הסעודה האחרונה

תיאור הסעודה האחרונה ב"בשורת רוזאנו", מן המאה ה-6.

"הסעודה האחרונה" (1439-1443) מאת פרה אנג'ליקו, פרסקו בכנסיית סן מרקו בפירנצה.

"הסעודה האחרונה" (1494–1497) מאת לאונרדו דה וינצ'י.

הסעודה האחרונה היא אירוע בחייו של ישו, המתואר בספרי הבשורה (האוונגליונים) של הברית החדשה. זהו אחד האירועים המרכזיים המיוחסים לחייו של ישו, ואירוע מכונן בנצרות, אשר שימש השראה לטקסים נוצריים, לרעיונות תאולוגיים, לאגדות עממיות וליצירות אמנות.

"הסעודה האחרונה" נקראת כך, כיוון שעל-פי הברית החדשה, זוהי הפעם האחרונה שבה סעד ישו עם תלמידיו ("השליחים") לפני שנשפט בפני הסנהדרין ונצלב בידי הנציבים הרומיים. הסעודה מתוארת בכל ארבע הבשורות.

תיאור האירוע

על-פי המסופר, כאשר הגיע חג המצות, ביום בו זובחים את הפסח, שלח ישוע שני שליחים (פטרוס ויוחנן) לאתר מלון ולהכין בו את ארוחת הפסח. הסעודה התקיימה בערב חג הפסח, ונכחו בה ישו ושנים-עשר תלמידיו. במהלך הסעודה מבשר ישו לתלמידיו כי אחד מהם עומד להסגיר אותו ולהביא למותו. ישו לא ציין מי עתיד לבגוד בו, אך הזכיר את העובדה שהבוגד הוא השליח שטבל עמו (את הלחם) בקערה. עם זאת, התיאור בברית החדשה מצביע על יהודה איש קריות בפירוש כבוגד.

במהלך הארוחה בירך ישוע על היין, הצהיר כי היין הוא דמו, והורה לתלמידיו לשתות ממנו. אחר כך, באופן דומה, הוא בצע את הלחם, בירך עליו, הצהיר כי הלחם הוא גופו, והורה לתלמידיו לאכול ממנו. בסוף הסעודה אמר ישוע "הלל", עזב את המלון והלך עם השליחים לכיוון הר הזיתים.

בתיאור הסעודה מוזכרת אכילת הפסח, והכוונה היא כנראה לקורבן הפסח שהיה נהוג להקריב ולאכול ממנו בליל חג הפסח כשבית המקדש היה קיים. יש חוקרים המזהים בתיאור הסעודה האחרונה סימנים ראשונים למנהגי ליל הסדר שהתפתחו בקרב היהודים לפני ולאחר חורבן בית המקדש השני, כמו: הברכות על הלחם ועל היין, הטבלת המצה בחרוסת, אמירת הלל בסוף הסדר ועוד.

קיימות מסורות נוצריות המצביעות על חדר הסעודה האחרונה שבהר ציון בירושלים כמקום שבו התרחשה הסעודה האחרונה. מסורת אחרת, של הכנסייה הסורית-אורתודוקסית, מצביעה על חדר מתחת לכנסיית סנט מרק בעיר העתיקה בירושלים – ביתה של מרים אמו של מרקוס המבשר - כמקום הסעודה האחרונה.

עיתוי הסעודה האחרונה

מקובל לחשוב כי הסעודה האחרונה התקיימה בליל הסדר. עם זאת, אהרון לירון הצביע על קושי בהנחה זו:

הקשר בין הסעודה האחרונה לבין חג הפסח מופיע בכל הבשורות. בכל הבשורות הסינופטיות מצוינת העובדה כי בערבו של אותו יום סעדו כולם ביחד, ביום הראשון של חג המצות. בבשורה על פי לוקאס נאמר:

ויבא יום המצות אשר יזבח־בו הפסח: וישלח את־פטרוס ואת־יוחנן לאמר לכו והכינו לנו את־הפסח ונאכלה.

— הברית החדשה, הבשורה על-פי לוקאס, פרק כ"ב, פסוקים 7–8

. תיאור מפורט יותר מופיע בבשורה על פי מתי:

ויהי בראשון לחג המצות ויגשו התלמידים אל־ישוע לאמר איפה נכין לך לאכל את־הפסח.

— הברית החדשה, הבשורה על-פי מתי, פרק כ"ו, פסוק 17

. מרקוס ציין אף הוא את היום כיום הראשון של הפסח:

ויהי בחג המצות ביום הראשון אשר יזבח הפסח ויאמרו אליו תלמידיו איפה תחפץ לאכל את־הפסח ונלכה ונכין.

— הברית החדשה, הבשורה על-פי מרקוס, פרק י"ד, פסוק 12

עם זאת, לאור גרסה המופיעה בבשורה על פי יוחנן נראה כי הסעודה התקיימה לפחות יום לפני הפסח:

ולפני חג הפסח [...] ויהי בסעודת הערב [...] ומן-המסבים לא־ידע איש על־מה דבר אליו כזאת. כי יש אשר חשבו כי־אמר אליו ישוע קנה־לנו צרכי החג או לתת לאביונים יען אשר כיס הכסף ביד יהודה

— הברית החדשה, הבשורה על-פי יוחנן, פרק י"ג

– העובדה שהכסף יועד לרכישת צורכי החג מסמנת שהסעודה התקיימה לפני ליל הסדר, יום לפניו לכל המאוחר.

בפרק י"ח (שם) נאמר: ”ויהי בבקר השכם ויוליכו את־ישוע מבית קיפא אל־בית המשפט והמה לא נכנסו שמה למען אשר לא־יטמאו כי אם־יאכלו את־הפסח” ובפרק י"ט (שם) כתוב: ”ויהי כשמע פילטוס את־הדבר הזה הוציא את־ישוע וישב על־כסא המשפט במקום הנקרא רצפה ובלשונם גבתא. והעת ערב פסח וכשעה הששית.” כלומר, משפטו של ישו התקיים בליל הסדר, וזבח הפסח טרם נאכל. ולפיכך הסעודה התקיימה קודם לכן. כך גם כתוב בחסרונות הש"ס במסכת סנהדרין ”והתניא בערב הפסח תלאוהו לישו והכרוז יוצא לפניו מ' יום קודם שהוא יוצא ליסקל על שכישף והסית והדיח את ישראל כל מי שיודע לו זכות יבא וילמד עליו ולא מצאו לו זכות ותלאוהו בערב הפסח.”, ואם תלו אותו בערב הפסח, הייתה הסעודה קודם לכן.

חיזוק להשערה כי הסעודה האחרונה לא הייתה סעודת החג ניתן למצוא אצל מתי, בפרק כ"ד: ”ויועצו יחדו לתפש את-ישוע בערמה ולהמיתו. ויאמרו אך-לא בחג פן-תהיה מהומה בעם” – כלומר הסעודה והתפיסה נעשו שניהם לפני ליל הסדר.

טקס המיסה

סיפור הסעודה האחרונה משמש בסיס לאחד הסקרמנטים המרכזיים בנצרות - טקס המיסה. טקס המיסה נהוג בכל העדות והזרמים הנוצריים, ובמהלכו נעשה שחזור של הסעודה האחרונה - ראש הטקס מחלק יין ולחם למאמינים כביטוי לדמו ולגופו של ישו. היין והלחם המשמשים במיסה נועדו במיוחד לצורך זה, ועל כן הם מכונים "לחם הקודש" ו"יין הקודש".

השפעות בתרבות המערב

לפי אמונה עממית, גביע היין שאותו העביר ישו בין תלמידיו בסעודה האחרונה שימש גם לאיסוף דמו בשעת קבורתו. גביע זה מכונה הגביע הקדוש ומיוחסים לו כוחות על טבעיים. עלילות חיפוש "הגביע הקדוש" הן חלק חשוב מאגדות המלך ארתור.

אחד מציוריו המפורסמים של הצייר האיטלקי לאונרדו דה וינצ'י, מכונה הסעודה האחרונה, והוא מתאר את האירוע על-פי המסופר בברית החדשה.

תיאור האירוע בברית החדשה

הבשורה על-פי מתי

ויעשׂוּ התלמידים כאשׁר ציוום ישׁוּעַ ויּכינוּ את הפּסח. ויהי בערב ויּסב עם שׁנים העשׂר. וּבאָכְלם ויֹאמר: 'אמֵן אוֹמר אני לכם, אחד מכּם ימסרני.' ויתעצבוּ מאוֹד ויחלוּ אישׁ אישׁ לֵאמֹר לוֹ: 'האנוֹכי הוּא אדוֹני?' ויען ויֹאמר: 'האישׁ אשׁר טבל עִמי את ידוֹ בּקערה הוּא ימסרני. הן בּן האדם הלוֹך יֵלֵך כּכּתוּב עליו, ואוֹי לאישׁ אשׁר על ידוֹ יִמסר בּן האדם. טוֹב לאישׁ ההוּא שׁלא נוֹלד.' ויען יהוּדה המוֹסר אוֹתוֹ ויֹאמר: 'רבּי, האני הוּא?' ויֹאמר אליו: 'אתה אמרת.' ויהי בּאָכְלם ויקח ישׁוּעַ את הלחם ויברך ויפרוֹס ויתן לתלמידים ויֹאמר: 'קחוּ ואכלוּ, זה הוּא גוּפי.' ויקח את הכּוֹס ויברך ויתן להם ויֹאמר: 'שׁתוּ ממנה כֻּלְּכֶם, כּי זה הוּא דמי, דם הבּרית החדשׁה הנשׁפּך בעד רבּים לסלִיחת חטאים. ואני אוֹמר לכם: לא אשׁתה מעתה מפּרי הגפן הזה עד היוֹם ההוּא אשׁר אשׁתה אוֹתוֹ עִמכם והוּא חדשׁ בּמלכוּת אבי.' ויהי אחרי קָרְאם את ההלל ויצאוּ אל הר הזיתים.

— הברית החדשה, הבשורה על-פי מתי, פרק כ"ו, פסוקים 19–30, בתרגום דעליטש

עיון בכתוב מראה שמדובר בסדר פסח מסורתי כפי שנחוג בתקופת בית המקדש: הכנת זבח הפסח בי"ד בניסן אחר הצהריים ובערב (ט"ו בניסן) התכנסות והסבה לסדר. ברכות על הלחם (המצות) והיין נעשית בכל ארוחת חג אך הטבלת הירקות נעשית רק בפסח . גם אמירת הלל בסוף הארוחה נעשית רק בסדר הפסח.

הבשורה על-פי לוקס

ויהי כאשׁר הגיעה השׁעה ויסב הוּא וּשׁנים עשׂר השׁליחים אִתוֹ. ויֹאמֶר אליהם: 'נכסֹף נכספתי לאכֹל אִתכם את הַפסַח הַזה לִפְנֵי עֻנּוֹתִי. כי אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, לֹא אֹכַל אוֹתוֹ עוֹד עַד כי יִתְקַים במַלְכוּת הָאֱלֹהִים'. וַיִּקַּח אֶת הַכּוֹס וַיְבָרֵךְ וַיֹּאמֶר: 'קְחוּ אֹתָהּ וַחֲלֹקוּ, כִּי אֹמֵר אֲנִי לָכֶם שָׁתֹה לֹא אֶשְׁתֶּה מֵעַתָּה מִפְּרִי הַגָּפֶן עַד כִּי תָבוֹא מַלְכוּת הָאֱלֹהִים'. וַיִּקַּח אֶת הַלֶּחֶם וַיְבָרֶךְ וַיִּבְצַע וַיִּתֵּן לָהֶם וַיֹּאמַר: 'זֶה גוּפִי הַנִּתָּן בַּעַדְכֶם, זֹאת עֲשׂוּ לְזִכְרִי'. וְכֵן גַּם אֶת הַכּוֹס אַחַר הַסְּעוּדָה לֵאמֹר: 'זוֹ הַכּוֹס הִיא הַבְּרִית הַחֲדָשָׁה בְּדָמִי הַנִּשְׁפָּךְ בַּעַדְכֶם. אַךְ הִנֵּה יַד הַמּוסֵר אוֹתִי אִתִּי עַל הַשֻּׁלְחָן. כִּי הֵן בֶּן הָאָדָם הֹלֵךְ כַּאֲשֶׁר נֶחֱרָץ עָלָיו אֲבָל אוֹי לָאִישׁ הַהוּא אֲשֶׁר עַל יָדוֹ יִמָּסַר.

— הברית החדשה, הבשורה על-פי לוקאס, פרק כ"ב, פסוקים 14–22, בתרגום דעליטש

לקריאה נוספת

• אפי זיו, הצופן הנוצרי באמנות, אור יהודה: כנרת, זמורה-ביתן, 2015, עמ' 97–99, מסת"ב 978-965-566-137-8