מצוות עונה

בהלכה, מצוות עונה היא מצווה המוטלת על הגבר שלא למנוע מאשתו את קיום יחסי האישות עימה.

מצוות עונה חופפת עם מצווה שדומה לה מהבחינה הפרקטית, מצוות פרייה ורבייה, בה מוטל על הגבר לקיים יחסים עם אשתו כל עוד אין לבני הזוג בן ובת. על האישה מוטל לעזור לבעלה לקיים מצווה זו.

מקור המצווה ומהותה

מצווה זו מופיעה בספר שמות (כ"א, י') ביחס לאמה עברייה:

"שארה כסותה ועונתה לא יגרע".

המצווה היא מצוות לא תעשה, שהרי כתוב "לא יגרע", וברשימת המצוות של הרמב"ם היא מופיעה בהתאם כמצווה רס"ב ברשימת מצוות לא תעשה. יחד עם זאת, קיומה אינו מתאפשר בדרך של הימנעות מעשייה, אלא מצריך עשייה מצד הבעל.

פרטי המצווה

המשנה במסכת כתובות (פרק ה, משנה ה) עוסקת בשאלה מהי עונתה, כלומר באיזו תדירות נדרש קיום יחסי מין כדי לקיים מצווה זו. וזו לשון המשנה:

המדיר את אשתו מתשמיש המיטה - בית שמאי אומרין, שתי שבתות; בית הלל אומרין, שבת אחת. התלמידים יוצאים לתלמוד תורה שלא ברשות, שלושים יום; והפועלים, שבת אחת. "עונה" האמורה בתורה: הטיילים, בכל יום; הפועלים, שתיים בשבת; החמרים, אחת בשבת; הגמלים, אחת לשלושים יום; הספנים, אחת לשישה חודשים, דברי רבי אליעזר.

המשנה דנה בשאלה מתי זכאית אישה להתגרש ולקבל את כתובתה, כאשר בעלה נמנע מלקיים אתה יחסי מין ("תשמיש המיטה" בלשון חז"ל). בתחילת המשנה מוצגת מחלוקת בין בית הלל לבית שמאי: לפי בית שמאי, זכות זו קמה לאישה כאשר בעלה נמנע במשך שני שבועות, ואלו לפי בית הלל, זכות זו קמה כבר לאחר שבוע אחד. הגמרא דנה בשורשה של מחלוקת זו, ומציינת שבית הלל קבעו זאת לפי שבעת ימי נידה, שהם מצב שבו בני הזוג מנועים מלקיים יחסי מין על-פי ההלכה, ובית שמאי קבעו זאת לפי שני השבועות שבהם אישה טמאה לאחר שילדה בת, ואף זה מצב שבו בני הזוג מנועים מלקיים יחסי מין. כבמקרים רבים אחרים, הלכה כבית הלל.

חציה הראשון של המשנה עוסק במקרה שבו הבעל נמנע מלקיים יחסי מין עם אשתו בניגוד לרצונה, ובחציה השני עוסקת המשנה במצבים בהם הבעל מקבל את הסכמת אשתו לפרישות, ומציבה גבולות גם לכך. הגבולות נקבעים בהתאם לאילוצים שבהם נתון הבעל, בהתאם לפירוט: "הטיילים, בכל יום; הפועלים, שתיים בשבת; החמרים, אחת בשבת; הגמלים, אחת לשלושים יום; הספנים, אחת לשישה חודשים". הטיילים הם אלה הבטלים ממלאכה, או שמלאכתם קלה מאוד. בגמרא מופיעה מחלוקת בין אביי לרבא בשאלה האם בני הישיבה הם בגדר "טיילים". לדעת רבא, התשובה לכך חיובית, ואילו לדעת אביי, לימוד התורה אף הוא עבודה הדורשת את כוחותיו של העוסק בו. החמרים הם אלה המובילים משאות באמצעות חמור, ולפיכך נעדרים מביתם במהלך שבוע עבודתם, ולכן עונתם פעם בשבוע. הגמלים מובילים משאות במדבר, ולכן היעדרותם ממושכת יותר, ועונתם אחת לשלושים יום. הגמרא עוסקת גם בשאלה מה הדין כאשר הגבר רוצה בקידום מקצועי, המביא להרחקת העונה: "אמר ליה רבה בר רב חנן לאביי: חמר ונעשה גמל מאי? אמר ליה: רוצה אשה בקב ותיפלות מעשרה קבין ופרישות" (כתובות סב ע"ב).

הרמב"ם עוסק בכך בספרו משנה תורה, וכותב:

אסור לאדם למנוע את אשתו עונתה; ואם מנע כדי לצערה, עבר בלא תעשה של תורה, שנאמר "שארה כסותה ועונתה, לא יגרע" (שמות, כ"א, י'). ואם חלה או תשש כוחו, ואינו יכול לבעול, ימתין שלושה חודשים, עד שיבריא, שאין לך עונה גדולה מזו. ואחר כך, או ייטול ממנה רשות, או יוציא וייתן כתובה.

קיצור שולחן ערוך קובע מגבלות אחדות על קיום מצווה זו, ובהן:

לא ישמש עם אשתו אלא מרצונה, אבל כשאינה מרוצה לא ישמש עמה ומכל שכן דאסור לאנסה. וכן לא ישמש כשהיא שנואה לו או שהוא שנוא לה, דאמרה ליה: לא בעינא לך ואף על פי שרצויה בתשמיש. וכן אם גמר בלבו לגרשה והיא אינה יודעת אף על פי שאינה שנואה לו אסור לשמש עמה. גם לא ישמש עמה כשהיא ישנה ממש, גם לא ישמש כשהוא שיכור, או היא שיכורה.

הרחיב בעניין זה הרב יעקב קנייבסקי, שכתב:

כי על פי דין תורה אסור לעשות הביאה באופן שהאישה אינה מפויסת, ומחויב לפייסה בחיבוק ונישוק עד שתתאווה לחיבור, שאם לא כן הרי היא נתונה לפני ארי שדורס ואוכל. ועוון פלילי הוא לעשוק מה שמגיע לאשתו, אפילו אם מתכוון לשם מידת חסידות ופרישות, שעל גזלת אשתו אינו יכול לעשות חסידות, ולגזול אותה ולהציגה כשפחה שבויה.

חשיבות המצווה

לדעת הרמב"ן מצוות עונה מוגדרת כעיקר הנישואים. דבר זה בא לידי ביטוי בשלושה תחומים:

• מצד האיש, מצוות עונה היא חובתו מן התורה, בעוד חיוב מזונות וכסות הם חובות שהטילו עליו חכמים.
• מצד האישה, סירובה לעשות את המלאכות שהיא חייבת בהם אינו מפעיל דין מורדת על בעלה, בניגוד למרידה מקיום יחסים, משום שמלאכה איננה עיקר הנישואים.
• לא ניתן להתנות על חיוב העונה ולומר "אני נושא אותך לאישה בתנאי שאיני מחויב לך במצוות עונה", מה שאין כן בחיובי הממון שבינו לבינה.

יחסי אישות ללא מצוות עונה

ישנם מקרים בהם ביחסי אישות לא מתקיימת מצוות עונה. למשל, אישה שמוותרת על קיום היחסים, אין מצוות עונה כיון שהאיש מצווה לספק את "עונתה" של האישה והיא יכולה למחול עליה. רבי אברהם דוד מבוטשאטש הסתפק האם יש מצוות עונה בחודשי ההריון בהם קיום יחסי אישות קשה לאישה או לעובר. כמו כן, כלפי פילגש וכלפי כל מי שאינה אשתו של האדם, אין חיוב במצווה מלכתחילה.

שלילת הפרישות

על פי הקבלה וספר הזוהר, בית שלא מתקיימים בו יחסי מין - אין השכינה שורה בו.^{[דרוש מקור]}

רעיונות והלכות ביחסי אישות

ערך מורחב – יחסי אישות (הלכה)

היהדות רואה את התשוקה ואת ההנאה ביחסי אישות בין בני זוג כמרכיבים חיוביים, ובלבד שהשימוש בהם ייעשה גם לשם מצווה. השקפה זו נובעת מתוך גישה של קידוש החומר כשהוא נעשה בכוונה נכונה ובאופן של קדושה וצניעות. עם זאת, אין דעת חכמים נוחה מריבוי קיום יחסי אישות, והרמב"ן מכנה את ה"שטוף בזימת אשתו" ומפריז בקיום יחסי אישות "נבל ברשות התורה".

ההלכה מונה מקרים ומצבים שונים בהם יש לאדם לקיים יחסי אישות עם אשתו, וכן ישנם מקרים שאסור לקיים יחסי אישות אף שהיא אינה אסורה עליו מצד עצמה. לדוגמה, התורה אוסרת לקיים יחסי אישות ביום הכיפורים, וחכמים הוסיפו אף את תשעה באב. כמו כן, מובא בהלכה שלא ראוי לקיים יחסי אישות בזמן שהאיש והאישה אינם שלמים בדעתם ובאהבתם. מצבים אלו מכונים בני תשע מידות.

ההלכה אף מפרטת דינים נוספים על קיום יחסי האישות כגון: איסור לקיים יחסי אישות באור, איסור לבעל לנשק את הפות של אשתו (לחלק מהדעות) ועוד.

לקריאה נוספת

• יהודה ברנדס, אגדה למעשה - עיונים בסוגיות משפחה חברה ועבודת השם, ספריית אלינר, 2005, עמ' 153-181
• הרב אליעזר מלמד, שמחת הבית וברכתו, הוצאה פנימית למדריכי חתנים ומדריכות כלות, מכון הר-ברכה ה'תשע"ד
• הרב משה אהרון שוחטוביץ, בנין הבית - מאמרי הדרכה בעניין קדושת הבית היהודי, ירושלים תש"ע

קישורים חיצוניים

• עונה, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
• הלכות צניעות בקיצור שולחן ערוך
• יהודה ברנדס, בין אדם לרעייתו, באתר "טובים השניים"