
• הישאם פאיז אבו ליבדה, מזכיר לשכתו של ח'אלד משעל, ראש הלשכה המדינית של חמאס בדמשק. נטען כי נהרג על ידי המוסד, אולם חמאס טוען כי נהרג בתאונת דרכים. מקורות סורים אישרו כי אבו ליבדה נהרג בתאונת דרכים בכביש חמס-דמשק. עם זאת, הם הכחישו כי אבו ליבדה היה מנהל לשכתו של ח'אלד משעל וטענו כי היה ממונה על מגזר הסטודנטים של חמאס בדמשק.‏‏
• הישאם אל-לבדאני, מזכיר לשכתו של ח'לאד משעל, ראש הלשכה המדינית של חמאס בדמשק. נהרג ב-15 בספטמבר 2008 בעיר חומס שבצפון המדינה, הוא הוצא מרכבו על ידי אלמונים ונורה למוות לאור יום. החיסול יוחס למוסד על ידי כלי תקשורת ערבים, אולם גורמי אופוזיציה סוריים ממפלגת הרפורמה של סוריה (ה-RPS) טוענים כי מדובר ככל הנראה במסר של המשטר הסורי למשעל, כדי לגרום להפסקת שיתוף הפעולה בין חמאס למשמרות המהפכה באיראן.
• תאופיק ג'בר - מפקד המשטרה הפלסטינית בעזה - נהרג במסגרת מבצע עופרת יצוקה (דצמבר 2008)
• השיי'ח ניזאר ריאן, פעיל ב"זרוע המדינית" של חמאס, מס' 3 בהנהגה, נהרג ב-2009 מהפצצה על ביתו במבצע עופרת יצוקה. הוא אחיו של אסעד ריאן, פעיל בזרוע הצבאית שנהרג ב-2005.
• סעיד סיאם, שר הפנים של חמאס, נהרג בתקיפת חיל האוויר הישראלי בבית אחיו ב-15 בינואר 2009 במסגרת מבצע עופרת יצוקה.
• עיאד סיאם, פעיל בכיר בחמאס ואחיו של סעיד סיאם, נהרג בתקיפת חיל האוויר הישראלי בביתו ב-15 בינואר 2009 במסגרת מבצע עופרת יצוקה.
• מחמוד אל-מבחוח, פעיל בכיר ואחד ממייסדי הזרוע הצבאית של חמאס, נהרג בבית מלון בדובאי ב-20 בינואר 2010, נטען כי הוא נהרג על ידי המוסד.
• כמאל רנאג'ה, פעיל בכיר בחמאס ואחראי חמאס ללוגיסטיקה של הברחת הנשק לעזה, נחשב לאחד מיורשיו של אל-מבחוח. נהרג בדמשק ב-27 ביוני 2012.
• אחמד ג'עברי, ראש גדודי עז א-דין אל-קסאם בפועל ומנהיג הצבא העממי של חמאס, נהרג בסיכול ממוקד בעזה ב-14 בנובמבר 2012 בידי חיל האוויר במבצע עמוד ענן, כונה על ידי התקשורת הישראלית "רמטכ"ל חמאס".
• ראאד אל-עטאר, מפקד חמאס ברפיח, מהנדס חטיפתו של גלעד שליט, ואחראי להחזקתו בשבי. נהרג בסיכול ממוקד במהלך מבצע צוק איתן.
• מוחמד אבו שמאלה, מפקד הזרוע הצבאית של חמאס בדרום רצועת עזה. נהרג בסיכול ממוקד במהלך מבצע צוק איתן.
• מוחמד אלע'ול, אחראי על העברת הכספים בחמאס, נהרג בסיכול ממוקד במהלך מבצע צוק איתן.

ראו גם: טרוריסטים של גדודי עז א-דין אל קסאם שנהרגו

ראו גם

• מקאומה
• אמנת חמאס
• עימות חמאס-פת"ח ברצועת עזה
• קואליציית הצדקה

לקריאה נוספת

• גיא אביעד, לקסיקון חמאס, הוצאת מערכות, 2008
• שאול ברטל, דרך ג'האד בפלסטין, הוצאת כרמל, 2012
• שלומי אלדר, להכיר את חמאס, הוצאת כתר, 2012
• דוד חכם, ותימלא הארץ חמאס: השיח' אחמד יאסין ומלחמתו בישראל, קתדרת חייקין לגאואסטרטגיה, אוניברסיטת חיפה, 2006
• מסעב חסן יוסף, בן החמאס (מאנגלית: דפנה לוי), הוצאת מודן, 2010
• מאיר ליטבק, "חמאס: אסלאם, זהות פלסטינית וג'האד", בתוך: מאיר ליטבק (עורך), אסלאם ודמוקרטיה בעולם הערבי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1998, עמודים 147-179
• מיכאל מילשטיין, המהפכה הירוקה: דיוקנה החברתי של תנועת החמאס, הוצאת מרכז משה דיין ללימודי המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב, 2007
• שאול משעל ואברהם סלע, זמן חמאס - אלימות ופשרה, הוצאת ידיעות אחרונות, 1999
• אביבה שאבי ורוני שקד, חמאס: מאמונה באללה לדרך הטרור, הוצאת כתר, 1994
• חמאס: חברה במבחן הפונדמנטליזם, הוצאת דרור לנפש, 2014.

קישורים חיצוניים

• האתר הרשמי של חמאס (בערבית)
• תבנית:אנציקלופדיה ynet
• אמנת חמאס בתרגום לעברית, באתר מכון ראות
• יוסי מלמן, תאים נפרדים, הודעות מוצפנות, בלדרים מיוחדים - איך נראה חמאס בתחילתם של פיגועי ההתאבדות, הארץ, 20.10.94
• ‫
  שגיאות פרמטריות בתבנית:Ynet
  פרמטרים ריקים [ 5 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית ynet, חמאס ביצע 425 פיגועים באינתיפאדה; 377 נהרגו, באתר ynet, 22 במרץ 2004‬
• אפיונים לאופיו ולפעילותו הטרוריסטית של ה"חמא"ס", באתר של מרכז המידע למודיעין ולטרור, 1 באוגוסט 2004
• אתוס המאבק, מכון ראות
• ‫אבי יששכרוף, קליפורניה, האב, הבן ורוח חמאס; בנו של מנהיג חמאס בגדה: נציגיו לכאורה של האסלאם בדרך לגיהנום, באתר הארץ, 31 ביולי 2008‬
• פרופ' מאיר ליטבק, ‏החמאס: אחים עם ייחוד פלסטיני, באתר הערוץ האקדמי, 26/03/2008
• "תעשיית השנאה": תנועת חמאס ממשיכה לשלב מוטיבים אנטישמיים מובהקים במסגרת המלחמה על התודעה שהיא מנהלת באתר המרכז למורשת המודיעין, 10 באפריל 2009.
• רועי קייס, מורשת מורנייה: "כך נוהלה רשת ההברחות לעזה", באתר ynet, 26 בנובמבר 2012
• השימוש שעושה החמאס באזרחים כ"מגן אנושי", באתר של מרכז המידע למודיעין ולטרור, 6 בינואר 2009
• שלמה גזית, חמאס אינו חבורת טרוריסטים, באתר הארץ, 24 ביולי 2014
• שחר סמוחה, ‏״חמאס מוכן להקריב אנשים, אבל רוצה להיות חלק מהעולם״, באתר גלובס, 2 באוגוסט 2014
• ארי ליבסקר, חמאס, קצת אחרת, באתר כלכליסט, 8 באוגוסט 2014

הערות שוליים

שגיאות פרמטריות בתבנית:הערות שוליים
פרמטרים [ טורים ] לא מופיעים בהגדרת התבנית