יציאת מצרים – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף

בשורה

גרסה מ־11:35, 24 ביוני 2016

יְצִיאַת מִצְרָיִם היא, בסיפור המקראי, שחרורם של בני ישראל מעבדות לפרעה בהנהגת משה שנשלח על ידי אלוהים. האירוע מתואר בפירוט בספר שמות שבתורה, וזכרו ולקחו מועלים פעמים רבות בתנ"ך ובמסורת היהודית. לפי הכתוב, בני ישראל זעקו לאל שיושיעם מהשעבוד ארוך השנים במצרים, והוא שיגר אליהם את משה נביאו ובידו אותות מופתיים, כדי לדרוש מפרעה שישלחם לעבדו במדבר סיני. פרעה סירב, והאל הנחית על המצרים עשר מכות שכל אחת מהן הייתה חמורה מקודמתה, עד שלאחר מכת בכורות פרעה נכנע והתיר לבני ישראל לעזוב. כעבור שלושה ימים חזר בו ויצא למרדף בראש צבאו, שהסתיים בנס קריעת ים סוף, כאשר בני ישראל חצו את הים בבטחה והמצרים טובעו. חג הפסח ביהדות נחוג לזכר יציאת מצרים, וההגדה של פסח מנציחה את סיפור הדברים.

האמונה ביציאת מצרים היא מאבני היסוד בדת היהודית, והסיפור עובר בכל דור מאב לבן כחלק מהמסורת. ההיזכרות בגאולת עם ישראל ובצאתו מעבדות לחירות שבים ומודגשים במצוות עשה ולא תעשה בתורה. הסיפור המקראי, על משמעויותיו הרוחניות ועל סמליו, הוא יסוד חשוב גם בנצרות ובאסלאם והפך דרכן למופת ומקור השראה לשוחרי חירות לאורך ההיסטוריה.

התיאור המקראי

השעבוד במצרים

בני ישראל, צאצאי יעקב שירדו עמו למצרים בגלל הרעב בארץ כנען, שוכנו על ידי יוסף המשנה למלך המצרי בגושן, ומשבעים נפשות הם התרבו והתעצמו עד שאוכלוסייתם היוותה מיעוט ניכר ובדלני במנהגיו. המצרים חששו מהריבוי הטבעי הגדול של העברים, ופרעה מלך מצרים רואה בעצם קיומו וגידולו של השבט העברי הזר, סכנה לביטחונה של מצרים, העלול לשמש כגיס חמישי בכל מלחמה עתידית. לפיכך, הוא שינה את המעמד והיחס המועדף בו זכו בזכות היותם שארי המשנה למלך המנוח, והפך אותם בהדרגה לעבדים המשועבדים לעם המצרי. השעבוד כלל ניצול קשה לצורך בניית ערי מסכנות ואסמי תבואה, וביצוע כל עבודות השדה והבית השוטפות בכל רחבי הממלכה בעבודת פרך, זאת באמצעות כפייה ועינויים. חוק נוסף של פרעה, הוא הדרישה להמית את כל הבנים הזכרים בשעת לידתם. לאחר שנות שיעבוד רבות, זועק עם ישראל אל האלוהים, בבקשה שיושיעו.

משה

ערך מורחב – משה

בעיצומו של שעבוד קשה זה, נולד משה. עקב הגזרה להמית כל בן עברי, הוא מוחבא בבית הוריו במשך שלושה חודשים, ואז מוסתר בתוך תיבת גומא קטנה אותו משיטה אמו על היאור, מתוך מטרה שלא ייתפס ויומת על ידי שוטרי מצרים כשאר התינוקות. אחותו, מרים הנביאה, מסתתרת על מנת לראות מה יעלה בגורלו. בִּתְיָה בת פרעה, היורדת לרחוץ באגם, מגלה את התיבה ונוטלת את התינוק, למרות שהיא מבחינה כי הוא מילדי העברים. מרים ניגשת אליה ומציעה לה למצוא עבורו מינקת עברית, והיא לוקחת אותו אל אמהּ על מנת שתניק אותו. בת פרעה לוקחת את הילד תחת חסותה, ומגדלת אותו בארמון.

בעת שבגר, יצא משה, שידע על מוצאו, על מנת לבחון מקרוב את סבלות אחיו. לאחר שהציל עבד עברי מיד נוגש מצרי, על ידי הריגתו של האחרון, ולמחרת ראה את העבד העברי רב עם עברי אחר, ומחשש להלשנה ברח למדין שם נשא לאישה את צפורה בת יתרו, שילדה לו שני בנים, גרשם ואליעזר. במהלך שהותו במדיין הלך למדבר, שם התגלה אליו האלוהים בסנה בוער, וציווה עליו לגאול את ישראל. בתחילה מסרב משה, אך האלוהים נותן בידו מספר אותות ומופתים, ומיידע אותו כי בעת הגעתו מצרימה, יקבל את פניו אהרן אחיו בשמחה, ויבצע עמו את השליחות.

עשר המכות וקריעת ים סוף

משה הגיע עם אהרן אחיו אל פרעה, ודרש ממנו: "שלח את עמי"! - אך פרעה סרב. משה הדגים את כוחו של אלוהים באמצעות מופתים שונים שניתנו לו על ידי האל במדבר: הפיכת מים לדם. הפיכת ידו למצורעת וריפויה המיידי, והפיכת מטה הרועים שלו לנחש מול פרעה. מטה אהרון הפך לתנין, בתגובה לכך כישפו גם חרטומי מצרים את מטותיהם והמירו אותם לתנינים, אך מטה משה בלע את התנינים ששלחו החרטומים. תשע מכות שנחתו על מצרים ופגעו בה, לא הצליחו לשכנע את פרעה לשחרר את ישראל ורק המכה האחרונה, המתת הבכורות, הובילה לשחרורם עד כדי גירושם של בני ישראל.

בני ישראל, ובהם כ-600 אלף גברים מגיל עשרים ומעלה, יצאו ממצרים אל המדבר, כשעמוד האש ועמוד הענן הנסיים ליוו אותם, בעוד הצבא המצרי החזק דולק אחריהם על מרכבות וסוסים. כאשר בני ישראל הגיעו לים סוף, נקרע הים לשניים והם עברו בתוכו. ה' חיזק את לב צבא מצרים להמשיך לרדוף אחרי בני ישראל, והמים חזרו והטביעו אותם בעודם עומדים בלב ים.

מתן תורה והנדודים במדבר

ערך מורחב – נדודי בני ישראל במדבר

לאחר היציאה ממצרים, הוביל משה את בני-ישראל אל הר סיני ושם ניתנה להם התורה. לזכר מעמד הר סיני זה נחוג חג מתן תורה. בזמן ששהה משה על ההר חטאו בני ישראל, בהשפעת הערב רב, ובנו עגל זהב וערכו חגיגות פולחניות לכבודו. משה שבר את לוחות הברית בהם נכתבו עשרת הדיברות על ידי ה', והעם נענש קשות. לאחר השמדת העגל והשקיית העם במי חטאת, עולה משה שנית אל ההר על מנת לבקש רחמים על העם מאת הבורא. הוא חוזר אל המחנה כעבור ארבעים יום, ומצוּ‏וה על ידי ה' לפסל שני לוחות חדשים מאבן, ואז הוא עולה בשלישית אל ההר, על מנת לכתוב את התורה מפי האלוהים ולחרוט את עשרת הדיברות בשנית על לוחות הברית השניים‏‏^[1]. עם שובו כעבור ארבעים יום נוספים, מקהיל משה את בני ישראל, מעניק להם את התורה מפיו, מציג בפניהם את עשרת הדיברות ומצווה אותם על בניית המשכן.

לאחר מכן הלכו בני ישראל ארבעים שנה במדבר (כעונש על חטא המרגלים), אכלו מן ושליו, עד הכניסה לארץ כנען. היחידים מדור קבלת התורה שזכו להיכנס לארץ ישראל, הם המרגלים שדיברו טובה על ארץ ישראל - יהושע בן נון וכלב בן יפונה. משה עצמו לא זכה להיכנס לארץ כנען, בגלל חטא ההכאה בסלע למען יצאו ממנו מים, אך תלמידו, יהושע בן נון, הוביל את בני ישראל אל מעבר הירדן והנהיג את ההתנחלות בארץ כנען היא ארץ ישראל.

יציאת מצרים כמאורע היסטורי

ציור קיר מקבר בני חסן, בתיאור דומה לביאת בני יעקב למצרים בימי הרעב בארץ כנען

מקורות מצריים

במקורות המצריים לא נמצא תיעוד ברור של אירוע יציאת מצרים, אך ישנם כמה מקורות מצריים שייתכן ומתעדים אירועים שונים הקשורים לתופעות מקראיות, כגון תיאורים המזכירים חלק מ"עשר המכות", תיאורי סוף עולם וכאוס במצרים ועוד. כמו כן, קיימים מוטיבים ומיתוסים מצריים הבאים בקורלציה מסוימת עם יציאת מצרים המקראית. עד לאחרונה, ניתוח הטקסטים המצריים לא התבצע באופן מסודר בהקשר של קורלציה עם הטקסטים המקראיים. לפי פרופ' בראד ס. ספארקס במחקר המודרני המוקדם, מאז 1844 ועד לסוף המאה העשרים, חמישה טקסטים מצריים זוהו כמקבילות מסוימות לסיפור יציאת מצרים:^[2]

פרק אודות השמדת האנושות ב"ספר הפרה השמיימית" - מופיע בשלמותו כחריטה בתוך הפירמידות של מספר פרעונים מתקופת הממלכה החדשה, לרבות סתי הראשון;
פפירוס מצרי בשם "פפירוס איפוור" (מיוחס לתקופת הביניים התיכונה);
סיפור שני האחים שנכתב בתקופת פרעה סתי השני בממלכה החדשה;
אסטלת הרעב (הוקמה בתקופה הקלאסית);
אבן רוזטה (הוקמה בתקופה הקלאסית);

בשנות השמונים והתשעים שמונה עשר חוקרים שונים עסקו בנושא של מקבילות מצריות ליציאת מצרים, ומספרם כבר עלה ל-34 בשנת 2012. לפי פרופ' ספארקס, בתקופה האחרונה גבר העניין בנושא בשילוב טכניקות חדשות עם אמצעים דיגיטליים מאגר הטקסטים ממצרים העתיקה עם מקבילות לסיפור יציאת מצרים גדל ליותר מ-70 (נכון ל-2013).^[3] טקסטים נוספים שעל פרופ' ספארקס נחקרו בתקופה האחרונה:^[4]

אסטלת אל-עריש (כיתוב חריטה שבמקדש מצרי מאל עריש) - הטקסט נחקר ב-1981 בידי האנס גואדיקה;
כיתובי קיר במקדש של חתשפסות באתר ספאוס ארטמידוס - הטקסט נחקר ב-1981 בידי האנס גואדיקה;
אגדה מצרית סי-אוסירה III מסדרת אגדות שתנה (חייממשת) - נחקר ב-1986 וב-2006 בידי נחום סרנה וגארי רנדסבורג בהתאמה;
אסטלת יעחמס (הידועה גם כ"אסטלת סערה") - נחקרה ב-1992 ו-2009 בידי דונלד רדפורד וריצ'רד פרוינד בהתאמה;

מקורות מצריים נוספים:

באבן הראשה של הפירמידה של הפרעון המצרי אאנס השלישי מופיע: "הוא המלך אשר נשפט על ידי הוא-אשר-שמו-מוסתר, ביום זה של מות הבכורות."^[5]
פפירוס של נפר-רהו^[^{דרוש מקור]};

המקרא הוא המקור הראשון שמספר באריכות על יציאת מצרים, ובעקבותיו הלך ספר יהושע השומרוני.^[^{דרוש מקור]}

אמינותו ההיסטורית של התיאור המקראי

ערך מורחב – יציאת מצרים בביקורת המקרא

המסורת היהודית מתייחסת לתיאור המקראי של יציאת מצרים וכיבוש הארץ כאל דיווח מדויק על מעשים שהיו. במחקר התפתחו במאתיים השנה האחרונות שתי גישות מרכזיות ביחס לאמינות התיאור המקראי: הגישה הראשונה, הנקראת גישת הארכיאולוגיה המקראית, סבורה שהסיפור מבוסס על אירוע אמיתי, ואת מעשי הניסים ניתן להסביר בתופעות טבעיות. בהקשר זה הוצעו מספר תאוריות שטרם נמצא להן ביסוס מדעי. תאוריה אחת גורסת כי יציאת מצרים קשורה להתפרצות הר געש בסנטוריני ואף שהיו שתי "יציאות מצרים", בהפרש של 200 שנה זו מזו. בין התומכים בתאוריה זו ברברה סילברטסן מאוניברסיטת שיקגו, בספר "The Parting of the Sea" בהוצאת אוניברסיטת פרינסטון^[6]. הגישה השנייה, שניתן לכנותה גישת ה"זיוף/יצירת מיתוס מכונן", סבורה שמדובר בסיפור שהומצא בערך במאה השמינית לפנה"ס בידי הממסד המלכותי-דתי בירושלים בתקופתו, וכי עם ישראל התגבש בסוף האלף השני לפנה"ס בארץ כנען מתושביה המקומיים.

פרופ' ישראל פינקלשטיין עומד בראש הטוענים שיציאת מצרים וכיבוש כנען אינם אלא "מיתוס מכונן". לפי דעה זו, מקורו של עם ישראל הוא מתוך העמים הכנעניים שישבו בארץ, וסיבות סוציו-אקונומיות הן שגרמו להבדלת האוכלוסייה זו מהאוכלוסייה הכנענית המקומית.

לחלופין, ישנה דעה הטוענת כי מדובר בנוודים שבאו מחוץ לכנען, אך לא ממצרים, והתיישבו בתוכה, וייתכן גם שילוב של שתי הסיבות הנ"ל. לטענת הדוגלים בעמדה זו, אין כל זכר בהיסטוריה המצרית המתועדת לאירועים המתוארים בסיפור יציאת מצרים (זאת בהנחה שסיפור יציאת מצרים התרחש בימי רעמסס). ישראל קנוהל סבור כי אירוע כיציאת מצרים אכן התחולל אך בצורה שונה מהמתואר בסיפור המקראי.

פרופ' עמיחי מזר סבור שישנה התאמה בין הממצא הארכאולוגי לתיאור המקראי של תקופת ההתנחלות וכיבוש הארץ^[7]. פרופ' אמריטוס קנת קיצ'ן (Kenneth Kitchen) טוען בספרו "על אמינות הברית הישנה" (On the Reliability of the Old Testament) שמחברי הסיפור המקראי אמנם חיו בתקופה המתוארת, והאירועים המתוארים התרחשו במציאות, והוא מביא לכך מספר ראיות. למשל, לטענתו מידע שנמצא בתורה לא היו ידוע לבני תקופות מאוחרות יותר, והתגלה שוב רק במחקר המודרני^[8].

דעה נוספת מקבילה בין העדויות על תקופת ההיקסוס במצרים לבין הסיפור המקראי.^[9]

תארוך מסורתי

במסורת היהודית

לפי ספר מלכים א'^[10] שלמה המלך החל בבניית בית המקדש בשנה הרביעית למלכותו, וזה היה בשנת ה-480 ליציאת מצרים. לפי מדרש סדר עולם החלה מלכותו בשנת 2928 ולכן יציאת מצרים חלה ב-2448 לבריאת העולם שהיא שנת 1312 לפנה"ס. אך התיארוך המחקרי המקובל של ימי שלמה הוא במחצית הראשונה של המאה העשירית לפני הספירה, ועל סמך מקורות נוספים יש שהציעו שיציאת מצרים הייתה במחצית השנייה של המאה ה-15 לפנה"ס.^[11]

במסורת השומרונית

מניין השנים השומרוני מתחיל בכניסה לארץ המובטחת, 40 שנה לאחר יציאת מצרים. לפי המסורת שמבטא לוח זה, יציאת מצרים ארעה באביב שנת 1679 לפנה"ס.^[12]

תארוך במחקר

במחקר קיימות מספר גישות לתיארוך יציאת מצרים - התארוך המוקדם באמצע המאה ה-15 לפנה"ס שלמעשה חופף במידה רבה את הכרונולוגיה היהודית המסורתית המתוקנת; התארוך המאוחר באמצע המאה ה-13 לפנה"ס שחופף את הכרונולוגיה היהודית המסורתית ללא תיקון (התיארוך ה"קונבנציונלי" והמועדף עד לאחרונה בדיון האקדמי).^[13] תאוריות נוספות מתארכות את יציאת מצרים ל-2100 לפנה"ס, 1600 לפנה"ס (תאוריית התפרצות סנטוריני מוקדמת), 1450-1470 לפנה"ס (התפרצות סנטוריני מאוחרת), 1150-1200 לפנה"ס (פלישת גויי הים), ותיארוך מאוחר מאוד של סאיטה ב-650 לפנה"ס.^[14] כמו כן, קיימת גישה רווחת מבין חוקרי הארכיולוגיה המקראית כי יציאת מצרים אינה ניתנת לתיארוך כמאורע היסטורי, כיוון שייתכן כי מדובר במיתוס או באוסף סיפורים מבוזר מתקופת הברונזה שהתגבשו לידי מוטיב מאוחד.

עדויות עקיפות

השיטות לקביעת תיארוך יציאת מצרים מתבססות על ניתוח טקסטים מקראיים במבחן חפיפה עם התרבות המצרית העתיקה ואירועים היסטוריים שניתן לתארך אותם ביתר קלות. הבסיס לקביעת התאריך המאוחר הוא לרב אסטלת ישראל של פרעה מרנפתח המתעדת את מסעו להחזרת השליטה בכנען בשנת 1208 לפנה"ס מוזכר השם "ישראל" כאחד הגורמים המרכזיים באזור שמצפון למצרים ביחד עם החיתים, החורים והערים אשקלון, גזר ויקנעם; לאור זאת סוברים מרבית החוקרים כי אם הייתה יציאת מצרים היא התרחשה לפני כן.
בנוסף בתעודות מצריות מהמאה ה-14 לפנה"ס מוזכר ראש קבוצה או שבט כנעני בשם "איסרו" שיש המזהים אותו עם שבט אשר, על פי התעודות ישב השבט באזור החוף הצפוני של ישראל של היום. האיסרו מוזכרים גם בפפירוס אנאסטאזי א כבעלי ברית של מצרים בהנהגת רעמסס השני והתחייבו להסגיר מורדים לשלטון המצרי. בהנחה הסבירה שמדובר בשבט אשר המוכר לנו, ישבו כבר לפחות חלק משבטי ישראל בארץ במאה ה-14 לפנה"ס ויציאת מצרים חלה לפני כן.

על שבר כתובת עם רשימת שבויים מהלבנט שמתוארכת לימי פרעה אמנחותפ השני מוזכרים עמים כנענים, ביניהם קבוצה הנקראת "ישרל" (Y3-šr-il)^[15] אשר יש המבקשים לזהות אותה עם ישראל (לטענתם, באותה התקופה נהגו המצרים לבלבל בין ההירוגליף שמשמיע את הצליל ס לבין ההירוגליף שצלילו ש), מה שאומר שאם הייתה יציאת מצרים והתנחלות בכנען הרי שהתקיימו במאה ה-15 לפנה"ס או לפניה.

לצד מקדש שהוקם בעבור פרעה איי, נמשך בימי יורשו חורמחב, והושלם רק בימי רעמסס השלישי במדינת האבו, נחשף מבנה מקני סוף בסגנון בית ארבעת המרחבים אשר מיוחס לישראלים הקדומים שנהגו לבנות כך את בתיהם בתקופת הברזל בארץ ישראל (1200-586 לפנה"ס), היו חוקרים כדוגמת מנפרד ביטק שהציעו לזהות בכך מגורי עבדים ישראלים או פרוטו-ישראלים במצרים, מה שיכול להתקשר לסיפור יציאת מצרים. לפי הנחה זו נוודים בני שסו-יהו, שייתכן ומזוהים עם ישראלים, מדרום כנען נשבו בידי המצרים והובאו למצרים כעבדים כבר במאה ה-12 לפנה"ס.^[16]

התארוך המוקדם: המאה ה-15 לפנה"ס

בתקופה זו גם נדדו במזרח התיכון העפירו והשסו-יהו את השם עפירו ניתן לקרוא זאת גם עבירו, חבירו או חפירו, כיוון שהאותיות הללו מתחלפות בכתב המצרי.
העבירו המוזכרים בתעודות רבות מן המזרח התיכון במאה ה־15 לפנה"ס, ובייחוד במכתבי תל אל עמרנה. הדמיון הרב בין "עפירו" ל"עברים", כמו גם התעודות המלמדות על פלישתם לארץ־ישראל, מסייעות לטענה שבני ישראל נכנסו אז לארץ, ומשמע שהם גם יצאו ממצרים באותה תקופה. שיטה זו מתאימה למסורת היהודית שצוינה לעיל, וכן לסברה שיוסף מונה למשנה למלך בתקופת החיקסוס ויציאת מצרים חלה לאחריו.
השסו-יהו^[17] היו ככול הנראה שבט נודדים שנדד באזורים שהם כיום דרום ישראל ועבר הירדן ונבדל מקבוצות נוודים אחרות בשיוכו ליהו שם המזכיר את השם המפורש, ישנם היסטוריונים כישראל קנוהל הטוענים שמדובר במדיינים, ידוע לנו שיתרו חותן משה נקרא גם רעואל כלומר היה כהן לאלוהים, וכי המדיינים התנגדו לעשיית פסלי אלים וסגדו לאל במבנה דמוי משכן^[^{דרוש מקור]}, בשרידי המשכן המדייני בתמנע התגלה גם נחש נחושת המזכיר את נחש הנחושת שעשה משה.

התארוך המאוחר: המאה ה-13 לפנה"ס

הדעה המאחרת ביותר את זמן היציאה היא הדעה המזהה את הפרעה עליו מסופר בתורה, עם רעמסס השני שחי במאה ה־13 לפנה"ס ושיקם את המקום שנקרא "פי-רעמסס", זאת על סמך שמו בלבד. יש הטוענים שמדובר דווקא בבנו פרעה מרנפתח שבמצבת הניצחון שלו, הקרויה מצבת ישראל מזכיר את ישראל כעם, אך מעטים סבורים כך שכן מרנפתח מתייחס לבני ישראל כמי שיושבים כבר בארץ ולא כמי שברחו ממנה. גם שיטה זו מסתמכת על ממצאים מהכניסה לארץ ובמיוחד על שינוי בולט במקומות היישוב בארץ ישראל ובסגנוננם, דבר שיכול ללמד על כניסת עם חדש לארץ ישראל.

צבי אילן סבור שכן ניתן למצוא הדים ליציאת מצרים באסטלת ניצחון שבנה פרעה מרנפתח, בנו של רעמסס השני מתארת את שובו מאחד ממסעות הכיבוש שלו בארץ ישראל, בשנת 1208 לפנה"ס בקירוב. האסטלה, המכונה "מצבת ישראל" משום שמוזכר בה השם "ישראל", מתפאר פרעה מרנפתח בכך שהצליח להכחיד את ישראל. אילן מציג את הטענה שקשה להוכיח אותה באופן חד-משמעי, כי היות שאביו של מרנפתח היה זה שבזמנו התרחשה יציאת מצרים, ולכן היה לו עניין אישי לנקום את עלבון אביו. בין אם נקמתו הצליחה ובין אם לאו, הוא מתפאר בחיסול ישראל במצבה לזכרו.

כנגד טענות אלה, מציין ישראל פינקלשטיין כי אין כל ממצאים ארכאולוגיים המעידים על נדודי שבטים בסיני בתקופת רעמסס השני, וודאי לא בהיקף המתואר במקרא. זאת על אף שנערכו חפירות רבות בניסיון לאתר ממצאים כאלה, כולל בתחנות המסע שזיהוין בטוח למדי: קדש ברנע ועציון גבר.^[18]

תאוריות החיקסוס וסנטוריני: המאה ה-16 לפנה"ס

בין השנים 1780-1570 לפנה"ס בערך מצרים נכבשה על ידי ה"חיקסוס", עם של נוודים שמיים שפלשו מהצפון וגורשו או שלפחות שלטונם במצרים נשבר בידי פרעה יעחמס שרדף אחריהם לכנען.
בעולם ההלניסטי של המאות הראשונות לפני ולספירה, רווח הזיהוי בין ישראל לחיקסוס בהתבסס על כתביו של מנתון כוהן מצרי אשר כתב את ההיסטוריה המצרית ביוונית עבור שליטיה ההלניסטים בהתבסס על הידע שנאגר בידי הכהונה המצרית, באופן לא מפתיע על פי מנתון ישראל גורש ממצרים, הגירוש התבצע בשני גלים הראשון יחד עם גרוש החיקסוס והשני כמה מאות שנים לאחרי בעקבות דיכוי מרידת מצורעים שנעזרו בקרוביהם בכנען.
כתביו של מנתון באשר ליציאת מצרים מצוטטים בספרו של יוסף בן מתתיהו "נגד אפיון", באופן לא מפתיע מקבל יוסף בן מתתיהו את זיהוי יציאת מצרים עם גירוש החיקסוס ודוחה את הזיהוי עם גירוש המצורעים, כך שבהחלט ניתן להניח כי זיהוי יציאת מצרים עם גירוש החיקסוס היה מקובל בקרב חוגי הכהונה והמשכילים בעם ישראל בסוף תקופת בית שני במיוחד לאור העובדה שזיהוי זה תואם את התאריך המקראי של יציאת מצרים.
בעקבות כך זיהו ראשוני החוקרים את יציאת מצרים עם גירוש החיקסוס בסביבות 1580 לפנה"ס^[19], זיהוי זה נזנח מאוחר יותר בשל היות התאריך מוקדם מדי לתפיסתם של חוקרים מאוחרים שלשיטתם התגבש עם ישראל מאות שנים מאוחר יותר ובשל הפער הגדול בין בני ישראל המשועבדים לחיקסוס - הכובשים שגורשו, להגנתם של אותם חוקרים ניתן להגיד כי חלק ניכר מהידע שעומד לרשותנו כיום לא עמד לרשותם.
ישנה תאוריה המשלבת את זיהוי ישראל עם החיקסוס וזיהויים עם ה"עפירו": לפי התאוריה הזו, בני-ישראל יצאו ממצרים עם גירוש החיקסוס, והגיעו לישראל כשבטי העפירו. אולם גישה זו נחשבת לבלתי-סבירה, מפני שלפיה הנדודים במדבר נמשכו 200 שנה, ולא 40 כפי שמתאר המקרא.^[20]
כיום סוברים חוקרים רבים שייתכן שיוסף ירד למצרים בתקופת החיקסוס, מה שמסביר את סיפורי יוסף ואחיו במצרים, ובמיוחד את מינויו של יוסף למשנה למלך, כמו גם את קיומו של "מלך חדש" שלא הכיר את יוסף וחשש מכוחם של זרים. בניגוד לחיקסוס הכובשים, שעודדו זרים לקבל תפקידים שלטוניים, היה לזר כמעט בלתי אפשרי לקבל תפקיד בכיר בשלטון המצרי, לפי תאוריה זו היה המלך אשר לא הכיר את יוסף פרעה יעחמס ויציאת מצרים חלה בזמנו או בזמנו של אחד מיורשיו.
באותו זמן לערך התפרץ הר געש באיי סנטוריני באחת ההתפרצויות הגעשיות החזקות ביותר בתקופה ההיסטורית, ההתפרצות גרמה לצונמי ענק בים התיכון, רעידות אדמה, ענני אפר שהחשיכו את השמים וירידת טמפרטורות חדה^[21].
להתפרצות הר הגעש ורעידות יש דמיון רב לתיאור יציאת מצרים בספר תהילים "בצאת ישראל ממצרים... הים ראה וינוס, הירדן יסוב לאחור, ההרים רקדו כאילים..(תהילים קיד: 2-1) ולהחשכת השמש בעקבות ענני האפר יש דמיון למכת החושך וירידת הטמפרטורה החדה עשויה להביא לברד (הברד כמעט ואינו מוכר במצרים).

מספר היוצאים ממצרים

התיאור המקראי בדבר גודלו של העם, שכלל כשש מאות אלף גברים מגיל עשרים ומעלה, עורר תהיות ביחס לסדרי הגודל של העולם העתיק (אוכלוסיית עיר גדולה בתקופה זו לא עלתה על כמה עשרות אלפי אנשים). יש הרואים בכך מספר טיפולוגי-סימבולי, שאינו משקף את המספר האמיתי של היוצאים ממצרים.^[^{דרוש מקור]}

פרשני המקרא המסורתיים פרשו מספר זה כפשוטו, וטענו כי במשך 210 שנים 70 נפש אכן התרבו למיליונים, למרות שהדבר יצריך שיעורי ילודה גבוהים מאוד (כשישה ילדים למשפחה), ולצדם תמותת תינוקות מזערית שאינה אופיינית לתקופה זו. לפי פרשנות זו המקרא עצמו בפסוק מציג את הריבוי המהיר כעניין יוצא דופן, במילים: "ובני ישראל פרו וַיִּשְׁרְצוּ וירבו ויעצמו במאוד מאוד ותמלא הארץ אותם" (שמות א, ז).

הגרסה המצרית-יוונית ליציאת מצרים

ערך מורחב – הגרסה המצרית-יוונית ליציאת מצרים

לאחר חורבן בית ראשון והיווצרותה של קהילה יהודית במצרים, בקרב האוכלוסייה המצרית החלו להתפתח מסורות על מוצא היהודים, כתגובת-נגד למסורת היהודית על יציאת מצרים. מסורות אלו חלחלו לאוכלוסייה היוונית שהתיישבה במצרים לאחר כיבושה על ידי אלכסנדר הגדול ועם העלאתן על הכתב ביוונית בתקופה ההלניסטית התגבשו לגרסה אלטרנטיבית שהתפשטה לעולם היווני שמחוץ למצרים, ולאחר מכן גם לספרות הלטינית ולחוגים הגבוהים באימפריה הרומית. כל הגרסאות מתארות את יציאת מצרים כגירוש אוכלוסייה מצרי יזום, ולא כיציאה יזומה של אוכלוסיית מיעוט. רוב הגרסאות מציגות את היהודים כמצרים חולים (בעיקר מצורעים), חלקם כזרים שגורשו על ידי המצרים, וחלקם כשילוב של אוכלוסייה זרה ואוכלוסייה מצרית. חלק מהגרסאות מציגות את היהודים כזרים ששעבדו את מצרים לתקופה מסוימת, עד שגורשו ממנה על ידי המצרים.

גרסת גירוש הזרים

הגרסה הקדומה ביותר הידועה לנו של הסיפור המצרי-יווני האלטרנטיבי על מסורת יציאת מצרים הופיעה ככל הנראה ב"אגיפטיאקה" של הקטאיוס איש אבדרה^[22] סביב שנת 300 לפנה"ס:

”כאשר בימי־קדם התרגשה ובאה מגפה קטלנית על מצרים, ייחסו פשוטי העם את צרותיהם ליד אלוהית; שהרי עם שלל זרים מכל סוג ומין שחיו בקרבם וקיימו פולחנים שונים של דת והעלאת קרבנות, יצאו הטקסים המסורתיים שלהם עצמם לכבוד האלים מכלל שימוש... לפיכך, גורשו הזרים באחת מן הארץ... לחבל ארץ הקרוי כיום יהודה, שאינו רחוק ממצרים והיה בזמנו ריק מאדם. בראש המושבה הזאת עמד איש בשם משה, שהיה משכמו ומעלה הן בחכמתו והן בעוז רוחו.”^[23]

גרסת גירוש החיקסוס והמצורעים

ערך מורחב – חיקסוס

ההיסטוריון והכהן המצרי-הלני מנתון, כתב את הגרסה שלו לסיפור יציאת מצרים במאה ה-3 לפנה"ס, זמן קצר אחרי הקטאיוס. על פי גרסה זו, המובאת בספר השני של החיבור "דברי ימי מצרים", מתחלקת יציאת מצרים לשתי תקופות שונות, שביניהם הבדילו 500 שנים, ובהם היו מעורבות שתי אוכלוסיות שונות, חלקה אוכלוסייה זרה וחלקה אוכלוסייה מצרית.

מנתון מתאר פלישה גדולה של זרים למצרים בתקופת שלטונו של מלך בשם טימַיוס:

”ופתאום באו מארצות המזרח אנשים בני-בלי-שם, וגברו חילים, ועלו על ארצנו למלחמה וכבשו אותה באפס יד ותפשו את נשיאי הארץ ואחרי זאת שרפו את הערים באכזריות חמה ואת מקדשי האלים החריבו עד היסוד, ובכל יושבי הארץ התעמרו בשנאה את אלה הכו נפש ואת אלה כבשו לעבדים עם טפם ונשיהם.”

מנתון מכנה את העם הפולש בשם "חִקסוס", הלחם המילים "חִק" (Hyk, "מלך" בכתב החרטומים העתיק הקדוש) ו"סוֹס" (רועה), כלומר "המלכים הרועים". יוסף בן מתתיהו מעיר שבספר אחר של מנתון מופיע פירוש הפוך לשם "חיקסוס", אמין יותר בעיניו: "רועים-עבדים". המילה "חִק" כתובה שם אחרת, בהדגשה גרונית, ומשמעותה "עבדים שבויי מלחמה". לאחר 510 שנות שלטון החיקסוס, הם גורשו ממצרים, ברחו לעיר אווריס והתבצרו בה. בנו של מלך מצרים צר על העיר, אך לא הצליח לכבוש אותה ולכן הגיע עם יושביה להסכם לפיו יוכלו לעזוב את העיר ואת מצרים ללא פגע. מנתון מזהה את 240 אלף בני החיקסוס שגורשו ממצרים עם היהודים:

”והם יצאו מארץ מצרים...למשפּחותיהם עם כל רכושם...ופנו ללכת דרך המדבר אל סוריה...בנוּ להם עיר בארץ הנקראה בזמננו בשם יהודה...וקראו לה בשם ירושלים.”^[24]

לאחר כ-500 שנים נוספות, אחד ממלכי מצרים בשם אמנופיס החליט לטהר "את כל ארץ מצרים מן המצורעים ומיתר האנשים הטמאים", וגירש אותם לעבודה במחצבות ממזרח לנילוס. לאחר זמן רב, נעתר המלך לבקשת המצורעים והרשה להם לבנות מחדש את העיר אווריס ולהתגורר בה. אולם המצורעים מרדו במלך, בהנהגת כהן מהליופוליס בשם אוסרסיף, שנתן להם תורה חדשה וציוה אותם שלא לעבוד את אלוהי המצרים. הוא הורה לבצר מחדש את העיר ושלח שליחים אל החיקסוס בירושלים עם הצעה לחבור למצורעים במלחמה במצרים ולשוב לעירם המקורית, אווריס. החיקסוס שהגיעו מירושלים השתלטו יחד עם המצורעים על מצרים, שרפו ערים וכפרים, חיללו מקדשים, טימאו את פסלי האלים ואילצו את הכהנים והנביאים לזבוח את החיות הקדושות ולשחוט אותן. מנהיגם של שתי האוכלוסיות היה אוסרסיף, שכשחבר לחיקסוס שינה את שמו ל"משה".^[25]

כעבור 13 שנות גלות, חזרו אמנופיס ובנו רעמסס למצרים, גרשו ממנה את הרועים והמצורעים "ורדפו אחריהם עד הרי סוריה".^[26]

סיפור יציאת מצרים ועלילת המצורעים של מנתון הם בבחינת תגובה לסיפור יציאת מצרים המקראי. ייתכן מאד שתרגום התורה ליוונית ("תרגום השבעים") במאה ה-3 לפנה"ס היה הגורם שעורר במנתון את החרדה לתדמית מצרים. מנתון בחר שלא לנקוט בעמדת התגוננות על ידי כתיבת דברי הזמה בלבד, שיכולים להתפרש כאפולוגטיקה וכסימן של חולשה, אלא בחר במתקפה תעמולתית כוללת נגד היהדות והיהודים, על ידי כתיבת "היסטוריה נגדית". עלילת המצורעים של מנתון שימשה תשתית עלילתית לכל מסורות השטנה המאוחרות יותר.^[27] ייתכן ולגרסתו של מנתון אף הייתה השפעת גומלין על הגרסה היהודית הכתובה ביוונית. בספר שמות^[28] מסופר שידו של משה הפכה "מצורעת כשלג" אך מיד חזרה לאיתנה, אולם עניין הצרעת הועלם בתרגום השבעים וגם על ידי פילון האלכסנדרוני^[29] ויוסף בן מתתיהו^[30], שהסתפקו בכך שהפכה ללבנה. ייתכן והדבר נבע מאי נוחות בגלל עלילת המצורעים.^[31]

גרסת גירוש המצורעים והחולים

בהמשך השנים רווחו גרסאות מגוונות של יציאת מצרים כגירוש חולים ומצורעים ממצרים, שהתקבצו יחדיו והתיישבו לבסוף ביהודה. על פי רובן של גרסאות אלו, המגורשים היו למעשה ברובם מצרים, בניגוד לגרסאות הקודמות המתארות (לפחות בחלקם) גירוש זרים.

הסופר המצרי ליסימכוס כתב את התיאור המפורט ביותר של יציאת מצרים שהגיע לידינו מהתקופה ההלניסטית-רומית. (יוסף בן מתתיהו רואה בו את התיאור העוין ביותר מבין כל הגרסאות לסיפור.^[32]) על פי גרסתו יציאת מצרים הינה למעשה גירוש כללי של יהודים, מצורעים וחולי עור בשל ציווי האל אמון, שציוה על מלך מצרים לטהר את המקדשים "מכל האנשים המזוהמים והחוטאים", לגרש אותם ולהטביע אותם בים, כי רק אז תסתיים הבצורת. הרצח ההמוני של 110,000 המגורשים בוצע באופן חלקי על ידי הצבא המצרי, ואלו שנשארו בחיים התקבצו יחד במדבר, ואז "איש אחד ושמו משה" הציע להתחיל ללכת עד שיגיעו לארץ מיושבת. הוא ציוה עליהם שלא לדבר שלום "לשום בן אדם" ולא לייעץ לו טובה "רק עצת-רשע ולהרוס את כל מקדשי האלים והמזבחות אשר ימצאו בדרכם". הם הלכו במדבר ולאחר צרות רבות הגיעו לארץ מיושבת "ועשו רעות ליושביה", שדדו את המקדשים והעלו אותם באש, "והגיעו אל הארץ הנקראה בימינו יהודה", שם יסדו עיר שקראו לה "הירוסולה‏", ביוונית "שוד המקדש", בגלל מנהגם.‏ לאחר זמן רב, אחרי שגדלו והתחזקו, התביישו היהודים בשם הזה וקראו לעיר "הירוסולימה" (ירושלים).^[33].

ההיסטוריון הרומי טקיטוס^[34] חזר על עיקריה של גרסת ליסימכוס, תיאר את אבות היהודים כמצרים שהושחתו על ידי נגע ממאיר, וגורשו ממצרים בציווי האל אמון. דרך הסברו העוין של טקיטוס למוצא היהודים הפכה גרסה זו של יציאת מצרים לנחלת הכלל של הציוויליזציה המערבית.^[35]

המדקדק המצרי-יווני אפיון טען ששמע "מפי זקני מצרים" שמשה היה מצרי יליד הליופוליס, והוא הוציא את המגורשים היהודים ממצרים, שלא היו אלא מצרים מצורעים, עיוורים, פסחים ונגועים במחלות. היהודים הלכו 6 ימים ולאחר שכולם לקו בדלקת המפשעות, נחו ביום השביעי, כאשר הגיעו לארץ שנקראה אחר כך "יהודה".^[36]

הסופר המצרי כאירמון סיפר שמלך מצרים גירש אוכלוסייה גדולה של אנשים חולים, שבראשם עמדו משה ויוסף. כאשר הגיעו החולים הגולים אל פלוסיון, מצאו שם אוכלוסייה גדולה אחרת, שהמלך סירב לתת לה להיכנס למצרים. שתי הקבוצות כרתו ברית ויצאו למלחמה במצרים. כאשר בגר בנו של המלך, רעמסס, גרש את "היהודים" אל סוריה.^[37]

השפעה תרבותית

במאה השנייה לפני הספירה כתב המחזאי היהודי-הלניסטי יחזקאל הטראגיקן באלכסנדריה את המחזה "יציאת מצרים" (ביוונית: Exagoge), שהשתמר רק בחלקו בידי סופרים שונים מהעת העתיקה.

כמיתוס מעצב של עם ישראל

יציאת מצרים מתוארת בתורה כאירוע נסי, שאותו חולל האל על מנת להביא את עם ישראל לארץ ישראל ולתת לו בדרך את התורה. חלק גדול ממצוות הדת היהודית, כגון שלוש הרגלים (פסח, שבועות וסוכות), המצוות הקשורות בגרים (תושבים זרים), ואפילו מצוות השבת, נובעות מיציאת מצרים או קשורות אליה בתורה או בתורה שבעל פה. לכן מהווה יציאת מצרים מיתוס מעצב בתולדות עם ישראל, בהלכה, בתרבות ובהשקפה היהודית.

גם הסוברים כי יציאת מצרים לא התרחשה בפועל בצורה שהיא מתוארת במקרא, מסכימים שיש לה משקל רב בכינונה של האומה. וכך תיאר זאת אחד העם במאמרו "משה": ”שהגיבור האמתי של ההיסטוריה איננו האורגינל המוחשי קצר המועד, אלא המיתוס הרוחני שמלווה את האומה, ומהווה לה מקור השראה וחזון.”

כמודל השראה אוניברסלי

הרב קוק טבע את הביטוי: "יציאת ישראל ממצרים, תשאר לעד האביב של כל העולם כולו" והוא ראה בה סמל לניצחון רוח האדם על מעגליות הטבע הדטרמיניסטית של התפיסה המצרית הקדומה, שבה אל השמש והנחש תפסו מקום מרכזי, ושבה מלך הוא אל ועבד תמיד ישאר עבד. כוחות הטבע חזקים הם ואיתנים, אבל רוחו של האדם בן החורין חזקה מהם. הידיעה בדבר האפשרות של שבירת מוטות העבדות ויציאה לחירות, סימלה את הרוח החופשית של האנושות שלא ניתן לכבול אותה, ושיוצאת כנגד הרוע של השעבוד וניצול של איש את רעהו.

ואכן יציאת מצרים כמודל וסמל של שחרור עבדים מעונים וחסרי תקוה, היווה לחברות ועמים משועבדים מגדלור של תקווה. בעת החדשה ידוע השימוש שעשו בכך הפוריטנים של מייפלאוור שנרדפו בידי הכנסייה האנגליקנית, ושראו בחציית האוקיינוס האטלנטי את קריעת ים סוף וב"עולם החדש" את ארץ כנען, העבדים האפריקנים באמריקה שחתרו לחירות ושיויון עם הסיסמה "Let my people go". בנאומו מתייחס מרטין לותר קינג לאירוע, כמו גם, היהודים שהיו מאחורי מסך הברזל של ברית המועצות, עם הארגון "שלח את עמי".

לקריאה נוספת

צבי אילן, אתמולים – מחקרים ותגליות בעברה של הארץ, מודן הוצאה לאור, 1988
פנינה גלפז-פלר, יציאת מצרים: מציאות או דמיון, הוצאת שוקן, ירושלים ותל אביב, תשס"ג-2004^[38]
יהושע עציון, התנ"ך האבוד, הוצאת שוקן, 1992
ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן, ראשית ישראל: ארכאולוגיה, מקרא וזיכרון היסטורי, ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל אביב, 2003
יאיר זקוביץ ואביגדור שנאן,גם כך לא כתוב בתנ"ך. תל אביב: ידיעות ספרים 2004. פרק ב' סיפור יציאת מצרים במזמור קיד.עמ' 43-30.
יאיר זקוביץ ואביגדור שנאן,גם כך לא כתוב בתנ"ך. תל אביב: ידיעות ספרים 2004. פרק טז' 'אבי נתן אותי לאישה לזר הזה': קורות משה ויציאת מצרים במחזה יציאת מצרים ליחזקאל הטראגיקן , עמ' 191-182.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא יציאת מצרים בוויקישיתוף

רעמסס השני- פרעה אשר לא ידע את ה', באתר של מקראנט
אברהם גולדשטיין, יציאת מצרים בארכאולוגיה, באתר אמת מארץ.
הרב יצחק פנגר, מרוץ הלפיד, יציאת מצרים והשלכותיה לדורות, באתר הידברות.
שגיאות פרמטריות בתבנית:היברובוקס
פרמטרים [ עמוד ] לא מופיעים בהגדרת התבנית הרב ישראל דנדרוביץ, מדוע סירבו בני ישראל ביציאת מצרים לקבל כסף וזהב?, בתוך: בית אהרן וישראל, גליון קל, ניסן תשס"ז, עמ' קכט-קלז.
עמנואל וליקובסקי, דוגמאות לחוסר ההתאמה בין המסופר בתנ“ך לכרונולוגיה המקובלת, מתוך האתר "התנ"ך והכרונולוגיה של העולם העתיק"
עמנואל וליקובסקי, דוגמאות להתאמה המתקבלת על-פי הצעתו של וליקובסקי לשיחזור המקורות המצריים לבין התנ"ך, מתוך האתר "התנ"ך והכרונולוגיה של העולם העתיק"
יוסי ברכיה, משך שהיית בני ישראל במצרים- עיון בגישת שד"ל, היחידה ללימודי יסוד ביהדות, מספר 794, פרשת בא, תשס"ט, אוניברסיטת בר-אילן
עפרי אילני, ההגדה שלא סופרה: גרסאות שונות מנסות להסיר את המסתורין מעל משה רבנו, באתר הארץ, 29 במרץ 2010
תבנית:אתר ישיבה
דניאל משה לוי ויוסף רוטשטיין, ‏התנ"ך והארכיאולוגיה - מסורת מול מדע, באתר "דעת"
אילה אביטל, התגלה המקום האמיתי של נס קריעת ים סוף, באתר איילה.

הערות שוליים

שגיאות פרמטריות בתבנית:הערות שוליים
פרמטרים [ טורים ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

^ ‏ומכאן השוני המקראי, בין נוסחי שני הלוחות.‏
^ פרופ' בראד ס. ספארקס. הרצאה "Egyptian Text Parallels to the Exodus: The Egyptology Literature". כנס USDS על יציאת מצרים "Out of Egypt: Israel's Exodus Between Text and Memory, History and Imagination". 2013
^ פרופ' בראד ס. ספארקס. הרצאה "Egyptian Text Parallels to the Exodus: The Egyptology Literature". כנס USDS על יציאת מצרים "Out of Egypt: Israel's Exodus Between Text and Memory, History and Imagination". 2013
^ פרופ' בראד ס. ספארקס. הרצאה "Egyptian Text Parallels to the Exodus: The Egyptology Literature". כנס USDS על יציאת מצרים "Out of Egypt: Israel's Exodus Between Text and Memory, History and Imagination". 2013
^ "דברי ימי מצרים" מאת ג'מס הנרי ברסטד.
^ עפרי אילני, ההסבר המדעי לסיפור יציאת מצרים: צונאמי הביא לקריעת ים סוף, מכת הדם הייתה אצות בנילוס, באתר הארץ, 8 באפריל 2009
^ ידין רומן, למלך יש כתר, מט"ח
^ K. A. Kitchen, On the Reliability of the Old Testament, Grand Rapids, Eerdmans, 2003.
^ יציאת מצרים בארכאולוגיה מאת אבי גולדשטיין. אמת מארץ
^ ספר מלכים א', פרק ו', פסוק א'
^ יהודה אליצור, ‏יציאת מצרים לאור ההיסטוריה, באתר "דעת"
^ כי לפי המקור הזהפסח 2014 חל בשנת 3652 בלוח השומרוני.
^ [1]
^ [2]
^ New Evidence Supporting the Early (Biblical) Date of the Exodus and Conquest
^ Israelites Found in Egypt
^ קנוהל, מאין באנו, עמ' 73.
^ Israel Finkelstein and Neil Asher Silberman, The Bible Unearthed: Archaeology's New Vision of Ancient Israel and the Origin of Its Sacred Texts, New York: Free Press, 2001, pp. 61-63
^ Dating War of Hyksos
^ Thomas Eric Peet, Egypt and the Old Testament, Liverpool: University Press of Liverpool ltd., 1922, pp. 74-75
^ אוניברסיטת בן גוריון, ‏מחקר שופך אור חדש על התיארוך בתקופת הפרעונים, באתר "הידען", 20 ביוני 2010
^ הקטאיוס איש אבדרה אצל דיודורוס סיקולוס, ביבליותקה היסטוריקה, ספר 40, פרק 3.
^ פטר שפר, יוּדוֹפובּיה, פרק 1 גירוש ממצרים, הקטאיוס איש אבדרה, עמ' 32-29 (מאנגלית: להד לזר).
^ יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר ראשון, פרק יד; תרגום: יעקב נפתלי שמחוני.
^ יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר ראשון, פרק כו.
^ יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר ראשון, פרק כז.
^ אריה כשר, (יוספוס פלאוויוס) נגד אפיון, כרך ראשון, פירוש לספר ראשון, פרק כו, עמ' 233-231.
^ ספר שמות, פרק ד', פסוק ו'.
^ פילון האלכסנדרוני, על חיי משה, א, 79.
^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר שני, סעיף 273.
^ אריה כשר, (יוספוס פלאוויוס) נגד אפיון, כרך ראשון, פירוש לספר ראשון, פרק לא, עמ' 259.
^ Bezalel Bar-Kochva, The Image of the Jews in Greek Literature: The Hellenistic Period, p. 306
^ יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר ראשון, פרק כד; תרגום: יעקב נפתלי שמחוני.
^ טאקיטוס, דברי־הימים, ספר חמישי, פרק ג; תרגום מרומית: שרה דבורצקי.
^ פטר שפר, יודופוביה - גישות כלפי היהודים בעולם העתיק; פרק 1: גירוש ממצרים, טאקיטוס, עמ' 53.
^ יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר שני, פרק ב.
^ יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר ראשון, פרק לב, תרגום: יעקב נפתלי שמחוני.
^ ביקורת: נילי ואזנה ודנאל קאהן, ‏יציאת מצרים – לדרכי השימוש במקורות חיצוניים, קתדרה 111, מרץ 2004, עמ' 155-149

[1] ‏ומכאן השוני המקראי, בין נוסחי שני הלוחות.‏

[2] פרופ' בראד ס. ספארקס. הרצאה "Egyptian Text Parallels to the Exodus: The Egyptology Literature". כנס USDS על יציאת מצרים "Out of Egypt: Israel's Exodus Between Text and Memory, History and Imagination". 2013

[3] פרופ' בראד ס. ספארקס. הרצאה "Egyptian Text Parallels to the Exodus: The Egyptology Literature". כנס USDS על יציאת מצרים "Out of Egypt: Israel's Exodus Between Text and Memory, History and Imagination". 2013

[4] פרופ' בראד ס. ספארקס. הרצאה "Egyptian Text Parallels to the Exodus: The Egyptology Literature". כנס USDS על יציאת מצרים "Out of Egypt: Israel's Exodus Between Text and Memory, History and Imagination". 2013

[5] "דברי ימי מצרים" מאת ג'מס הנרי ברסטד.

[6] עפרי אילני, ההסבר המדעי לסיפור יציאת מצרים: צונאמי הביא לקריעת ים סוף, מכת הדם הייתה אצות בנילוס, באתר הארץ, 8 באפריל 2009

[7] ידין רומן, למלך יש כתר, מט"ח

[8] K. A. Kitchen, On the Reliability of the Old Testament, Grand Rapids, Eerdmans, 2003.

[9] יציאת מצרים בארכאולוגיה מאת אבי גולדשטיין. אמת מארץ

[10] ספר מלכים א', פרק ו', פסוק א'

[11] יהודה אליצור, ‏יציאת מצרים לאור ההיסטוריה, באתר "דעת"

[12] כי לפי המקור הזהפסח 2014 חל בשנת 3652 בלוח השומרוני.

[13] [1]

[14] [2]

[15] New Evidence Supporting the Early (Biblical) Date of the Exodus and Conquest

[16] Israelites Found in Egypt

[17] קנוהל, מאין באנו, עמ' 73.

[18] Israel Finkelstein and Neil Asher Silberman, The Bible Unearthed: Archaeology's New Vision of Ancient Israel and the Origin of Its Sacred Texts, New York: Free Press, 2001, pp. 61-63

[19] Dating War of Hyksos

[20] Thomas Eric Peet, Egypt and the Old Testament, Liverpool: University Press of Liverpool ltd., 1922, pp. 74-75

[21] אוניברסיטת בן גוריון, ‏מחקר שופך אור חדש על התיארוך בתקופת הפרעונים, באתר "הידען", 20 ביוני 2010

[22] הקטאיוס איש אבדרה אצל דיודורוס סיקולוס, ביבליותקה היסטוריקה, ספר 40, פרק 3.

[יודופוביה_32-29-23] פטר שפר, יוּדוֹפובּיה, פרק 1 גירוש ממצרים, הקטאיוס איש אבדרה, עמ' 32-29 (מאנגלית: להד לזר).

[24] יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר ראשון, פרק יד; תרגום: יעקב נפתלי שמחוני.

[25] יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר ראשון, פרק כו.

[26] יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר ראשון, פרק כז.

[כשר_233-231-27] אריה כשר, (יוספוס פלאוויוס) נגד אפיון, כרך ראשון, פירוש לספר ראשון, פרק כו, עמ' 233-231.

[28] ספר שמות, פרק ד', פסוק ו'.

[29] פילון האלכסנדרוני, על חיי משה, א, 79.

[30] יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר שני, סעיף 273.

[31] אריה כשר, (יוספוס פלאוויוס) נגד אפיון, כרך ראשון, פירוש לספר ראשון, פרק לא, עמ' 259.

[32] Bezalel Bar-Kochva, The Image of the Jews in Greek Literature: The Hellenistic Period, p. 306

[33] יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר ראשון, פרק כד; תרגום: יעקב נפתלי שמחוני.

[34] טאקיטוס, דברי־הימים, ספר חמישי, פרק ג; תרגום מרומית: שרה דבורצקי.

[35] פטר שפר, יודופוביה - גישות כלפי היהודים בעולם העתיק; פרק 1: גירוש ממצרים, טאקיטוס, עמ' 53.

[36] יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר שני, פרק ב.

[37] יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר ראשון, פרק לב, תרגום: יעקב נפתלי שמחוני.

[38] ביקורת: נילי ואזנה ודנאל קאהן, ‏יציאת מצרים – לדרכי השימוש במקורות חיצוניים, קתדרה 111, מרץ 2004, עמ' 155-149

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

@@ שורה 45: / שורה 45: @@
 מקורות מצריים נוספים:
+* באבן הראשה של הפירמידה של הפרעון המצרי אאנס השלישי מופיע: "הוא המלך אשר נשפט על ידי הוא-אשר-שמו-מוסתר, ביום זה של מות הבכורות."{{הערה|"דברי ימי מצרים" מאת ג'מס הנרי ברסטד.}}
-* כיתוב ב[[הפירמידה של יונס|פירמידה אאנס]]{{מקור}};
 * פפירוס של [[נפר-רהו]]{{מקור}};
@@ שורה 59: / שורה 59: @@
 פרופ' [[עמיחי מזר]] סבור שישנה התאמה בין הממצא הארכאולוגי לתיאור המקראי של תקופת ההתנחלות וכיבוש הארץ{{הערה|1=ידין רומן, [http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=10526 למלך יש כתר], [[המרכז לטכנולוגיה חינוכית|מט"ח]]}}. פרופ' אמריטוס קנת קיצ'ן ([[w:en:Kenneth Kitchen|Kenneth Kitchen]]) טוען בספרו "על אמינות הברית הישנה" ([[w:en:On the Reliability of the Old Testament|On the Reliability of the Old Testament]]) שמחברי הסיפור המקראי אמנם חיו בתקופה המתוארת, והאירועים המתוארים התרחשו במציאות, והוא מביא לכך מספר ראיות. למשל, לטענתו מידע שנמצא בתורה לא היו ידוע לבני תקופות מאוחרות יותר, והתגלה שוב רק במחקר המודרני{{הערה|1=K. A. Kitchen, On the Reliability of the Old Testament, Grand Rapids, Eerdmans, 2003.}}.
+דעה נוספת מקבילה בין העדויות על תקופת ההיקסוס במצרים לבין הסיפור המקראי.{{הערה|[http://emetmerets.xyz/2015/12/07/%D7%99%D7%A6%D7%99%D7%90%D7%AA-%D7%9E%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9D/ יציאת מצרים בארכאולוגיה מאת אבי גולדשטיין. אמת מארץ]}}
 ===תארוך מסורתי===
@@ שורה 165: / שורה 167: @@
 {{ויקישיתוף בשורה}}
 * [http://mikranet.cet.ac.il/pages/item.asp?item=6166&kwd=4718 רעמסס השני- פרעה אשר לא ידע את ה'], באתר של מקראנט
+* אברהם גולדשטיין, [http://emetmerets.xyz/2015/12/07/%D7%99%D7%A6%D7%99%D7%90%D7%AA-%D7%9E%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9D/ יציאת מצרים בארכאולוגיה], באתר אמת מארץ.
 * הרב [[יצחק פנגר]], [http://www.hidabroot.org/MediaDetail.asp?MediaID=9423 מרוץ הלפיד], יציאת מצרים והשלכותיה לדורות, באתר [[הידברות (ארגון)|הידברות]].
 * {{HebrewBooks|הרב [[ישראל דנדרוביץ]]|'''מדוע סירבו בני ישראל ביציאת מצרים לקבל כסף וזהב?'''|47445|בתוך: [[בית אהרן וישראל]], גליון קל, ניסן תשס"ז, עמ' קכט-קלז|ללא|עמוד=129}}.

חג הפסח
ערב פסח	קמחא דפסחא • אפיית מצות • שבת הגדול • הגעלת כלים • בדיקת חמץ • ביטול חמץ • ביעור חמץ • מכירת חמץ • תענית בכורות • ערב פסח שחל בשבת
סיפור יציאת מצרים	שעבוד מצרים • עשר מכות מצרים • יציאת מצרים • קריעת ים סוף • שירת הים
ליל הסדר	הלכות ליל הסדר • קערת ליל הסדר • חרוסת • כרפס • מצה • מרור • זרוע • ארבע כוסות • כוס של אליהו • הסבה • אפיקומן
סדר ההגדה	סימני הסדר • הא לחמא עניא • מא כ'בר • מה נשתנה • עבדים היינו • ארבעה בנים • והיא שעמדה • דצ"ך עד"ש באח"ב • דיינו • אמונים ערכו שבח • קריאת ההלל (התחלה) • שפוך חמתך • הלל (המשך) • הלל הגדול • ברכת השיר • חסל סידור פסח • לשנה הבאה בירושלים • ובכן ויהי בחצי הלילה • ובכן ואמרתם זבח פסח • אדיר במלוכה • אדיר הוא • אחד מי יודע • חד גדיא
מצוות החג	איסור חמץ • קורבן פסח • סיפור יציאת מצרים • אכילת מצה • אכילת מרור • ארבע כוסות • מנחת העומר
מהלך החג	ערב פסח • ליל הסדר • חול המועד פסח • שביעי של פסח • פסח שני
מנהגים	סעודת אסתר • סהרנה • אמירת שירת הים • סעודת משיח • מימונה
תפילות ופיוטים	קריאת ההלל • אבוא בחיל להתיצבה • תפילת טל • ליל שמורים אותו אל חצה
חמץ ומצה	מצה עשירה • מצה שמורה • שרויה • קטניות בפסח • חמץ נוקשה • חמץ שעבר עליו הפסח
שונות	מסכת פסחים • לא בד"ו פסח • מטבח פסח • רומפלנאכט
חגי ישראל ומועדיו • שלוש רגלים