רועה צאן – הבדלי גרסאות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ תיקון קישור לפירושונים
אין תקציר עריכה
שורה 18: שורה 18:
בשירה המקראית נמשלו יחסי ה' ועמו ליחסי רועה ועדרו: "[[מזמור לדוד ה' רועי לא אחסר|ה' רועי לא אחסר]]. בנאות דשא ירביצני, על מי מנוחות ינהלני..." ([[תהילים]] כ"ג 1-2), "כרועה עדרו ירעה" (ישעיה מ' 11).
בשירה המקראית נמשלו יחסי ה' ועמו ליחסי רועה ועדרו: "[[מזמור לדוד ה' רועי לא אחסר|ה' רועי לא אחסר]]. בנאות דשא ירביצני, על מי מנוחות ינהלני..." ([[תהילים]] כ"ג 1-2), "כרועה עדרו ירעה" (ישעיה מ' 11).
בהשאלה, הרועה הוא השליט, המושל, המנהיג: "אתה תרעה את עמי את ישראל, ואתה תהיה לנגיד על ישראל" (שמואל ב, ה' 2); "כה אמר ה' על הרועים הרועים את עמי: אתם הפיצותם את צאני..." ([[ספר ירמיהו|ירמיהו]] כ"ג 1-4; ו[[ספר יחזקאל|יחזקאל]] ל"ד 1-16).
בהשאלה, הרועה הוא השליט, המושל, המנהיג: "אתה תרעה את עמי את ישראל, ואתה תהיה לנגיד על ישראל" (שמואל ב, ה' 2); "כה אמר ה' על הרועים הרועים את עמי: אתם הפיצותם את צאני..." ([[ספר ירמיהו|ירמיהו]] כ"ג 1-4; ו[[ספר יחזקאל|יחזקאל]] ל"ד 1-16).

רועי צאן מוזכרים גם בתרבות הפופלרית. בסרט [[מגלה את אמריקה]] נסיך העצר מתחזה להיות רועה צאן כדי לחזר אחרי האשה שאהב. בספרו של [[דיוויד אדינגס]] "הזוהרים" נכתבו פואמות על הזוהרים, כרועי צאן על מנת לייצר סביבם [[אמפתיה]].


==ראו גם==
==ראו גם==

גרסה מ־16:17, 30 באפריל 2015

רועה וצאנו ברומניה
ציור של רועה משנת 1889
המונח "רועה" מפנה לכאן. אם הכוונה למשמעות אחרת, ראו רועה (פירושונים).

רועה צאן הוא אדם המטפל בצאן ומשגיח עליו, בדרך כלל תוך היעזרות בכלב רועים, בשטחי המרעה, באחו הפתוח או באזורים הרריים. תפקיד הרועה הוא למצוא מזון, מים ומחסה לעדר, להגן עליו מפני חיות טרף, פגעי טבע ושודדים, וכן לשמור על אחדותו ושלמותו.

רעיית צאן היא אחד המקצועות העתיקים ביותר. ידוע כי רועים היו קיימים במזרח התיכון לפני כ-10,000 שנה, מאז ביות העז והכבש בראשית התקופה הנאוליתית. כבשים גודלו לשם שימוש בחלב, בבשרן ובצמר שלהן.

רעיית צאן כמקצוע מתוארת גם בתנ"ך ובייחוד בתורה. כינויים נוספים לרועי צאן בתנ"ך: אביר, אדיר - הרועה הממונה על עדר גדול שמועסקים בו רועים אחדים ("דואג האדומי, אביר הרועים אשר לשאול", שמואל א, כ"א 8), ונוקד - בעל עדרים (מישע מלך מואב, מלכים ב, ג' 4). הרועה הראשון המוזכר הוא הבל. כרועים שימשו בני משפחה (כגון יעקב ומשה), צעירי המשפחה (דוד) ובנות המשפחה (רחל ובנות יתרו). יעקב שימש כרועה מקצועי ואף קיבל משכורת על עבודתו (בראשית ל"א 39-41). לאנשים עשירים, בעלי עדרים גדולים, היו גם רועים שכירים, כמו הרועים של לוט ואברם (בראשית י"ג 7) ורועי נבל הכרמלי (שמואל א, כ"ה 2, 7). הרועים התמודדו עם סכנות רבות, כפי שמתאר דוד את מעשי גבורתו לפני שאול (שמואל א, י"ז 34-36), וכפי שעולה מתהלים כ"ג 4. חג הרועים הוא חג הגֵּז (שמואל א, כ"ה 2-3, שמואל ב, י" 23-24).

החוק המקראי מתייחס לרועה שכיר, השומר על עדרי אחרים. אם התרשל הרועה בשמירה - ישלם לבעלים, אך אם השה נטרף - והרועה מביא שריד מבעל החיים כעדות והוכחה לכך שנטרף, הוא פטור מתשלום (שמות כ"ב 9-12), כפי שמתואר גם בעמוס ג' 12.

המקרא מראה שמנהיגים אחדים בישראל קיבלו את הכשרתם בהנהגה בהיותם רועי צאן: משה ("ומשה היה רועה את צאן יתרו חותנו", שמות ג' 1), דוד (שמואל א, ט"ז 11, 19; י"ז 15, 34), עמוס הנביא ("אשר היה בנוקדים מתקוע", עמוס א' 1; ז' 15) ואחרים. בשירה המקראית נמשלו יחסי ה' ועמו ליחסי רועה ועדרו: "ה' רועי לא אחסר. בנאות דשא ירביצני, על מי מנוחות ינהלני..." (תהילים כ"ג 1-2), "כרועה עדרו ירעה" (ישעיה מ' 11). בהשאלה, הרועה הוא השליט, המושל, המנהיג: "אתה תרעה את עמי את ישראל, ואתה תהיה לנגיד על ישראל" (שמואל ב, ה' 2); "כה אמר ה' על הרועים הרועים את עמי: אתם הפיצותם את צאני..." (ירמיהו כ"ג 1-4; ויחזקאל ל"ד 1-16).

רועי צאן מוזכרים גם בתרבות הפופלרית. בסרט מגלה את אמריקה נסיך העצר מתחזה להיות רועה צאן כדי לחזר אחרי האשה שאהב. בספרו של דיוויד אדינגס "הזוהרים" נכתבו פואמות על הזוהרים, כרועי צאן על מנת לייצר סביבם אמפתיה.

ראו גם