פט פארקר – הבדלי גרסאות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
TMagen (שיחה | תרומות)
שורה 12: שורה 12:
|יצירות בולטות=Womanslaughter, Movement in Black
|יצירות בולטות=Womanslaughter, Movement in Black
}}
}}
'''פט פרקר''' (ב[[אנגלית]]: '''Pat Parker'''; {{כ}} [[20 בינואר]] [[1944]] - [[19 ביוני]] 1989), [[משורר]]ת ואקטיביסטית [[אפרו אמריקאי|אמריקאית שחורה]] ו[[לסביות|לסבית]].
'''פט פרקר''' (ב[[אנגלית]]: '''Pat Parker'''; {{כ}} [[20 בינואר]] [[1944]] - [[19 ביוני]] [[1989]]), [[משורר]]ת ואקטיביסטית [[אפרו אמריקאי|אמריקאית שחורה]] ו[[לסביות|לסבית]].


==ביוגרפיה==
==ביוגרפיה==

גרסה מ־07:29, 9 בפברואר 2015

פט פרקר
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
המשוררת הלסבית השחורה פט פרקר
לידה 20 בינואר 1944
יוסטון, טקסס, ארה"ב
פטירה 19 ביוני 1989 (בגיל 45)
אוקלנד, קליפורניה, ארה"ב
מדינה ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
לאום אפרו-אמריקאים עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק משוררת, אקטיביסטית
מקום לימודים אוניברסיטת המדינה בסן פרנסיסקו, לוס אנג'לס סיטי קולג' עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה אנגלית
נושאי כתיבה שירה שחורה, פמיניזם, לסביות
יצירות בולטות Womanslaughter, Movement in Black
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

פט פרקראנגלית: Pat Parker; ‏ 20 בינואר 1944 - 19 ביוני 1989), משוררת ואקטיביסטית אמריקאית שחורה ולסבית.

ביוגרפיה

פרקר נולדה ב-20 בינואר 1944, בשם פטרישה קוקס (באנגלית: Patricia Cooks). היא גדלה עד גיל 4 בשכונת עוני שחורה ביוסטון אשר בטקסס, ולאחר מכן עברה משפחתה לאזור פרקינסון, שהיה בפריפריית העיר. הם גרו בבית קטן ללא מערכת ביוב באמצע שדה עשבים. אמה, מארי לואיז קוקס, עבדה כעוזרת בית, ואביה, ארנסט נת'ניאל קוקס, חידש צמיגים משומשים לפרנסתו.[1]

בגיל 17, בעידוד אביה שהאמין שהשכלה היא המפתח לחופש, היא עקרה ללוס אנג'לס, שם סיימה תואר ראשון. ב-1962, בגיל 18, היא נישאה למחזאי אד בולינס.[2] במהלך שלוש וחצי שנות הנישואים, עזבה פרקר את בולינס מספר פעמים, אך תמיד הוא מצא אותה והיא חזרה אליו, עד שהזוג נפרד סופית ב-1966. בראיון לרדיו ב-1975, סיפרה פרקר שבולינס היה מכה אותה, והיא פחדה שהוא יהרוג אותה. במהלך נישואיהם, עבר הזוג לעיר אוקלנד, ולאחר פרידתם פרקר המשיכה בלימודי תואר שני והחלה לעשות אקטיביזם ולכתוב שירה.[3] ב-1966 נישאה שוב, ואף התגרשה מהסופר רוברט פ. פרקר, והחליטה שנישואים הם "לא הדבר שלה". [4]

בשנות ה-60 המאוחרות פרקר החלה להזדהות כלסבית. כבר בילדותה - בין גילאי 11-17 - הייתה לה מערכת יחסים רומנטית עם ילדה אחרת, אך כשהוריה גילו והענישו אותה, זה שכנע אותה להתכחש למשיכתה לנשים, עד שהחלה באקטיביזם במאבקי שחרור למיניהם, ואף הייתה לה מערכת יחסים עם אישה, והחליטה לצאת מן הארון.

את הקראת שירתה הפומבית הראשונה עשתה פרקר ב-1963, ועד 1968 כבר הייתה משוררת מקובלת במרחבים אקטיביסטים של נשים - לסביות, פמיניסטיות, ושחורות. נושאי שיריה כללו את מלחמת וייטנאם, זכויות האזרח, גזענות, זכויות נשים ועוד. מה שייחד אותה בתור משוררת היה שהיא לא רק פרסמה את שיריה בכתב, ולא רק הקריאה אותם באירועי חתימה, אלא נתנה בקריאתה מופע, ולכן נחשבה גם למופיעה בימתית. ספרה הראשון, "ילדה של עצמי" (באנגלית: Child of Myself) יצא ב-1972.

קהל קוראיה המשיך לגדול במשך שנות ה-70, והיא המשיכה לפרסם שירים, מקבצים, והקלטות שזכו לקבלה פופולרית וביקורתית נלהבת. בתוקפה זו, היא פרסמה אנתולוגיות מוקלטות בשיתוף פעולה עם ג'ודי גראן, והחלו ללמד את עבודתה בתוכניות מגדר באוניברסיטות אמריקאיות. שיתופי פעולה נוספים שלה היו עם אודרי לורד, ונוצר בין השתיים קשר הדוק אשר נמשך על למותה של פרקר והיווה השראה לדורות המשך של משוררות ואקטיביסטיות; ועם שריל קלארק, שקראה לפרקר "הקול המוביל" של השירה הלסבית, והגדירה את שירתה של פרקר כמכוונת לעמת את הקהילות הלבנות והשחורות כאחת עם "הסכנה הכרוכה בלהיות לא-לבן, לא-זכר, ולא-הטרוסקסואל בתרבות שהיא גזענית, מיזוגנית, הומופובית, ואימפריאליסטית." [3]

בשנות ה-70 פרקר החלה להיות פעילה בארגון הפנתרים השחורים, וב-1980 היא יסדה את המועצה המהפכנית של הנשים שחורות (באנגלית: Black Women's Revolutionary Council), וגם תרמה להקמת קולקטיב דפוס הנשים (Women's Press Collective), בנוסף לפעילות שוטפת במגוון ארגונים להט"בים.[2] מ-1978 ועד 1987 היא עבדה במרכז לבריאות האישה באוקלנד כרכזת רפואית.

פרקר נפטרה מסרטן השד ב-1989, בגיל 45. היא הותירה אחריה שתי בנות ואת בת זוגה לחיים, מרטי דנהם.

סגנון

פרקר התעקשה על שימוש בעגה מדוברת של הקהילות מתוכן כתבה, כמו זו של שחורים דרומיים משכונות עוני. דבר זה לעתים גרם למבקרי שירה לבטל את עבודתה, מה שעיכב במשהו את קבלת יצירותיה להיכלי האקדמיה, אך עם הזמן דווקא סגנון זה גרם לה להחשב למשוררת עממית (folk) בולטת בזמנה, ולבסוף ליהפך לחלק מהקאנון הספרותי של לימודים שחורים ולימודי מגדר.

שירתה נטתה לתמות אוטוביוגרפיות, והיא התייחסה רבות לאירועים מילדותה, לאלימות בנישואיה, לסקס לסבי, ולמאבקי שחרור. היא עשתה הרבה "קולינג אאוט" (calling out - נזיפה פוליטית ו/או קריאה לסדר) בו מתחה ביקורת קשה גם על הקהילות שלה, והזהירה בפני תוצאות אישיות וחברתיות להתעלמות מהבעיות שהעלתה, שכללו אלימות כלפי נשים, נורמליזציה של אנשים להט"בים, והסתפקות בזכויות פורמליות לשחורים (כמו, לדוגמה, גישה לקלפי, ללא שינוי מהותי בממסד שגרם לאפליה בזכויות בחירה מלכתחילה).

עם זאת, יש גם הרבה הומור בשיריה, והיא ידועה בשל שימוש ב"פאנצ'ליין" - שורת מחץ, כמו בבדיחה. הפאנצ'ליין לפעמים היה הומוריסטי, אך לפעמים פשוט העביר מסר רגשי חד ומיידי.[5]

יצירות משמעותיות

שני שירים של פרקר שמייצגים את עמדותיה הרדיקליות ואשר מבטאים נושאים שהיו בזמנה מושתקים במיוחד הם "איפה תהיו" שהיא הופיע איתו בשיתוף עם היוצרת נדרה ג'ונסון, ו-Womanslaughter, אשר פורסם ב-1976. השיר נכתב כתגובה לרציחת אחותה הבוגרת על ידי בן זוגה, כאשר הלה ריצה עונש של שנה בלבד בתוכנית שחרור-עבודה בגין הרצח.

אֵיפֹה תִּהְיוּ כְּשֶׁהֵם יָבוֹאוּ?
הֵם לֹא יָבוֹאוּ
כְּהָמוֹן מִתְגַּלְגֵּל בָּרְחוֹבוֹת,
אֶלָּא בִּמְהִירוּת וּבְשֶׁקֶט
יַחְדְּרוּ לַבָּתִּים שֶׁלָּנוּ
וְיָסִירוּ אֶת הַנֶּגַע,
הַקְּוִוירִיּוּת,
הָאוֹחְצִ'יּוּת,
הַסְּטִיָּתִיּוּת
מִקִּרְבָּם.
הֵם לֹא יָבוֹאוּ
עֲטוּיִים בְּגָדִים חוּמִים
וּצְלָבֵי קֶרֶס
אוֹ בִּצְלָבִים
כְּבֵדִים וְנוֹצְצִים עַל הֶחָזֶה.
הַצֹּרֶךְ לְהַעֲמִיד פָּנִים
כְּבָר עָבַר וְנִגְמַר.

(תורגם על ידי יעל חזן ופורסם בכּוּשִׁילָאִמָּאשֶׁלָּהֶם: שירה שחורה – אנתולוגיה זמנית. באר-שבע: רָעָב, 2012.)

היא ממשיכה בתיאור ש"הם יבואו" באופן מקצועי - להוציא קווירים ממגורים ומעבודות, באופנים נורמטיביים, ושה"נגעים" ילקחו לשיקום על ידי רופאים בחלוקים. כלומר, שהפחד העיקרי לא אמור להיות מארגונים שחורטים על דגלם את שנאת האחר, אלא מההגמוניה שלא מאפשרת לשונה להתקיים.

מורשת

פט פרקר נחשבת למשוררת מובילה בתחומי לימודים קווירים, פמיניזם ואקטיביזם שחור. נקראו על שמה בניינים רבים, כמו ספריה עירונים בניו יורק, מרכז קהילתי בשיקגו, וכן תוכניות מלגה ללימודי נשים באוניברסיטות.[6]

רשימת פרסומים

בעברית

  • איפה תהיו, 2014, הוצאת רעב
  • כושילאימאשלהם - אנתלוגיית שירה שחורה, 2012, הוצאת רעב

באנגלית

מופעים

ספרים

  • Child of Myself (1972) The Women's Press Collective
  • Pit Stop (1973) The Women's Press Collective
  • Womanslaughter (1978) Diana Press
  • Movement in Black (1978) Crossing Press
  • Jonestown & Other Madness (1989) Firebrand Books
  • Movement in Black: The Collected Poetry of Pat Parker, 1961–1978 (includes work from Child of Myself and Pit Stop), foreword by Audre Lorde, introduction by Judy Grahn, Diana Press (Oakland, California), 1978, expanded edition, introduction by Cheryl Clarke, Firebrand Books (Ithaca, New York), 1999.
  • Also contributor to
    • Plexus
    • Amazon Poetry
    • I Never Told Anyone
    • Home Girls
    • This Bridge Called My Back: Writings by Radical Women of Color, edited by Cherríe Moraga and Gloria Anzaldúa, Women of Color Press, 1981
    • other anthologies, magazines, and newspapers.

עיון

  • Unleashing Feminism: Critiquing Lesbian Sadomasochism in the Gay Nineties (1993) (with Anna Livia Julian Brawn and Kathy Miriam)

אנתולוגיות נבחרות

  • Where Would I Be Without You? The Poetry of Pat Parker and Judy Grahn 1976 Sound Recording Olivia Records
  • Lesbian Concentrate Sound Recording 1977 Olivia Records

לקריאה נוספת

הערות שוליים

  1. ^ Gale Contemporary Black Biography: Pat Parker
  2. ^ 1 2 Contemporary Black Biography Brian Escamilla, 1999
  3. ^ 1 2 [ http://www.amusejanetmason.com/Park_Parker1.htm Movement in Black Biography] Interviews with Anita Cornwell, 1975
  4. ^ [ http://voices.cla.umn.edu/artistpages/parkerPat.php Ilene Alexander, Voices from the Gap] University of Minnesota
  5. ^ http://www.qualiafolk.com/2011/12/08/pat-parker Pat Parker] Qualia Folk
  6. ^ פט פרקר: קולה של מחאה פוליטית ואינטימית תומר מיכלזון, הארץ, 4 במאי 2014