מלודי מייקר – הבדלי גרסאות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה
מ ←‏ציוני דרך בתולדות המגזין: קישורים פנימיים, תיקון קישור
שורה 12: שורה 12:
[[1983]] מסמנת שינוי מגמה לכיוון [[מוזיקת פופ]]. כריכת המגזין הפכה צבעונית והוא החל לקדם להקות כגון [[דוראן דוראן]], [[יוריתמיקס]], [[קג'גוגו]] (שנוסדה דרך מודעה במלודי מייקר{{הערה|1=[http://www.kajagoogoo.com/history/history_01.html ההיסטוריה של קג'גוגו]}}) ו[[מועדון תרבות]]. ב-[[1984]] התמנה אלן ג'ונס (Allan Jones) לעורך ראשי, הוא השכיל לשלב במגזין סקירות על להקות "מחתרתיות" כגון [[הסמית'ס]] ו[[ניו אורדר]]. ב-[[1986]] הצטרפו למלודי מייקר כוחות חדשים, כותבים לשעבר ב[[פנזין|פנזינים]] אוניברסיטאיים (כמו "המוניטור" של [[אוניברסיטת אוקספורד]]) וכתבים שסיקרו [[היפ הופ]] מ-NME, שפרשו מהמגזין המתחרה על רקע התנערותו מ[[מוזיקה שחורה]] זו.
[[1983]] מסמנת שינוי מגמה לכיוון [[מוזיקת פופ]]. כריכת המגזין הפכה צבעונית והוא החל לקדם להקות כגון [[דוראן דוראן]], [[יוריתמיקס]], [[קג'גוגו]] (שנוסדה דרך מודעה במלודי מייקר{{הערה|1=[http://www.kajagoogoo.com/history/history_01.html ההיסטוריה של קג'גוגו]}}) ו[[מועדון תרבות]]. ב-[[1984]] התמנה אלן ג'ונס (Allan Jones) לעורך ראשי, הוא השכיל לשלב במגזין סקירות על להקות "מחתרתיות" כגון [[הסמית'ס]] ו[[ניו אורדר]]. ב-[[1986]] הצטרפו למלודי מייקר כוחות חדשים, כותבים לשעבר ב[[פנזין|פנזינים]] אוניברסיטאיים (כמו "המוניטור" של [[אוניברסיטת אוקספורד]]) וכתבים שסיקרו [[היפ הופ]] מ-NME, שפרשו מהמגזין המתחרה על רקע התנערותו מ[[מוזיקה שחורה]] זו.


בראשית [[שנות ה-90 של המאה ה-20|שנות ה-90]] זיהה המגזין, באמצעות כתבו בארצות הברית אוורט טרו (Everett True) את צמיחת סצנת ה[[גראנג']] של [[סיאטל]] והיה מהראשונים לסקר את הסגנון החדש. במקביל סיקר המגזין (באיחור ניכר לעומת ה-NME) את מוזיקת ה[[אינדי]] וה[[בריטפופ]] המקומית, אולם סיקורו היה ביקורתי וכותביו ניתחו בחריפות ובגישה אקדמית קרירה ומרוחקת את שיריהן ותקליטיהן של להקות פופולריות כ[[בלר]] ו[[אואזיס]], עובדה שלא סייעה לקירוב קהל צעיר ונלהב. אולם, במקביל לצניחה בפופולריות, נותר המגזין כ"מגזין של מוזיקאים" ואחד המדורים החשובים בו היה מדור בו חיפשו מוזיקאים נגנים-עמיתים לשם שיתוף פעולה ויצירת להקות. ראשית להקת [[סוויד]] ב-[[1989]] הייתה דרך מודעה כזו{{הערה|1=[http://www.bbc.co.uk/music/sevenages/artists/suede 7 עידני הרוק], [[BBC]] }}, כך נוסדה גם [[אירייז'ר]].
בראשית [[שנות ה-90 של המאה ה-20|שנות ה-90]] זיהה המגזין, באמצעות כתבו בארצות הברית אוורט טרו (Everett True) את צמיחת סצנת ה[[גראנג']] של [[סיאטל]] והיה מהראשונים לסקר את הסגנון החדש. במקביל סיקר המגזין (באיחור ניכר לעומת ה-NME) את מוזיקת ה[[אינדי]] וה[[בריטפופ]] המקומית, אולם סיקורו היה ביקורתי וכותביו ניתחו בחריפות ובגישה אקדמית קרירה ומרוחקת את שיריהן ותקליטיהן של להקות פופולריות כ[[בלר]] ו[[אואזיס]], עובדה שלא סייעה לקירוב קהל צעיר ונלהב. אולם, במקביל לצניחה בפופולריות, נותר המגזין כ"מגזין של מוזיקאים" ואחד המדורים החשובים בו היה מדור בו חיפשו מוזיקאים נגנים-עמיתים לשם שיתוף פעולה ויצירת להקות. ראשית להקת [[סווייד]] ב-[[1989]] הייתה דרך מודעה כזו{{הערה|1=[http://www.bbc.co.uk/music/sevenages/artists/suede 7 עידני הרוק], [[BBC]] }}, כך נוסדה גם [[אירייז'ר]].


בשנת [[1997]] עזב אלן ג'ונס את המגזין ויחד עמו החלו כותבים נוספים לעבור לשלל יוזמות חדשות שפרחו אז. מכירות המגזין התדרדרו עד כדי סגירתו למעשה ואיחודו עם המר שביריביו, NME.
בשנת [[1997]] עזב אלן ג'ונס את המגזין ויחד עמו החלו כותבים נוספים לעבור לשלל יוזמות חדשות שפרחו אז. מכירות המגזין התדרדרו עד כדי סגירתו למעשה ואיחודו עם המר שביריביו, NME.

גרסה מ־15:12, 11 במאי 2016


שגיאות פרמטריות בתבנית:עיתון

פרמטרים [ שם במקור, נוסד, נסגר ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

מלודי מייקר
Melody Maker
תדירות פעם בשבוע
סוגה מגזין מוזיקה
תאריכי הופעה 1926 – דצמבר 2000 (כ־74 שנים) עריכת הנתון בוויקינתונים
שפה אנגלית
מדינה בריטניהבריטניה בריטניה
ISSN 0025-9012
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

מלודי מייקראנגלית: Melody Maker, ידוע גם בראשי התיבות MM) היה מגזין מוזיקה רב חשיבות. המגזין החל לצאת בבריטניה ב-1926 ויצא באופן סדיר מדי שבוע עד שאוחד בשנת 2000 עם מתחרהו, ה-NME‏ ("New Musical Express"). לדברי המו"ל שלו, IPC Media, היה זה מגזין המוזיקה הוותיק בעולם שיצא באופן סדיר[1]. המגזין התייחד במאמרי ביקורת מעמיקים יחסית ובגישה אקדמית, צוננת ומרוחקת למושאי הסיקור שלו.

ציוני דרך בתולדות המגזין

המגזין החל כמסקר אירועי ג'אז בבריטניה ומשנות ה-30 בארצות הברית. בין מבקרי הג'אז שכתבו לעיתון נמנים ג'ון האמונד (אחד ממגלי הכשרונות החשובים בתולדות המוזיקה, שגילה בין השאר את בילי הולידיי, בני גודמן, ליונל המפטון, ארית'ה פרנקלין ובוב דילן) ולאונרד פד'ר.

בשנת 1952 החל המגזין לסקר רוק אנד רול. בשנת 1958 ייסד את מצעד המכירות של תקליטים אריכי-נגן (LP).

בשנות ה-60 סיקר המגזין את "לונדון החוגגת" (Swinging London), עתירת האירועים והלהקות הצעירות כמו הביטלס, האבנים המתגלגלות, היארדבירדס, ג'ימי הנדריקס ועוד. בראשית שנות ה-70 קידם המגזין להקות כסטילי דן, לד זפלין, פינק פלויד ודיפ פרפל וזמרים-יוצרים כקט סטיבנס, ניק דרייק וסנדי דני. לקראת סוף העשור סיקר המגזין בהרחבה את הרוק המתקדם והגלאם רוק. בכך ביסס המגזין בעריכת ריי קולמן (Ray Coleman) עמדה כנגד הפאנק (Punk), תוך תמיכה בכיוונים מוזיקליים "מסורתיים" יותר ומאמרי ניתוח אינטלקטואליים ורציניים.

אחד הכותבים הבכירים במגזין, ריצ'רד ויליאמס (Richard Williams), התנגד לגישה השמרנית של קולמן, שבעטיה, טען, איבד המגזין קוראים צעירים לטובת המתחרה, ה-"New Musical Express" ‏(NME). ב-1980 עזב ויליאמס את המגזין ובעקבותיו עזבו מספר כותבים ועורכים, חלקם ל-NME. ב-1981 נאלץ קולמן עצמו לעזוב את מלודי מייקר. בראשית שנות ה-80 המשיכו מכירות המלודי מייקר לצנוח.

1983 מסמנת שינוי מגמה לכיוון מוזיקת פופ. כריכת המגזין הפכה צבעונית והוא החל לקדם להקות כגון דוראן דוראן, יוריתמיקס, קג'גוגו (שנוסדה דרך מודעה במלודי מייקר[2]) ומועדון תרבות. ב-1984 התמנה אלן ג'ונס (Allan Jones) לעורך ראשי, הוא השכיל לשלב במגזין סקירות על להקות "מחתרתיות" כגון הסמית'ס וניו אורדר. ב-1986 הצטרפו למלודי מייקר כוחות חדשים, כותבים לשעבר בפנזינים אוניברסיטאיים (כמו "המוניטור" של אוניברסיטת אוקספורד) וכתבים שסיקרו היפ הופ מ-NME, שפרשו מהמגזין המתחרה על רקע התנערותו ממוזיקה שחורה זו.

בראשית שנות ה-90 זיהה המגזין, באמצעות כתבו בארצות הברית אוורט טרו (Everett True) את צמיחת סצנת הגראנג' של סיאטל והיה מהראשונים לסקר את הסגנון החדש. במקביל סיקר המגזין (באיחור ניכר לעומת ה-NME) את מוזיקת האינדי והבריטפופ המקומית, אולם סיקורו היה ביקורתי וכותביו ניתחו בחריפות ובגישה אקדמית קרירה ומרוחקת את שיריהן ותקליטיהן של להקות פופולריות כבלר ואואזיס, עובדה שלא סייעה לקירוב קהל צעיר ונלהב. אולם, במקביל לצניחה בפופולריות, נותר המגזין כ"מגזין של מוזיקאים" ואחד המדורים החשובים בו היה מדור בו חיפשו מוזיקאים נגנים-עמיתים לשם שיתוף פעולה ויצירת להקות. ראשית להקת סווייד ב-1989 הייתה דרך מודעה כזו[3], כך נוסדה גם אירייז'ר.

בשנת 1997 עזב אלן ג'ונס את המגזין ויחד עמו החלו כותבים נוספים לעבור לשלל יוזמות חדשות שפרחו אז. מכירות המגזין התדרדרו עד כדי סגירתו למעשה ואיחודו עם המר שביריביו, NME.

עטיפות המגזין לאורך השנים

הערות שוליים