היסטוריה של איראן

ציור פרסי מהמאה ה-14 בו נראה מפגש בין מלך פרס במאה השישית ח'וסרו הראשון לבין נציגים מהודו

איראן הייתה בעבר אימפריה עצומה. היא נכבשה פעמים רבות ושטחה השתנה במשך השנים. הערבים, הטורקים הסלג'וקים, המונגולים ואחרים פלשו לאיראן, אך היא תמיד הצליחה לשמר את הזהות הלאומית המיוחדת שלה ולכן התפתחה כישות פוליטית ותרבותית נפרדת.

השמות 'פרס' ו'איראן'

איראן נודעה בזמנו כ"פרס". מקור השם כנראה בפרסית עתיקה, שם הוא מופיע כ"פּארסה" (בפ"א דגושה), ומתייחס למחוז בדרום איראן, ששמו "פארס". מחוז זה היה הגרעין של האימפריה הפרסית המקורית, ומקור לאתניות הפארסית, הדומיננטית עד היום באיראן, דומיננטיות המשתקפת בין היתר במונח "פארסי" (פרסית, פ"א רפויה) לשפה המדוברת באיראן.

במקביל, ובאותה תקופה, קראו היוונים לאיראן "פרסיס", הצורה ההלניסטית של "פארסה" או "פארס". מכן שייתכן שהשימוש הכולל במונח לתיאור הממלכה הפרסית נזקף לזכות היוונים. שימוש חוץ-איראני מופיע גם בספר יחזקאל (ל"ח ה), המתוארך למאה השישית לפנה"ס. המונח "פרס" מופיע בחלקים מאוחרים של התנ"ך פעמים רבות (מגילת אסתר, ספר דניאל, ספר עזרא וספר נחמיה), המתוארכים למאות החמישית והרביעית לפנה"ס.

בהשפעת המסורה שתחילתה ביוון ורומא ובהשפעת התנ"ך, המדינה האיראנית הייתה ידועה במערב כ"פרס", כשם משותף הן לאומה האיראנית או לאימפריה העתיקה שלה. שימושים דומים קיימים גם בערבית (بلاد فارس). עם זאת, האיראנים עצמם תמיד קראו לארצם איראן או "אריאנאם". משמעות השם איראן היא "ארץ הארים", או "ארץ האצילים" בפרסית.

ב-21 במרץ 1935, רזה שאה פהלווי ביקש רשמית מהקהילה הבינלאומית לקרוא לארץ בשמה המקורי, איראן. השאה ביקש להדגיש את זהותה הלאומית העצמאית וגם להדגיש את דימוייה הבינלאומי החדש של המדינה ואת תהליכי המודרניזציה המהירים שביקש להנהיג בה. השינוי התקבל בהדרגה אצל מדינות העולם, שלאט לאט הסתגלו לשם החדש.

כיום משמש הכינוי פרסים לזיהוי הקבוצה הדומיננטית באוכלוסיית איראן. הפרסים מונים קצת למעלה מ-50 אחוז מהאוכלוסייה. קבוצות מיעוט גדולות אחרות באיראן הם אזרים-איראנים המרוכזים בצפון המדינה, וכורדים-אירנים הנמצאים בעיקר בצפון מערבה. כמו כן ישנם עוד קבוצות מיעוט קטנות רבות אחרות.

היסטוריה עתיקה

כוס זהובה, דמוית חיה, מימי הממלכה האחמנית. נמצאה בעיר אחמתא וכיום שמורה במוזיאון הלאומי של איראן

הממצאים הארכאולוגיים המוקדמים ביותר באיראן הם מהפלאוליתי התיכון (לפני כ-100,000 שנים). התרבויות המיושבות ראשונות מתוארכות ללפני 14,000-18,000 שנים. באלף השישי לפנה"ס הייתה בנמצא תרבות חקלאית מורכבת עם מרכזי אוכלוסייה פרוטו־עירוניים. כדי יין בני 7000 שנה נמצאו באיראן, והם מוצגים כיום באוניברסיטת פנסילבניה בארצות הברית.

שושלות רבות שלטו באיראן במשך ההיסטוריה. חוקרים וארכאולוגים רק מתחילים לגלות את היקפה של האימפריה העצמאית העילמית, ואת תרבות ג'ירופט מלפני 5000 שנה, שבנו זיגורטים וערים רבות לפני שהממלכות המצריות או היווניות היו קיימות. בסופו של האלף השני לפנה"ס, נוודים ממרכז אסיה התיישבו באיראן.

האימפריה הפרסית

ערך מורחב – האימפריה הפרסית

האימפריה הפרסית הוא כינוי כללי לכל השושלות ששלטו באזור מהמאה ה-7 לפני הספירה עד לכיבוש האסלאמי במאה ה-7 לספירה. יש הכוללים בשם זה גם את התקופה המוסלמית, העות'מאנית, וכו' עד המאה ה-20.

האימפריה הפרסית הראשונה התגבשה תחת האחמנים (559 לפנה"ס - 330 לפנה"ס). השושלת נוסדה על ידי כורש הגדול, שאיחד שבטים וממלכות קטנות על מנת ליצור ישות פוליטית אחת. בכיבושי אלכסנדר הגדול נכנסה תרבות הלניסטית לאזור. לאחר התקופה ההלניסטית (300 לפנה"ס - 250 לפנה"ס) שלטו הפרתים (250 לפנה"ס – 226 לספירה). עם עליית השושלת הסאסאנית (226 - 651), שאנשיה היו ילידי המקום, שב האזור לידיהם של שושלות מקומיות לראשונה מאז השלטון האחמני.

הכיבוש האסלאמי

הכיבוש האסלאמי של איראן הביא להתמוטטותה של האימפריה הסאסאנית, לשקיעתה של הדת זורואסטרית באיראן, ולהולדתה של התרבות האסלאמית. התאסלמות האוכלוסייה התרחשה באופן הדרגתי ונמשכה עד המאה העשירית לספירה.

הקדמה

תוך שנה ממותו של מוחמד ב-632, חצי האי ערב עצמו כבר היה מספיק בטוח על מנת לאפשר ליורשו, אבו בכר, הח'ליפה הראשון, להתחיל במערכה כנגד האימפריה הביזנטית והאימפריה הסאסאנית.

הערבים הבדואים שהפילו את האימפריה הסאסאנית הונעו לא רק על ידי הרצון לכיבוש ולביזה, אלא גם על ידי הדת החדשה, האסלאם. האדמות הסאסאניות העשירות של עיראק עשו אותה לאזור מעולה להתיישבות ערבית לאחר נפילתם של הסאסאנים. ריצ'רד פריי כותב כי הערבים הפולשים היו מעוניינים בתחילה רק בשלל שנאסף מהקרבות. טברי אף אומר כי עומר בן אל-ח'טאב לא עודד, ואולי אף אסר ממש את התאסלמות האיראנים בימים הראשונים של האסלאם, כשהוא מעדיף כי רק ערבים יתאסלמו. דיווח אחד טוען כי הוא עצר את הערבים המנצחים מלעלות לרמה האיראנית מכיוון שהוא לא רצה שהפרסים יתאסלמו. לפיכך, מסתבר כי הכיבוש של פרס היה בתחילה על מנת להשיג משאבים נוספים.

פלישה וכיבוש

אבו בכר ניצח את הצבא הביזאנטי בדמשק בשנת 635 ואז החל בכיבוש איראן. בשנת 637, הכוחות הערביים שתפסו את הבירה הסאסאנית קטסיפון לאחר קרב אל-קאדסייה (לה הם קראו מדיין), ובשנים 641 - 642 הם ניצחו את הצבא הסאסאני בנהוואנד. אחרי זה, איראן הייתה פתוחה לפולשים. הכיבוש האסלאמי נעזר בפשיטת הרגל הכלכלית והחברתית של הסאסאנים; לאוכלוסיות המקומיות לא היה מה לאבד משיתוף פעולה עם הכוח הכובש. לבד מזאת, האסלאם הציע סובלנות דתית יחסית ויחס הוגן לאוכלוסיות שקיבלו את המשטר האסלאמי ללא התנגדות.

אך הכיבוש של פרס לא היה תהליך שקט. מוסלמים ערבים רבים האמינו כי על המתאסלמים האיראניים להתלבש שונה מהערבים, יחד עם אפליות אחרות. ישנם דיווחים שונים של יחס ברוטלי ושל טבח של הערבים באיראנים, שמתועדים היטב.

רק בשנת 650 בערך ההתנגדות באיראן שככה. התאסלמות, שהביאה ליתרונות מסוימים, הייתה מהירה למדי באוכלוסייה העירונית אך איטית יותר אצל האיכרים והדיקנים. רוב האיראנים לא נעשו מוסלמים עד למאה ה-9.

אף שהכובשים, ובייחוד האומיים (השליטים המוסלמיים לאחר מוחמד, 661-750), נטו להדגיש את החשיבות של הערבים בתוך כלל המוסלמים, הייתה תנועה איטית של שילוב של האיראנים בקהילה החדשה. הכובשים המוסלמים אימצו את שיטת המטבע הסאסאנית ומנהגים אדמיניסטרטיביים סאסאניים אחרים, כולל משרת הווזיר (שר), והדיוואן – לשכה ששלטה בהכנסות ובהוצאות המדינה, שלאחר מכן נעשתה למאפיין של הממשל בכל הארצות המוסלמיות. ח'ליפים מאוחרים יותר אימצו את נוהגי בית המשפט האיראני ואת הגינונים של המלכות הסאסאנית. אנשים ממוצא איראני שירתו כמושלים ופקידים לאחר הכיבוש, והאיראנים תרמו רבות לכל ענפי הלמדנות האסלאמית, כולל פילולוגיה, ספרות, היסטוריה, גאוגרפיה, משפט, פילוסופיה, רפואה והמדעים.

אך הערבים עדיין היו בשלטון. דת המדינה החדשה, האסלאם, כפתה את מערכת האמונות, החוקים והנוהגים שלה. באזורים שנכנעו בשקט לשלטון המוסלמי, בעלי הקרקעות שמרו על אדמותיהם. אך אדמות הכתר, אדמה שננטשה בידי בעליה הבורחים, ואדמה שנלקחה בכיבוש עברה לידי המדינה החדשה. אדמות אלו כללו את האדמות העשירות של הסוואד, מישור רחב ועשיר במרכז ודרום עיראק. ערבית נעשתה לשפה הרשמית של החצר ב-696, אם כי פרסית עדיין הייתה מצויה ביותר כשפה מדוברת. הוויכוח הספרותי במאות התשיעית עד האחת עשרה – ה"שועוביה" – שבו הערבים והאיראנים שיבחו את שפתם הם והשמיצו את השפה השנייה, מראה על הקיום של זהות איראנית נפרדת כלשהי. במאה התשיעית, עלייתם של שושלות שלטון איראניות טהורות אירעה יחד עם ההתחדשות של השפה הפרסית והספרות הפרסית, שנתעשרה במלים ערביות והשתמשה בכתב הערבי.

אסלאם שיעי

מורשת נוספת של הכיבוש האסלאמי היה האסלאם השיעי, שאף שכיום הוא מזוהה עם איראן, במקור לא היה תנועה דתית איראנית. השיעה במקור הגיע ממוסלמים ערבים. בקרע הגדול של האסלאם, קבוצה אחת מבין המאמינים האמינו כי השלטון בקהילה לאחר מותו של מוחמד הייתה שייכת לחתנו, עלי אבן אבו טאלב, ולצאצאיו. קבוצה זו נודעה כ"שיעת עלי", התומכים של עלי, או השיעים. קבוצה אחרת, תומכיו של מעאויה הראשון (טוען לח'ליפות לאחר הרצח של עותמן אבן עפאן), התנגד לבחירתו של עלי לח'ליפות בשנת 656. לאחר שעלי נרצח כשהוא מתפלל במסגד בכופה ב-661, מועוויה הוכרז כח'ליפה בידי רוב הקהילה המוסלמית. הוא נעשה לח'ליפה הראשון של השושלת האומיית, שבירתה בדמשק.

בנו הצעיר של עלי, חוסיין, לא הסכים להיכנע לבנו ויורשו של מועוויה יזיד הראשון, וברח למכה, שם הוא נתבקש להוביל את השיעים במרד. בכרבלא שבעיראק, כ-4,000 חיילים אומיים הרגו את חסידיו של חוסיין, כ-200 איש ואישה, שסירבו להיכנע. השליט האומיי קיבל את ראשו של חוסיין, ויום מותו של חוסיין בשנת 680 בעשרה בחודש מוחרם הוא עד היום יום אבל לכל השיעים — יום עשוראא.

הריכוז הגדול ביותר של השיעים במאה הראשונה לאסלאם היה בדרום עיראק. רק במאה ה-16, תחת האימפריה הספווית, רוב האיראנים נעשו לשיעים. האסלאם השיעי נעשה אז, כמו שהוא היום, לדת המדינה.

העבאסים שהפילו את האומיים בשנת 750, אף שהיו אוהדים לשיעה האיראני, היו בכל זאת שושלת ערבית. הם התמרדו בשמם של הצאצאים של דודו של מוחמד, עבאס, ובית האשם. האשם היה אביהם של השיעים ושל עבאס, והתנועה העבסידית נהנתה מהתמיכה של המוסלמים השיעים והסונים גם יחד. הצבא העבאסי הורכב בעיקר מתושבי ח'וראסאן והובל בידי גנרל איראני, אבו מוסלם. הוא כלל ערבים ואיראנים, והעבאסים נהנו מתמיכה איראנית וערבית גם יחד.

אך העבאסים, אף שהיו אוהדים לשיעים, שעל תמיכתם הם ביקשו לשמור, לא תמכו בעמדות השיעיות הקיצוניות יותר. העבאסים ייסדו את בירתם בבגדאד. אמו של אל-מאמון, שלקח את הכוח מיד אחיו, אל-אמין, והכריז על עצמו כח'ליפה בשנת 811, הייתה איראנית ולכן היה לו בסיס תמיכה בח'וראסאן. העבאסים המשיכו את המדיניות הריכוזית של קודמיהם. תחת שלטונם, העולם האסלאמי חווה פריחה תרבותית והתרחבות של המסחר והעושר הכלכלי, וגם איראן נהנתה מהתפתחויות אלה.

ימי הביניים

השושלות השליטות הבאות באיראן הגיעו מהלוחמים הטורקים המרכז־אסייתים, שהיו בהתקדמות דרומה ומערבה ממרכז אסיה זה אלף שנים. הח'ליפים העבאסים החלו לגייס את העמים האלה כממלוכים, כלומר לוחמים־עבדים, כבר מן המאה ה-9. לאחר זמן קצר הכוח הממשי של השושלת העבאסית החלה לדעוך, ולבסוף הם הפכו לבובות דתיות בזמן שהלוחמים הטורקים הם ששלטו למעשה. עם ירידת כוחם של העבאסים, סדרה של שושלות עצמאיות קמו בחלקים שונים של איראן, כמה מהם עם עוצמה משמעותית. מבין החשובות בשושלות אלה היו הטאהירים בח'וראסאן (820–872), הצפארים בסיסתאן (867–903) והסאמאנים (875–1005), בטרנסאוקסניה. בנוסף, הבויהים שלטו בבגדאד (945–1055). הדבר היה שיאו של תהליך של השפעה פרסית גוברת על הח'ליפות העבאסית הנחלשת. ב-962 ממלוכ טורקי, מושל של הסאמאנים, אלפ תג'ין, כבש את ע'זנה (כיום באפגניסטן) וייסד את השושלת הע'זנווית ששלטה עד לשנת 1186.

כמה ערים סאמאניות נכבשו על ידי קבוצה טורקית אחרת, הסלג'וקים, שחיו מצפון לנהר האוקסוס (כיום, האמו דריה). מנהיגם, טוגריל בג, לחם בע'זנווים בחוראסאן. הוא נע דרומה ואז מערבה, כשהוא כובש את הערים שבדרכו אך אינו הורס אותם. בשנת 1055 הח'ליפה של בגדאד העניק לטוגריל בג מתנות ואת תואר "מלך המזרח". תחת יורשיו, אלפ ארסלאן ומלכ שאה (1072–1092), איראן נהנתה מתקופה של רנסאנס מדעי ותרבותי, בעיקר הודות לווזיר האיראני שלו, ניזאם אל-מולכ. שליטים אלה ייסדו מצפה, שבו עומר כיאם עשה תצפיות רבות עבור לוח שנה חדש, והם בנו בתי ספר דתיים בכל הערים הגדולות. הם הביאו את אל-ע'זאלי, אחד מהתאולוגים האסלאמיים הגדולים, ומלומדים חשובים אחרים, לבירה הסלג'וקית בבגדאד תמכו בהם ועודדו את עבודתם.

אך היה איום פנימי רציני על הסלג'וקים מהאיסמאלים, כת סודית שמפקדתה ישבה באלאמות, בין רשת לטהראן. הם שלטו באזור שלהם יותר מ-150 שנה ומפעם לפעם שלחו את חסידיהם להרוג נציגי ממשל חשובים על מנת לחזק את כוחם. המילה "assassins" (רוצחים), הגיעה מעיוות אירופי של הכינוי שלהם בסוריה — חשישיה, שניתן להם בגלל האגדה שהם עישנו חשיש לפני שיצאו לפעולה.

העת החדשה

אמין א-דוולה, ראש המשלחת הפרסית המלכותית בחצרו של נפוליון השלישי

איראן עברה תחייה תחת האימפריה הספווית (1502-1736), שהדמות הבולטת ביותר בה הייתה עבאס שאה הראשון. בשנים 1577-1589 התנהלה מלחמה בין האימפריה הספווית לאימפריה העות'מאנית, שהסתיימה בתבוסת הספווים, והשאה החדש עבאס נאלץ לחתום על הסכם איסטנבול (1590). אך לאחר מכן הוא כבש חלק גדול מאפגניסטן ומהקווקז, וכן סיפח את בגדד ועיראק (1623) ואת בחריין, מה שהעניק לו שליטה אסטרטגית במפרץ הפרסי. בימי מלוכתו איראן ידעה התפתחות כלכלית ותרבותית מרשימה, חלה התפתחות במסחר, בדרכי התחבורה ובחקלאות, ועיר הבירה עברה מקזבין לאיספהן, שהפכה לאחת הערים היפות בעולם.

לאחר הכובש נאדיר שאה ויורשיו, הגיעה שושלת זאנד, שנוסדה בידי כרים ח'אן (1750–1794). לאחר מכן עלתה השושלת הקג'ארית לתקופה ארוכה (1795–1925) ולאחריה השושלת הפלווית (1925–1979).

במאה ה-17 ארצות אירופאיות — פורטוגל, בריטניה, האימפריה הרוסית וצרפת — כבר החלו לייסד היאחזויות קולוניאליות באזור. כתוצאה מכך איראן איבדה את שלטונה על רבים ממחוזותיה בחוזים עם האימפריה הרוסית – הסכם טורקמנצ'אי, הסכם גוליסטן, ואחרים.

איראן המודרנית

ערך מורחב – איראן המודרנית

היסטוריה של איראן המודרנית מתחילה עם ההתקוממות הלאומנית כנגד השאה ב-1905. השאה לא הופל, אך ההתקוממות הביאה לכינון חוקה מוגבלת בשנת 1906. חוקה זו שינתה את צורת הממשל במדינה למלוכה חוקתית. מושב הפרלמנט (מג'ליס) הראשון כונס ב-7 באוקטובר 1906. המעורבות באזור הייתה נושא לוויכוח בין בריטניה לרוסיה, ובשנת 1907 הן חתמו על הסכם ביניהן שחילק את האזור לתחומי השפעה. ב-1908 התגלה נפט במדינה, דבר שהייתה לו השפעה רבה על עתידה.

במהלך מלחמת העולם הראשונה, הבריטים והרוסים ישבו במדינה אולם איראן נשארה נייטרלית. לאחר המלחמה ניסיונות בריטיים ליסד ארץ חסות והנסיגה הרוסית לאחר המהפכה הבולשביקית יצרו מציאות חדשה. בשנת 1921 הפיכה צבאית בראשותו של רזה חאן העלתה אותו לשלטון והוא הכריז על עצמו לימים כשאה וייסד את שושלת פהלווי בשנת 1925. במשך 16 שנות שלטון הפכה איראן למודרנית בעזרתם של הבריטים, והפוליטיקה שלה הפכה לחילונית יותר ויותר.

בספטמבר 1941, בעקבות הפלישה הבריטית - סובייטית לאיראן, התפטר רזה חאן שנתפס כתומך במדינות הציר והשלטון עבר לבנו מוחמד רזה שאה פהלווי. ב-1946 עזבו הצבאות הזרים את המדינה, ומוחמד רזה שאה פהלווי שלט במדינה 38 שנה עד המהפכה האסלאמית של איראן בשנת 1979. במשך תקופת שלטונו הוא נתן שליטה רבה לפרלמנט, דבר שהוביל לאי יציבות פנימית והלאמה של תעשיית הנפט (משבר אבדאן) בשנת 1951 על ידי ראש הממשלה מוחמד מוסאדק, שלימים ניסה לתפוס את השלטון ולכונן רפובליקה, אולם השאה חזר לשלטון בתמיכה אמריקנית ובריטית. ההתקרבות לארצות הברית השפיעה על המדינה בצורת רפורמות ליברליות בתחומים שונים, והדבר גרם להתרחקותן של הקבוצות אסלאמיות, והגלייתו של רוחאללה ח'ומייני בשנת 1964. כישלון הרפורמות הכלכליות, מחאה דתית רחבה, והתנגדות פוליטית למאפייני שלטונו של השאה ולתוכניותיו הביאה לעוינות של חלקים נרחבים בעם כלפיו.

ראו עוד

• אנציקלופדיה איראניקה
• האימפריה הפרסית

לקריאה נוספת

• משה אהרונוב, מאיר ליטבק, איראן: מקיסרות פרסית למהפכה אסלאמית, האוניברסיטה הפתוחה, 2014.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא היסטוריה של איראן בוויקישיתוף