חוק העונשין

חוק העונשין, התשל"ז-1977, הוא לבו של המשפט הפלילי במדינת ישראל. ביותר מ-500 סעיפיו מפרט החוק תחילה את עקרונות המשפט הפלילי, ולאחר מכן הוא מונה סדרה ארוכה של עבירות פליליות ועונשים עליהן. בנושאים ספציפיים שונים נקבעו עבירות ועונשים גם בחוקים אחרים.

היסטוריה חקיקתית

הקודקס הראשון שהגדיר את המשפט הפלילי בארץ ישראל היה קודקס פלילי עות'מאני שהושפע מתערובת של החוק המוסלמי והקודקס הצרפתי. ב-1936 ביטלו הבריטים את הקודקס הפלילי העות'מאני, והכניסו לתוקף את פקודת החוק הפלילי, 1936, שהייתה מבוססת על המשפט הפלילי האנגלי.

עם הקמת מדינת ישראל נשאר ככלל על כנו המשפט שהיה קיים ערב הקמת המדינה ועל כן פקודת החוק הפלילי נותרה בתוקף. במהלך השנים מאז הקמת המדינה נעשו תיקונים לא מעטים, בעיקר על ידי חקיקת חוקים חדשים שקבעו עבירות בתחומים מסוימים במקום העבירות שבפקודה וכן החלפת פרק הענישה שבפקודה בחוק חדש של דרכי ענישה.

בשנת 1977 שולבו החוקים השונים עם נוסח עברי של פקודת החוק הפלילי תוך קודיפיקציה של דיני העונשין, והתגבשו ליצירת חוק העונשין, התשל"ז-1977, שהוא נוסח חדש ונוסח משולב של החקיקה שקדמה לו.

חוק העונשין ממשיך לעבור שינויים רבים, הן מפאת היקפו והן מפאת רגישות הנושאים שהוא עוסק בהם. רוב התיקונים הם בעבירות הספציפיות. עם זאת מדי פעם מתוקן החלק הכללי של החוק באופן מהותי המשפיע על כלל דיני העונשין. התיקון המרכזי ביותר שנעשה בחוק היה תיקון 39 שנחקק בכנסת ב- 1994 ונכנס לתוקף בשנת 1995, שבו הוחלף החלק הכללי של החוק (סעיפים 34-1) בחלק כללי חדש. אחת התכליות העיקריות של תיקון 39 הייתה בהעברת המשפט הישראלי לשיטה הדאונטולוגית וצמצום הנוכחות של התפיסה התועלתנית שרווחה ערב התיקון, כחלק מההשפעה האנגלית על מערכת המשפט בישראל. בקביעת נוסח החוק השתתפו גם מומחים מן האקדמיה, ובהם שניאור זלמן פלר ומרדכי קרמניצר. תיקון מהותי נוסף שנעשה בחוק העונשין בשנת 2012 הוא תיקון 113 שבמסגרתו נקבעו עקרונות הענישה והדרך שבה על בית המשפט הגוזר עונש ללכת, במטרה להבנות את שיקול הדעת בענישה.

פרקי החוק

• חלק מקדמי
  • פרק א': הוראות יסוד
  • פרק ב': תחולת דיני העונשין לפי זמן עשיית העבירה
  • פרק ג': תחולת דיני העונשין לפי מקום עשיית העבירה
• חלק א': כללי
  • פרק ד': העבירה הפלילית ואחריות לה
  • פרק ה': עבירות נגזרות
  • פרק ה'1: סייגים לאחריות פלילית
  • פרק ה'2: הוראות שונות
  • פרק ו': דרכי ענישה
  • פרק ו'1: הוראות להתאמת דיני העונשין
• חלק ב': עבירות
  • פרק ז': ביטחון המדינה, יחסי חוץ וסודות רשמיים
  • פרק ח': פגיעות בסדרי המשטר והחברה
  • פרק ט': פגיעות בסדרי השלטון והמשפט
  • פרק י': פגיעות בגוף
  • פרק י"א: פגיעות ברכוש
  • פרק י"ב: זיוף כספים ובולים
  • פרק י"ג: עבירות קלות
  • פרק י"ד: עבירות הכנה וקשר
  • פרק ט"ו: הוראות שונות

הצגת העבירות בחלקו השני של החוק אינה בדרך של איסור עשייה, אלא בדרך של קביעת עונש למעשים (כנרמז בשם הערך) - חוק העונשין הוא חוק קאזואיסטי. כך, למשל, החוק אינו אומר "אסור לרצוח" אלא קובע "העושה אחת מאלה יאשם ברצח ודינו – מאסר עולם ועונש זה בלבד". בחוקים אחרים המטילים עונשים ניתן למצוא שילוב של שתי הגישות. בחוק למניעת הטרדה מינית, למשל, קובע סעיף 4 "לא יטריד אדם מינית את זולתו ולא יתנכל לו", ובסעיף שלאחריו נקבע העונש למי שאינו מציית לאיסור זה: "המטריד מינית אדם כאמור בסעיף 3(א)(3) עד (6), דינו - מאסר שנתיים".

העונשים הקבועים במרבית סעיפי חוק העונשין הם עונשי מקסימום. המשמעות היא שבית המשפט המרשיע את העבריין רשאי להטיל כל עונש שהוא, ובלבד שאינו חמור מהעונש שנקבע בחוק. בעבירות מסוימות, כגון אונס, רצח ועוד, ישנם עונשי מינימום.

קישורים חיצוניים

• חוק העונשין, התשל"ז-1977, באתר ויקיטקסט
• 
  שגיאות פרמטריות בתבנית:חוק
  פרמטרים [ 1 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

  חוק העונשין

  פרטי החוק
  תאריך חקיקה	4 באוגוסט 1977
  שטחים שעליהם חל החוק	ישראל

  • ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין כרכים א-ג (1984-1992).
  • יורם רבין ויניב ואקי דיני עונשין כרכים א-ג (מהדורה שלישית, 2014).
  • גבריאל הלוי תורת דיני העונשין כרכים א-ד (2009-2010).
  • גיל עשת, הטמעת תיקון 39 לחוק העונשין בפסיקה בישראל 1995-2005 (הוצאת נבו, 2011).