כינין – הבדלי גרסאות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה
מ קטלוג תבנית שכתוב
שורה 1: שורה 1:
{{שכתוב}}
{{שכתוב|נושא=בריאות}}
[[קובץ:Quinine.png|שמאל|ממוזער|250px|נוסחת המבנה של כינין]]
[[קובץ:Quinine.png|שמאל|ממוזער|250px|נוסחת המבנה של כינין]]
'''כִינִין''' (נכתב גם '''חינין'''{{דרוש מקור}}; ב[[ספרדית]]: '''Quinina''') הוא [[ארומטיות|תרכובת ארומטית]] המשמשת בעיקר כ[[תרופה]] לטיפול ב[[קדחת הביצות]] (מלריה).
'''כִינִין''' (נכתב גם '''חינין'''{{דרוש מקור}}; ב[[ספרדית]]: '''Quinina''') הוא [[ארומטיות|תרכובת ארומטית]] המשמשת בעיקר כ[[תרופה]] לטיפול ב[[קדחת הביצות]] (מלריה).

גרסה מ־13:46, 10 במאי 2016

תבנית:שכתוב

נוסחת המבנה של כינין

כִינִין (נכתב גם חינין[דרוש מקור]; בספרדית: Quinina) הוא תרכובת ארומטית המשמשת בעיקר כתרופה לטיפול בקדחת הביצות (מלריה).

הכינין מופק מקליפת עץ הצ'ינצ'אה, עץ הכינין, שמקורו בדרום אמריקה; ומכאן שמו: בלשון קצ'ואה המילה kina פירושה "קליפה". תרופה זאת הייתה מוּכּרת לרפואה האירופית כבר בשנת 1640, והיא נמכרה לראשונה באנגליה ב-1658.

הגרסה המודרנית של תרופה זאת נקראת כּינידין או כּינידוּראן (שם מסחרי). הכינידין הינה נגזרת של הכינין והיא נמצאת בשימוש משנות ה-20 של המאה ה-20; שימושה העיקרי כיום בשמירת קצב לב סדיר באנשים הסובלים מפרפורי פרוזדורים, ומניעת הפרעות קצב בחדרי הלב. בנוסף, משמש הכינין כחומר טעם בתעשיית המזון, בעיקר במשקאות מרירים, כגון ביטר למון ומי טוניק.

הכינין במינונים גבוהים שימש בעבר כטיפול למלריה. בשל תופעות הלוואי שלו, השימוש בו פחת עם גילוייהן של תרופות חדשות למלריה. במינונים נמוכים הכינין משמש למניעת התכווצויות שרירים. במקרים רבים די בשתיית "מי טוניק" כדי להשיג הקלה משמעותית. במינונים הנמוכים לא צפויות תופעות לוואי.

רק במקרים נדירים התרופה עלולה לגרום לדימום תת-עורי, בגלל ירידה במספר טסיות הדם. מנהל המזון והתרופות האמריקאי ה-FDA הגביל את כמות הכינין במשקה שאינו למטרות רפואיות ל-83 מיליגרם לליטר, כמות המהווה בין רבע לחצי כמות לעומת המינון הרפואי המקובל. כיום כמות הכינין במשקה קטנה בהרבה ועומדת על כ-60-70 מיליגרם לליטר, ונועדה רק להקנות מרירות למשקה הקל והממותק. במינון גבוה כינין גורם להפלות, כינין נחשב גם לחומר טרגוני, כלומר גורם לעיוותים בעובר. וכן הכינין גורם לתופעות לוואי נוספות: בחילות, כאבי ראש, חירשות, עיוורון, ובמקרים נדירים אפילו למוות.

התיאור הראשון של טיפול בעזרת הכינין כתרופה למלריה, בשנת 1633, מיוחס לאנטוניו דה לה קלנצ'ה. לדבריו, מסיונרים ישועים בפרו למדו איך לטפל במלריה בעזרת חומר אבקתי בצבע קינמון שהופק מקליפת העץ שנקרא arbol de calenturas (עץ גלי החום) (שמות אחרים :בשפה ילידית -"קינה" , בסיווג של בוטנאים - Ganna periodes, ושנודע גם בשם Cinchona). האבקה שקיבלה את השם "קליפת הישועים" ניתנה במשקה והקלה על החום ועשתה נסים נגד המלריה.

הבריטים תושבי הקולוניות באזורים מוכי מחלת המלריה, נהגו לערבב את מי הטוניק במשקה האלכוהולי ג'ין, וצרכו אותו באופן שוטף כתרופה מונעת בעלת טעם סביר. בארצות הברית משתמשים בתחליף של כינין שקוראים לו quinidine.

קישורים חיצוניים

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.

ערך זה הוא קצרמר בנושא כימיה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.