אשם תורם

טענת אשם תורם (Contributory Negligence) בדיני נזיקין היא טענת הגנה משפטית של נתבע בעילה נזיקית, שיש באפשרותו להעלותה כנגד התובע במהלך המשפט. נטל הוכחת האשם התורם מוטל על כתפיו של הנתבע. על ההשפעה הראויה של התקיימות אשם תורם על תוצאות התביעה קיימות דוקטרינות שונות. על פי דוקטרינת אשם תורם כהגנה יחסית, הנהוגה בישראל וברוב מדינות העולם, האשם התורם מפחית את היקף הפיצויים המגיע לניזוק, בהתאם לחומרת אשמתו התורמת. לעומת זאת, על פי דוקטרינת אשם תורם כהגנה מוחלטת, משנקבע שהניזוק אחראי באופן חלקי לנזקיו, במידה שמעל סף כלשהו, הרי שאין המזיק חייב כלל בפיצויו של הניזוק.

מהות האשם

לפי פקודת הנזיקין; "אשם הוא מעשהו או מחדלו של אדם שהם עוולה לפי פקודה זו, או שהם עוולה שיש בצידה נזק או שהן התרשלות שהזיקה לעצמו". פקודה זו נוסחה לפי ההגדרה המקבילה מן החוק האנגלי.

הגדרת האשם מתייחסת לשני חלקים. בחלק הראשון האשם מוגדר ככזה היוצר אחריות כאשר ההתייחסות הראשונית היא למזיק. החלק השני מתייחס למעשה או מחדל שהם התרשלות שהזיקה לאדם עצמו ולכן, הוא מתייחס בעיקר להתנהגות הניזוק. חלק זה, נוגע לאשם העצמי של הניזוק וההתנהגות הדרושה לקיומו הנה התרשלות. על-כן, מרכיב יסודי במשטר האשם העצמי התורם הנו יסוד הרשלנות. ההתרשלות, על פי הפקודה, נבחנת על פי מבחן אובייקטיבי חיצוני הוא מבחן האדם הסביר.

הגדרת ההתרשלות חלה על שני סוגי האשמים; האשם יוצר האחריות שבחלק הראשון, והאשם העצמי שבחלק השני. למרות זאת, קיים שוני בין הנסיבות בהם אדם מתרשל ובכך מביא נזק לאחר, לעומת אדם אשר נבחנת רמת הזהירות שלו כלפי עצמו ורכושו. בסוגיית האשם התורם, השאלה הנבחנת היא מידת הזהירות שאדם צריך לנהוג כלפי עצמו וכלפי רכושו (תוך בדיקת סבירות ההתנהלות), בעוד לגבי אשם יוצר אחריות הדגש הוא בבחינת ההתנהגות אל מול אדם אחר. קיים הבדל מהותי בנקודת המוצא, ושוני מהותי בתפקיד החברתי שממלאים מושגים אלו. השוני ביניהם מביא למסקנה כי ייתכן והאדם הסביר נוהג, וצריך היה לנהוג, ביתר זהירות כלפי אדם אחר מאשר כלפי עצמו.

בפועל, הופחתה רמת הזהירות הדרושה לשמירה עצמית לגבי ניזוקים מסוימים אשר המשפט ביקש להגן עליהם. שלושה סוגים שכאלו זכו ליחס מועדף; עובדים, ילדים ולקויי דעת. במידה ומתקיים אשם עצמי בהתנהגות הניזוק, על מנת שיחול סעיף 68 נדרש כי אשם זה תרם לנזק העצמי. מכאן, כי יש צורך בקשר סיבתי בין ההתרשלות העצמית ובין הנזק שנגרם.

האשם התורם בחוק הישראלי

האשם התורם נדון בחוק הישראלי בסעיפים 64-69 בפרק ד' לפקודת הנזיקין.

• בס' 64 לפקודה מצויה ההגדרה לאשם. החלק הראשון של ההגדרה מגדיר אשם, ככולל כל התנהגות המבססת את האחריות בנזיקין, היינו, הוא נוגע לאשם היוצר אחריות, מובן זה מתייחס בראש ובראשונה להתנהגותו של המזיק. החלק השני לעומת זאת נוגע בעיקר להתנהגותו של הניזוק- התובע. מכיוון שהוא מתייחס למעשה או מחדל שהם התרשלות שהזיקה לעצמו - אשם עצמי.
• ס' 68 לפקודה קובע את תנאי הגנת אשם התורם ואת היקפה. בסעיף זה משתקפת בחירתו של המחוקק הישראלי בהסדר של אשם תורם כהגנה יחסית.
• ס' 65-67 לפקודה מטפלים במקרים החריגים בהסדר האשם התורם:
• ס' 65 לפקודה – התנהגות הניזוק הובילה לאשמתו של המזיק, כל מעשה או מחדל גם כשהם כשרים כשלעצמם יובילו להפחתת הפיצויים. בתנאי שהם הסבו את אשמו של המזיק. יש כאן דרישה לקשר סיבתי בין התנהגותו של הניזוק ואשמו של המזיק
• ס' 66 לפקודה – מטרת סעיף זה היא להעניק סמכות מיוחדת לביהמ"ש כאשר אשמו העצמי של הניזוק נגרם גם הוא על ידי התנהגותו של המזיק. במקרה כזה רשאי ביהמ"ש להקל על הניזוק בהגדילו את סכום הפיצויים שהופחת מכוח ס' 68.
• ס' 67- קובע כי אשם תורם כולל את אשמו של אדם שפלוני אחראי לו.
• ס' 69 – המזיק יכול לטעון טענת אשם תורם נגד מי שתובע מכוחו של המנוח.

לעתים קובע המחוקק הסדר שונה המעניק פיצויים לניזוק גם כאשר היו במעשיו אשם תורם. למשל, חוק האחריות למוצרים פגומים קובע:

"לא תהיה זו הגנה ליצרן שהתרשלות הנפגע תרמה לגרימת הנזק, אולם אם נהג הנפגע בהתרשלות חמורה, רשאי בית המשפט להפחית את סכום הפיצויים בהתחשב במידת התרשלותו."

ההתפתחות ההיסטורית של האשם התורם במשפט המקובל

במאה ה-16 מושג הרשלנות כמקור לאחריות עשה את דרכו אל תוך המשפט המקובל. עם ההכרה ברשלנות כמקור להטלת אחריות התפתחה פרקטיקה שבה תובע אינו יכול לתבוע פיצויים כאשר הוא עצמו נהג ברשלנות. הדין במשפט המקובל היה, בהתאם לדוקטרינת אשם תורם כהגנה מוחלטת, כי אשמו התורם של הניזוק מעניק הגנה מלאה למזיק, וכך גם היה המצב המשפטי ששרר באנגליה ובארצות הברית עד לאמצע המאה ה-20.

עם זאת, לא כל אשם תורם נחשב כמספיק כדי לשלול את אחריות המזיק לנזקי התובע. בתי המשפט קבעו שרק אשם תורם שאירע בסמיכות להתרחשות הנזק הוא כזה אשר שולל את הפיצוי מהתובע.

עם תחילתה של המאה ה-20 החלה מתקפה על דוקטרינת האשם התורם כהגנה מוחלטת. בשנת 1908 הקונגרס של ארצות הברית חוקק את "חוק אחריות המעביד", אשר עסק בעובדי מסילות הרכבת. החוק קבע את העיקרון שמכונה היום אשם תורם כהגנה יחסית, בעקבותיו נחקקו חוקים נוספים שתמכו בעיקרון האשם התורם היחסי.

מדינות ארצות הברית החלו לנטוש את דוקטרינת האשם התורם כהגנה מוחלטת, והראשונה שבהן הייתה מיסיסיפי בשנת 1910 כאשר אימצה את שיטת האשם היחסי. שלוש שנים לאחר מכן מדינת נברסקה נקטה בשיטת אשם יחסי מרוככת יותר, ובשנת 1931 היה זה תורה של מדינת ויסקונסין. תהליך ההתנערות מהדוקטרינה נמשך וכיום רוב המדינות דחו לחלוטין את אשם תורם כהגנה מוחלטת. בשנת 1945, חוקק באנגליה חוק האשם התורם הנזיקי, המאפשר חלוקת אחריות במקרים של אשם תורם, בהתאם לדוקטרינת אשם תורם כהגנה יחסית.

נימוק

נימוקים שונים נתנו להגנת האשם התורם אך ההצדקה העיקרית שלו הינה היותו "הרע במיעוטו". עם זאת, ישנם הטוענים, כמו גרי שוורץ, שמטרת הגנת האשם התורם אינה יעילות, אלא הגינות

אשם תורם וקטינים

ערך מורחב – אשם תורם וקטינים

במקרה של אשם תורם וקטינים עולה השאלה האם ניתן לייחס לילד אשם תורם על התנהגותו, שתרמה להיווצרות הנזק שנגרם לו על ידי אדם אחר, וכמו כן - מהו היחס המיוחד הניתן לקטינים בסוגיה זו.