טבל

בהלכה היהודית טבל הוא כינוי לתבואה בשר או פירות שעדיין לא הופרשו מהם תרומות ומעשרות, וכן עיסה שלא הופרשה ממנה חלה.

מקור המושג הוא בספר ויקרא: ”וְאִישׁ כִּי יאכַל קדֶשׁ בִּשְׁגָגָה וְיָסַף חֲמִשִׁיתוֹ עָלָיו וְנָתַן לַכּהֵן אֶת הַקּדֶשׁ: וְלא יְחַלְּלוּ אֶת קָדְשֵׁי בְּנֵי יִשְרָאֵל אֵת אֲשֶׁר יָרִימוּ לַה': וְהִשִּׂיאוּ אוֹתָם עֲון אַשְׁמָה בְּאָכְלָם אֶת קָדְשֵׁיהֶם כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשָׁם” ( פרק כב, פסוקים יד-טז). הנאמר בפסוק "ולא יחללו" הוא מלשון חולין, שאין לעשות בו מעשה חולין ולכן אסור לאכול ממנו.

בפסוקים אלה מוזכר הטבל במילה "קודש" (מלשון קדוש) אך זה אותו הדבר, כמו שכותב הרמב"ם: ”כל אוכל שהוא חייב להפריש ממנו תרומה ומעשרות, קודם שיפריש ממנו נקרא טבל.” (משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות, פרק י הלכה יט)

הטבל אסור באכילה עד שיפרישו ממנו את כל מתנות הכהונה והלווייה (מלשון לוי), שאז הוא נעשה לחולין ומותר.

דרשו את השם טבל הוא צירוף של שתי המילים "טב-לא", כלומר לא-טוב, בלתי מתוקן.

האוכלו חייב מיתה

ערך מורחב – כרת

בתוספתאמצוין עונש חמור לעובר ואוכל טבלים: "ואלו הן שבמיתה האוכל טבל..", וכעין זה מופיע דעה זו בתלמוד בבלי "אמר שמואל מנין לאוכל את הטבל שהוא במיתה..שנאמר "ולא יחללו את קדשי בני ישראל..". היינו מיתה בידי שמים.

בתוצאה החמורה הזו הביע רבי יוחנן מאמר-אזהרה לזרז הקהל לתת מתנת זרוע לחיים וקיבה כהלכתה ואמר "כל האוכל מבהמה שלא הורמה מתנותיה כאילו אוכל טבלים".

קישורים חיצוניים

• הערך "טבל", באתר ויקישיבה

הערות שוליים

ערך זה הוא קצרמר בנושא הלכה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.