ציונות רוויזיוניסטית – הבדלי גרסאות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ שוחזר מעריכות של 41.141.194.79 (שיחה) לעריכה האחרונה של 132.72.64.179
תמונה
שורה 8: שורה 8:


תחילתה של הציונות הרוויזיוניסטית הייתה בשנת [[1923]], עת פרישתו של ז'בוטינסקי מן ההסתדרות הציונית. פרישתו הגיעה לאחר שלא התקבלו הצעותיו לנקוט קו ברור ותקיף נגד המדיניות האנטי ציונית של [[המנדט הבריטי|ממשלת המנדט הבריטי]] ב[[ארץ ישראל]]. ז'בוטינסקי התנגד נחרצות לקו הפייסני של ד"ר [[חיים ויצמן]] יושב ראש ההסתדרות הציונית דאז. תמיכת ציבורים במחאתו של ז'בוטינסקי, במיוחד בקרב צעירים במדינות מרכז ו[[מזרח אירופה]], הביאו עם הזמן להתגבשות גופים שהיוו את התנועה הרוויזיוניסטית.
תחילתה של הציונות הרוויזיוניסטית הייתה בשנת [[1923]], עת פרישתו של ז'בוטינסקי מן ההסתדרות הציונית. פרישתו הגיעה לאחר שלא התקבלו הצעותיו לנקוט קו ברור ותקיף נגד המדיניות האנטי ציונית של [[המנדט הבריטי|ממשלת המנדט הבריטי]] ב[[ארץ ישראל]]. ז'בוטינסקי התנגד נחרצות לקו הפייסני של ד"ר [[חיים ויצמן]] יושב ראש ההסתדרות הציונית דאז. תמיכת ציבורים במחאתו של ז'בוטינסקי, במיוחד בקרב צעירים במדינות מרכז ו[[מזרח אירופה]], הביאו עם הזמן להתגבשות גופים שהיוו את התנועה הרוויזיוניסטית.
[[קובץ:Revisionists ideology.jpg|ממוזער|מצע הבחירות הראשון של המפלגה הציונית רוויזיוניסטית ]]

==גופי התנועה הרוויזיוניסטית==
==גופי התנועה הרוויזיוניסטית==
* הזרוע המדינית של הרוויזיוניסטים הייתה '''[[ברית הציונים הרוויזיוניסטים]]''' שנקראה בקצרה הצה"ר. בהמשך התנתקה הצה"ר מההסתדרות הציונית בשל חילוקי דעות לגבי מדיניותה והוקמה ה'''[[הסתדרות ציונית חדשה|הסתדרות הציונית החדשה]]'''.
* הזרוע המדינית של הרוויזיוניסטים הייתה '''[[ברית הציונים הרוויזיוניסטים]]''' שנקראה בקצרה הצה"ר. בהמשך התנתקה הצה"ר מההסתדרות הציונית בשל חילוקי דעות לגבי מדיניותה והוקמה ה'''[[הסתדרות ציונית חדשה|הסתדרות הציונית החדשה]]'''.

גרסה מ־13:45, 7 באפריל 2015

המונח "רוויזיוניסטים" מפנה לכאן. לערך העוסק במשמעות אחרת, ראו רוויזיוניסטים (פירושונים).

ציונות רוויזיוניסטית הייתה אחד מן הזרמים בתנועה הציונית. מייסדה, הוגה הדעות המרכזי שלה והעומד בראשה היה המנהיג הציוני זאב ז'בוטינסקי.

מייסד התנועה הרוויזיוניסטית, זאב ז'בוטינסקי

ב-1925 ייסד ז'בוטינסקי את התנועה הרוויזיוניסטית ("ברית הציונים הרוויזיוניסטים" - הצה"ר), כתנועה התומכת באידאולוגיה זו.

הציונות והתנועה הרוויזיוניסטית נוצרו בשל דרישה ל"רוויזיה", בחינה מחדש, של דרכי הפעולה של ההסתדרות הציונית העולמית בשנות ה-20 של המאה ה-20.

תחילתה של הציונות הרוויזיוניסטית הייתה בשנת 1923, עת פרישתו של ז'בוטינסקי מן ההסתדרות הציונית. פרישתו הגיעה לאחר שלא התקבלו הצעותיו לנקוט קו ברור ותקיף נגד המדיניות האנטי ציונית של ממשלת המנדט הבריטי בארץ ישראל. ז'בוטינסקי התנגד נחרצות לקו הפייסני של ד"ר חיים ויצמן יושב ראש ההסתדרות הציונית דאז. תמיכת ציבורים במחאתו של ז'בוטינסקי, במיוחד בקרב צעירים במדינות מרכז ומזרח אירופה, הביאו עם הזמן להתגבשות גופים שהיוו את התנועה הרוויזיוניסטית.

מצע הבחירות הראשון של המפלגה הציונית רוויזיוניסטית

גופי התנועה הרוויזיוניסטית

האידאולוגיה והמעש הרוויזיוניסטים

כאמור היה זה ז'בוטינסקי שהתווה את הרוח הרעיונית מאחורי התנועה הרוויזיוניסטית, בנוסף לכך גם עמד בראש חלק מארגוניה. הציונות הרוויזיוניסטית דגלה במאבק מדיני המקביל למאבק צבאי כפתרון לבעיית יהודי הגלות שתסתיים בהקמת מדינה עברית בארץ ישראל משתי גדות הירדן. על המאבקים האלה להיות מבוקרים כך שלא יסכנו את היישוב המתפתח בארץ אותם ימים. על המאבק המדיני להיות תקיף, ולפי שיטת הרוויזיוניסטים צריכה הייתה הציונות להצהיר בשעתו בגלוי, עוד בשנות ה-20, כי מטרתה הסופית היא יצירת רוב יהודי בארץ ישראל והקמת מדינה עברית.

המאבק הצבאי היה תלוי התקופה (ראו עוד בערך אצ"ל), אך חוץ מבימי מלחמת העולם השנייה, דגלה התנועה הרוויזיוניסטית במאבק מזוין ויזום נגד הממשל, המשטרה והצבא הבריטי על אנשיו, מוסדותיו, ציודו והתשתיות ששימשו אותו. כנגד ערביי ארץ ישראל יצא האצ"ל במדיניות של אי הבלגה. חלק מלוחמי מחתרת שנשפטו על ידי הבריטים היו עולי הגרדום.

עד תחילת מלחמת העולם השנייה עסקה התנועה הרוויזיוניסטית במפעל גדול של ההעפלה הבלתי ליגאלית שנקרא עליית אף על פי.

מסגרות הנוער של בית"ר חינכו את הצעירים להגשמת הציונות, "חד נס" - תמיכה באידיאה הציונית ללא עירוב אידאולוגיות זרות (דוגמת סוציאליזם), משמעת, כבוד לזולת, והכשרה צבאית לקראת הקמת כוח צבאי עברי ולימים, לקראת כניסה למחתרת. צעירי בית"ר הקדישו שנתיים מחייהם במסגרת פלוגות הגיוס של בית"ר להגשמת התיישבות וביטחון. בבית"ר, לפי ז'בוטינסקי, ניהלו מאבק עיקש להשלטת הלשון העברית.

מבחינת השקפה כלכלית חברתית תמכו הרוויזיוניסטים בכלכלה ליברלית חופשית, דבר שהתבטא במסגרת הסתדרות העובדים הלאומית. לשיטתם, מלחמת המעמדות, הסוציאליזם והקומוניזם פירושם הסבת נזק עצום למפעל הציוני הקם לאיטו והפניית מרץ לאידאולוגיות זרות מסכן את הציונות.

מבחינת אורח חיים ותוי התנהגות טבע ז'בוטינסקי את המושג "הדר", או הדר בית"רי (בית"ר - ברית יוסף תרומפלדור), המבטא אצילות נפש, אבירות, גאווה, רוחב לב, יופי חיצוני, אדיבות וכיוצא בזה.

הישגיה וכשלונותיה

מספר גורמים משמעותיים עמדו לתנועה הרוויזיוניסטית לרועץ:

  • תנועת הפועלים הייתה בעלת מספר גדול של מנהיגים שחילקו ביניהם את תפקיד ההנהגה, ואילו ז'בוטינסקי היה מנהיג-על בתנועתו. לבד ממספר אישים שבלטו, לא נוצרו מנהיגים משמעותיים בציונות הרוויזיוניסטית מלבדו. דמותו סחפה ציבורים מסוימים ועוררה התנגדות גדולה אצל אחרים. למעשה נוצרה זהות מוחלטת בינו לבין תנועתו, ונוצר מצב שבו ההתנגדות לז'בוטינסקי הייתה גם התנגדות לאידאולוגיה ולהפך. לכך לא סייעה עובדת גירושו מהארץ, מה שכפה עליו עבודה מחו"ל לעומת קירוב מנהיגי הפועלים למתרחש בארץ ישראל. מותו ב-1940 הביא למשבר גדול בתנועה.
  • כישלון בגיוס משאבים כלכליים מספיקים למפעלי התנועה.
  • ניהול חזק של עמדות מפתח בהסתדרות הציונית, בהסתדרות העובדים ובארגונים נוספים על ידי אנשי הציונות הסוציאליסטית והמעשית. עובדה שהרחיקה את הרוויזיוניסטים ממוקדי השליטה הפוליטיים והכלכליים ביישוב דאז.
  • שואת יהדות אירופה החריבה גם את מוקד הכוח הגדול של הרוויזיוניסטים, שלא נשען כאמור על ארץ ישראל ולא על יהדות אמריקה.
  • חשש וסלידה של רוב אנשי היישוב מפעולות מזוינות נגד הבריטים. כמו כן לתנועת הפועלים היו, למרבה הפלא, תומכים רבים גם בקרב הבורגנות, והשליטה בתנועה הציונית הייתה בידי מפלגות בורגניות.
  • מאבק אידאולוגי חריף, שעמד בו גם רקע אישי, בין מנהיגי ואנשי תנועת הפועלים לראשי ואנשי הרוויזיוניסטים שיצר עוינות מופגנת כלפיהם ולעתים אף מדיניות של הפליה (לדוגמה בחלוקת היתרי העלייה לארץ או בהפניה למקומות עבודה על סמך שיוך ארגוני ומפלגתי). דבר זה הוביל ליצירת גופים ציבוריים רבים המקבילים לאלה שכבר היו קיימים ביישוב, אך יועדו לאנשי התנועה. באירועים כמו רצח חיים ארלוזורוב או פיצוץ מלון המלך דוד הומטרו על הרוויזיוניסטים קיתונות של זעם וטינה. דוגמאות לכך היו במצבי קיצון של על סף מלחמת אחים בתקופת הסזון או באירוע אלטלנה.

כמה מהישגיה שניתן למנותם:

  • מפעל העלייה הבלתי ליגאלית הגדול שהתחילה בו התנועה הרווזיוניסטית והביא בכ-50 אוניות קרוב ל-25,000 מעפילים.
  • המאבק הצבאי המזוין שניהלה המחתרת נגד השלטונות הבריטיים הפך את שהייתם בארץ למרה ומסוייטת בשנים הסמוכות לתום המנדט. הייתה בכך השפעה על ההחלטה לסיום המנדט כמו על דעת הקהל הבריטית. במלחמת העצמאות הצטרפו לוחמי המחתרת אל "ההגנה" בלחימה ובהקמת צה"ל.
  • מפעלים שהיו קטנים ביחס לאלו של תנועות הפועלים, אך ניתן למנות בהם התיישבות בארץ, פעולות חלוציות, חינוך המוני נוער בעולם ובארץ, הקמת הימאות העברית (דוגמת ירמיהו הלפרין) ויסוד התעופה העברית.
  • הקמת מוסדות שהמשיכו להתקיים גם לאחר קום המדינה וחלקם עד ימינו (בהם קופת החולים, הסתדרות העובדים)
  • הקמת גוף אופוזיציוני, הנושא אידיאה חדשה ושונה מזו של מנהיגות היישוב. רעיונות רבים מתוכה הוגשמו בשנות קיום המדינה.
  • התנועה הרוויזיוניסטית היא למעשה אם הימין הפוליטי במדינת ישראל.

התנועה הרוויזיוניסטית כגוף מדיני פוליטי התקיימה לאחר קום המדינה בדמות מספר מפלגות, שהעיקרית היא תנועת החירות בהנהגת מפקד האצ"ל לשעבר, מנחם בגין. אל יוצאי התנועה הרוויזיוניסטית שעוד פעמו בקרבם תחושות של אפליה ועוינות כלפיהם (כמו מאירוע אלטלנה בקום המדינה) הצטרפו בהדרגה עולי המעברות, ותושבי ישובי ושכונות הספר שנאגר בהם מרמור על מדיניות הממשלה כלפיהם והביאה, בין היתר, לעליית מפלגת הליכוד לשנות שלטון. עד המהפך בשנת 1977 נשאה תנועת החירות סממנים אידאולוגיים רוויזיוניסטיים כמו התביעה לשתי גדות הירדן, בכלכלה עידוד יוזמה פרטית והפחתת מעורבות ממשלתית, קיום אופוזיציה לממשלה ומתן חלופה שלטונית הולמת. משרידי הרוויזיוניזם הימין מחזיק היום בעיקר את עניין אופי הכלכלה ומבחינה ביטחונית ומדינית שאיפה (במידה זו או אחרת) לשלמות המולדת.

לקריאה נוספת

  • יעקב שביט, עונת הציד - הסזון: העימות בין "היישוב המאורגן" לארגוני המחתרת 1937-1947, תל אביב: הוצאת הדר, 1976
  • יעקב שביט, מרוב למדינה. התנועה הרוויזיוניסטית: התוכנית ההתיישבותית והרעיון החברתי, תל אביב: יריב-הדר, 1978.
  • יעקב שביט, יעקב גולדשטיין, ללא פשרות: הסכם בן-גוריון - ז'בוטינסקי וכשלונו, תל אביב: יריב-הדר, תל אביב, 1979.
  • יעקב שביט, המיתולוגיות של הימין: עיונים בהיסטוריה פוליטית ואינטלקטואלית של הימין, בית ברל, 1986.
  • יחיעם וייץ, ממחתרת לוחמת למפלגה פוליטית: הקמתה של תנועת החרות 1947 - 1949, הוצאת המרכז למורשת בן-גוריון, 2003.
  • יחיעם וייץ, בין זאב ז'בוטינסקי למנחם בגין: קובץ מאמרים על התנועה הרוויזיוניסטית, הוצאת מאגנס, תשע"ב 2012.
  • רינת-יה (גורודנצ'יק) רובינסון, סערה מסייעת: התנועה הרוויזיוניסטית בשנים 1925-‏1940, ירושלים: יד יצחק בן צבי, תשע"א 2010.
  • מינה גראור (עורכת), ימי הצה"ר: כרונולוגיה של התנועה הרוויזיוניסטית 1949-1923, מכון ז'בוטינסקי, 2013.

קישורים חיצוניים