ההתפרצות המינואית – הבדלי גרסאות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
Matanyabot (שיחה | תרומות)
שורה 13: שורה 13:


==השפעותיה של ההתפוצצות המינואית==
==השפעותיה של ההתפוצצות המינואית==
לפי מחקרים רבים, שנערכו על התפרצות זו בשיתוף פעולה של ענפי מדע שונים ([[גאולוגיה]], [[ארכאולוגיה]], [[היסטוריה]]),{{הערה|שם=קרמון 2 }} ההתפוצצות הגעשית האדירה שהתרחשה באי תירה, הייתה הגורם העיקרי לשקיעתה של [[התרבות המינואית|הממלכה המינואית]] ולהשתלטותה של שושלת זרה על [[קנוסוס]], בירת [[כרתים]], באמצע המאה ה-15 לפנה"ס. כמו כן, יש הטוענים, שמה שהביא להחרבתה הסופית של התרבות המינואית, היה גל ה[[צונמי|צונאמי]] שפקד את האי אחרי רעידת האדמה. גל זה הרס מבנים רבים ואוניות רבות שהיו בקרבת מקום. תאוריה זו מתמזגת עם זו הגורסת, כי הממלכה המינואית הייתה מעצמה ימית.{{הערה| יהודה קרמון, "סאנטורין כעדות היסטורית", קדמוניות: כתב עת לעתיקות ארץ ישראל וארצות המקרא (1977) עמ' 6.}}
לפי מחקרים רבים, שנערכו על התפרצות זו בשיתוף פעולה של ענפי מדע שונים ([[גאולוגיה]], [[ארכאולוגיה]], [[היסטוריה]]),{{הערה|שם=קרמון 2 }} ההתפוצצות הגעשית האדירה שהתרחשה באי תירה, הייתה הגורם העיקרי לשקיעתה של [[התרבות המינואית]] ולהשתלטותה של שושלת זרה על [[קנוסוס]], בירת [[כרתים]], באמצע המאה ה-15 לפנה"ס. כמו כן, יש הטוענים, שמה שהביא להחרבתה הסופית של התרבות המינואית, היה גל ה[[צונמי|צונאמי]] שפקד את האי אחרי רעידת האדמה. גל זה הרס מבנים רבים ואוניות רבות שהיו בקרבת מקום. תאוריה זו מתמזגת עם זו הגורסת, כי הממלכה המינואית הייתה מעצמה ימית.{{הערה| יהודה קרמון, "סאנטורין כעדות היסטורית", קדמוניות: כתב עת לעתיקות ארץ ישראל וארצות המקרא (1977) עמ' 6.}}


==ארכאולוגיה==
==ארכאולוגיה==

גרסה מ־00:13, 7 באוקטובר 2016

מפה טופוגרפית של סנטוריני

ההתפרצות המינואית הייתה התפרצות פליניאנית שהתרחשה באי סנטוריני, בתקופת הברונזה במאה ה-15 לפנה"ס.

רקע

האי תירה, המוכר היום כסנטוריני, הוא הדרומי שבקבוצת האיים הקיקלאדיים ומשתרע על שטח של 76 קמ"ר, כאשר מדרום ומערב משתרע הים האגאי. במאה ה-15 לפנה"ס התרחשה באי תירה אחת מהתפרצויות הר הגעש ההרסניות ביותר ב-10,000 השנים האחרונות.[1] אי זה הוא מושא לחקירה, בשל השפעתן של תופעות הטבע, שהתרחשו בו על מהלך ההיסטוריה והתרבויות באזורו. חקירתו עשויה להביא למציאת תשובות רבות על חידות, הקיימות בנוגע להיעלמותן של תרבויות גדולות במעבר מתקופת הברונזה לתקופת הברזל. הגדולה בהם היא שקיעתה של התרבות המינואית.[2]

ההתפרצות

מכתשים וולקניים בסנטוריני

בעבר הלך וצמח באי הר געש חרוטי, שקוטר בסיסו בגובה פני הים היה כ-12 ק"מ וגובהו כ-1500-700 מ'. במאה ה-15 לפהנ"ס התרחשה התפוצצותו הגעשית האדירה שנוצרה, כפי הנראה, על ידי התחממות והצטברות של גזים, שיצרו לחץ רב, עד שהרסו את המכסה המוצק שסגר עליהם.[3] בן רגע הפך כל החומר הגעשי לפירורים של אש, אפר געשי ומאגמה. התפרצות של חומרים אלה תוך כדי ההתפוצצויות ריסקו ופוררו את הר הגעש, ויחד עם חלקים גדולים מההר עצמו נפלטו לאוויר בפטריית פיצוץ ענקית שהתנשאה לגובה של כ-36 קילומטר.[4] ההתפרצות האדירה וההתרוקנות מנפח כל כך רב של חומר הביאה באחת לקריסתו של ההר, מה שיצר חלל ענק במרכזו של הר הגעש, חללים מסוג זה מכונים קלדרה. המיוחד שהיה בקלדרה זו, שקרקעיתה הייתה כ- 400 מ' מתחת לפני הים, היות שהיא נוצרה באי, ובבת אחת נשפכו כ-25 מיליארד מטרים מעוקבים מים אל תוך החלל. כתוצאה מכך, צלעות הר הגעש התמוטטו בקטעים שונים והאי הגעשי התפרק למספר איים קטנים, המקיפים את הקלדרה. איים אלה מוכרים לנו היום בתור איי סנטוריני.[3] החלק שנותר מהאי כוסה שכבת אפר עמוקה, האפר הגעשי נישא ברוח למרחק של עד כ-1200 ק"מ, וכתוצאה מכך שררה אפלה כבדה למשך זמן מה באזורי ההתפרצות.

השפעותיה של ההתפוצצות המינואית

לפי מחקרים רבים, שנערכו על התפרצות זו בשיתוף פעולה של ענפי מדע שונים (גאולוגיה, ארכאולוגיה, היסטוריה),[2] ההתפוצצות הגעשית האדירה שהתרחשה באי תירה, הייתה הגורם העיקרי לשקיעתה של התרבות המינואית ולהשתלטותה של שושלת זרה על קנוסוס, בירת כרתים, באמצע המאה ה-15 לפנה"ס. כמו כן, יש הטוענים, שמה שהביא להחרבתה הסופית של התרבות המינואית, היה גל הצונאמי שפקד את האי אחרי רעידת האדמה. גל זה הרס מבנים רבים ואוניות רבות שהיו בקרבת מקום. תאוריה זו מתמזגת עם זו הגורסת, כי הממלכה המינואית הייתה מעצמה ימית.[5]

ארכאולוגיה

חפירות ארכאולוגיות באקרוטיני, סנטוריני

בשנת 1967 החל ספירידון מארינאטוס את החפירות הארכאולוגיות באי תירה במטרה להוכיח שהיעלמותה של התרבות המינואית התרחשה כתוצאה מההתפרצות הוולקאנית בתירה. השערה שהועלה כ-30 שנים קודם לכן, אך לא זכתה לאהדה ולתמיכה רבה בקרב שאר החוקרים בתחום.[6] החפירות הארכאולוגיות חשפו רבעים שלמים של עיר משגשגת שנקברה תחת שכבה של כ-15 מטר טוף וולקני.[7] השרידים שנמצאו נשמרו היטב הודות לאסון הטבע (ממש כמו בעיר פומפיי אלף חמש מאות שנים מאוחר יותר).[8] בעקבות השימור הטוב, נחשפה עיר מתוכננת להפליא, בה ניכר בבירור סגנון האדריכלות של כרתים המינואית מן הזמן ההוא. חלק ניכר מבתי העיר נשתמרו עד לגובה הקומה השנייה או השלישית, ואף נתגלו שרידים רבים של ציורי קיר בסגנון מינואי-מיקני. מבין נושאי הציורים שנחשפו כוללים ציורי: ארמונות, נסיכים, נשים מפוארות, וציורים המתארים צי שלם של כלי שיט וכוח צבאי הפועל בים. תיאור זה משתלב היטב עם תיאוריו של תוקידידס על צמיחתה של התרבות המינואית, שלפיו מינוס היה הקדום שבנה לו צי ואף השתלט על רובו של הים ההלני.[7]

מצרים העתיקה

להתפוצצות המינואית ולאסונות הטבע, שבאו אחריה, היו גם השפעות אקלימיות רבות, וזאת כתוצאה מהאפר הגעשי הדק, שהתפשט באטמוספירה ויצר הצללה שהקטינה את כמות קרינת השמש המגיעה לפני השטח. לפיכך, ישנם היסטוריונים המקשרים התפרצות זו והשפעותיה לסיפורי יציאת מצרים במקרא.[9]

אטלנטיס האבודה

חוקרים רבים מאמינים שההתפרצות המינואית בתירה היא גם המפתח האפשרי לחידת סיפוריו של אפלטון על "האי האבוד אטלנטיס". ישנם המאמינים שאטלנטיס האבודה היא אגדה אותה סיפר אפלטון על מנת לחזק נקודה בפילוסופית המדינה שלו, אך ישנם רבים המאמינים שסיפור זה כלל אינו המצאה, ומוצאים בציורי הקיר שנחשפו בתירה עדות חזותית ל"ספינות המסחר המרחיקות שוט" של התרבות האבודה.[7]

הערות שוליים

  1. ^ צבי רון ונפתלי גולדשלגר, פרקים בעיצוב נופי כדור הארץ: השפעת פעילות הכוחות החיצוניים (מכון מופ"ת,2013) עמ' 246.
  2. ^ 1 2 יהודה קרמון, "סאנטורין כעדות היסטורית", קדמוניות: כתב עת לעתיקות ארץ ישראל וארצות המקרא (1977) עמ' 2.
  3. ^ 1 2 יהודה קרמון, "סאנטורין כעדות היסטורית", קדמוניות: כתב עת לעתיקות ארץ ישראל וארצות המקרא (1977) עמ' 3.
  4. ^ רון וגולדשלגר, פרקים בעיצוב נופי כדור הארץ: השפעת פעילות הכוחות החיצוניים, עמ' 246.
  5. ^ יהודה קרמון, "סאנטורין כעדות היסטורית", קדמוניות: כתב עת לעתיקות ארץ ישראל וארצות המקרא (1977) עמ' 6.
  6. ^ אורה נגבי, "תרה-מושבה מינואית שנכחדה בשואת-טבע", כתב עת לעתיקות ארץ ישראל וארצות המקרא (1977), עמ' 7.
  7. ^ 1 2 3 אבנר רבן, "ספנות וספינות בציורי הקיר של תרה", קדמוניות: כתב עת לעתיקות ארץ ישראל וארצות המקרא (1977), עמ' 18.
  8. ^ אורה נגבי, "תרה-מושבה מינואית שנכחדה בשואת-טבע", כתב עת לעתיקות ארץ ישראל וארצות המקרא (1977), עמ' 8.
  9. ^ אריה ש. איסר ומתניה זהר, " והרעב כבד בארץ : שינויי אקלים והשפעתם על ההיסטוריה של ארצות המקרא") ירושלים: כרמל, 2008) עמ' 113.