נישיקאווה סוקנובו

פרק זה טעון עריכה. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לערוך אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

נישיקאווה סוקנובו (Nishikawa Sukenobu) היה אמן הדפסי עץ יפני, חי בתקופת אדו, בין השנים 1671-1750. יצירותיו של סוקנובו השפיעו רבות על התפתחות האוקיו-א.

ביוגרפיה

האמן נישיקאווה סוקנובו חי בקיוטו בין השנים 1671-1750. סקנובו השתייך לזרם האומנותי של האוקיו-אה ukiyo-e פירושו המילולי של המונח הוא "תמונות מהעולם החולף". בניגוד לשאר אומני האוקיו-אה שגרו בעיר אדו (טוקיו של ימינו), סקנובו גר בעיר קיוטו ופעל בה. העיר קיוטו הייתה מרכז תרבותי חשוב לפני מעבר הקיסרות לעיר אדו ולכן הייתה בה מסורת של פעילות תרבותית רחבה. סקנובו למד ציור אצל קנו איינו (Kano Eino; 1631-97) מייסד אסכולת קנו ויש המשערים שסקנובו למד גם אצל האמן הנחשב טוסה מיטסוסוקה (Tosa Mitsusuke) מייסד אסכולת טוסה. ספר האיורים הראשון של סקנובו משנת 1699 היה מוקדש לחגיגות של המוציא לאור ג'ישו האצ'ימונז'יאה publisher Hachimonjiya Jishō, בעיר קיוטו. הסופר בן תקופתו בבה בונקו(Baba Bunkõ; 1715-1759) תיאר את סקנובו בכתביו כצייר האוקיו-אה הטוב ביותר. כמוהו גם אמן האוקיו-אה קייסיי אייסאן (Keisai Eisen; 1790-1848) שהעריך מאוד את עבודתו של סקנובו. החוקרים מאמינים כי סקנובו הצליח להשתמש בחומרים מהאמנות היפנית המסורתית ולצקת לתוכם תוכן עדכני ועכשווי התואם לתקופת אדו, כך לדוגמה הוא ציטט מהפואמה הקלאסית של פוג'יווארה (1198-1275 ;Fujiwara) המתוארכת לתקופה שבין השנים 1235-1241 בקירוב, סט של כמאה פואמות שסקנובו נתן להם ביטוי מרומז בספרו 'הערצת מאה הנשים'.

היקף פעילותו האמנותית:

סקנובו אייר כ-200 ספרים ehon-picture book מ-70 סוגים שונים. הכמות הרבה של הספרים שהודפסו והופצו בתפוצה רחבה בתקופתו מעידים על הפופולאריות הרבה של עבודתו האמנותית.

התפתחותו האמנותית:

עבודות האמנות המוקדמות ביותר המיוחסות לסקנובו קשורות דווקא בעולם התיאטרון: Yakusha kuchijamisen- איורים של שחקני תיאטרון (Actor humming shamisen tune) Yakusha hyōbanki - תיעוד רפרטואר ההצגות של שחקנים שהעיד על המוניטין שלהם בתחום. התיעוד כלל תיאור מפורט של חזותם הפיזית של שחקני התאטרון (‘Record of the reputation of actors’; a discussion of actors’ performances and appearance) סקנובו אף כתב תסריט למחזה קבוקי הנקרא - midagaike Shin Teramachi hinagatabon. בעשור הראשון של המאה ה-18 סקנובו פעל בשיתוף עם בית ההוצאה לאור של ג'ישו האצ'ימונז'יאה ואייר כמה ספרי דוגמאות לקימונו הנקראים הינגאטבון (kimono pattern sample books) על פי אׂפנות מתחלפות של התקופה. אׂפנת שוטוקו Shōtoku hinagata,אׂפנת קיוהו Kyōho hinagata , ואׂפנת נישיקוואה Nishikawa hinagata שיש להניח כי נקראה על שמו. Nichijō seikatsuzu- איורי סצנות מחיי יום יום, סקנובו אייר ספר סצנות מחיי היום יום ( ‘scenes of everyday life’) של נשים הבוחרות דוגמאות לקימונו לצד הדוגמאות עצמן. shinasadame - בשנת 1723 יצא ספרו 'הערצת מאה הנשים' (‘Appreciating 100 women’) . בספר הוא מאייר נשים יפות מכל המעמדות, ממעמד הקיסרות ועד האישה הפשוטה ביותר, העוסקות בפעולות שונות מחיי היום יום של כל אישה בתקופת אדו. הספר זכה להצלחה רבה והודפס בתפוצה רחבה.

בין עבודותיו הרבות

• Yakusha kuchijamisen - איורים של שחקני תיאטרון הקבוקי
• hinagatabon - ספרי דוגמאות לקימונו (kimono pattern sample books)
• Ehon yamato waranbe – ספר איורים לילדים(‘Picture book of Japanese children’)
• ehon - איורי נשים יפות (‘picture book’- nichijō seikatsuzu סצנות מחיי היום יום (‘scenes of everyday life’)
• Fūryū bijinsō פרודיות המציגות נשים יפות באופנה עכשווית בסצנות מתוך השירה היפנית המסורתית הקדומה. (‘Collection of elegant beauties’)
• shunga - איורים ארוטיים שהיו חלק מהמסורת של חיי המשפחה היפנית בתקופת אדו.
• orihon - ספרים מתקפלים שונים (‘folded books’)
• musha ehon (‘warrior’s picture books’), סקנובו אייר שלושה ספרי לוחמים הכוללים Ehon yūja kagami (‘Picture book of warrior’s mirror’ סיפורי מופת של לוחמים בהקשר חינוכי של מידות טובות ברוח הקונפוציוניזם.

סקנובו תואר כצייר וירטואוז של Ukiyo-e ו - makura-e (("pillow pictures"

לקריאה נוספת

• Amaury A. García Rodríguez, "Nishikawa Sukenobu: One Hundred Women, Two Stories, and a Reconsideration",International Research Centre for Japanese Studies, National Institute for the Humanities, Review, No. 26, Shunga: Sex and Humor in Japanese Art and Literature , 2013

הערות שוליים

{{Amaury A. García Rodríguez, "Nishikawa Sukenobu: One Hundred Women, Two Stories, and a Reconsideration", International Research Centre for Japanese Studies, National Institute for the Humanities, Japan Review, No. 26, Shunga: Sex and Humor in Japanese Art and Literature (2013), pp. 137-149 |P. 137-149 = }}