לדלג לתוכן

הבדלים בין גרסאות בדף "קרב חדשה"

נוספו 24 בתים ,  לפני 5 שנים
מ
(←‏פיקוד: קישור כפול)
דמטריוס, שנודע כמלך תקיף השואף לחולל סדר בממלכתו, נעתר לטענותיה של משלחת [[אלקימוס]], הכהן הגדול ה[[מתיוונים|מתיוון]], והמתיוונים, שטענה כי יהודה המכבי מטריד ומסכן את המתיוונים ואת תומכי המלך. כתגובה, מינה דמטריוס את [[ניקנור]] למושל יהודה ושיגר לאזור את המצביא [[בקכידס]], כשהמטרה הייתה לחזק את הנהגתו של אלקימוס בקרב היהודים. בואם של ניקנור ובקכידס ליהודה ועימם אלקימוס וכניסתם לירושלים חוללו מפנה דרמטי באירועים. בפעם הראשונה התפלג המחנה של מתתיהו לשתי קבוצות: הסופרים והחסידים תמכו באלקימוס, הן משום שהשתייך, בשונה ממנלאוס קודמו, לבית כהונה מקובל ורשמי, והן משום שהיהודים זכו לאוטונומיה גם דתית וגם מדינית והגיעו להישגים נאים, ועל כן סברו שאין טעם להמשיך ב[[מרד החשמונאים|מרד]]. לעומתם תמכו המכבים בכהונה ממשפחת צדוק בלבד ופקפקו בכוונותיהם של בקכידס, ניקנור ובעיקר אלקימוס. יהודה ואנשיו עזבו את ירושלים והתכוננו לבאות. אלקימוס, שבטח בסיוע הסלאוקי, החל לפגוע במתנגדיו, ובעיקר בתומכי יהודה המכבי. צעד זה גרם להתלקחות דמים בין שני המחנות. אלקימוס פנה לדמטריוס בבקשת עזרה וזה האחרון הורה לניקנור להתערב ולהפעיל נגד המורדים את צבאו.
 
ניקנור הגיע עם צבאו לירושלים, אך במקום ישר לצאת למלחמה, ניסה בתחילה להערים על יהודה המכבי וקבע איתו פגישה. יהודה ואחיו קיבלו את ההזמנה והגיעו לפגישה. ברגע האחרון זיהה יהודה המכבי את המארב וברח. ניקנור נערך לקרב עם צבאו של יהודה, שפרץ ב[[קרב כפר שלמא|כפר שלמה]]. בקרב זה נוצח [[הצבא הסלאוקי]], ונסוג ל[[חקראמצודת החקרא]] שבירושלים{{הערה|יוסף בן מתתיהו, ''קדמוניות היהודים'': יב: 405-402, תרגם: אברהם שליט, מוסד ביאליק, ירושלים, 2003.}}.
 
ניצחונו של יהודה הבהיר לניקנור כי המרחב שמצפון לירושלים נתון לשליטתו של יהודה וכי הוא נתון בסכנת מצור. ניקנור איים על הכהנים בהחרבת המקדש, אך יהודה לא סר למרותם. על פי בר כוכבא ניקנור התכוון לקחת את בית המקדש כבן ערובה, האיום נועד למנוע מהחשמונאים מלהסתער על ירושלים ולנסות לכבוש אותה. והסכנה אכן מנעה מיהודה להטיל מצור על מצודת החקרא, והעדיף להמתין לו לרגע שיצא מהעיר.
 
==פיקוד==