לדלג לתוכן

תפריט ניווט

הבדלים בין גרסאות בדף "אוברטורה"

אין שינוי בגודל ,  לפני 3 שנים
מ
מ (בוט החלפות: {{ס:\1|)
==אופרה מודרנית==
 
באופרה המודרנית האוברטורה, פתיחה, "פורשפיל", "איינלייטונג", מבוא או כל שם אחר שתיקרא, היא, בדרך כלל, לא יותר מקטע מן המוזיקה, המנוגן לפני עלות המסך. [[טנהויזר]] היא הדוגמה האחרונה בעלת החשיבות לאוברטורה המהווה (כפי שנכתבה במקורה) יצירה אינסטרומנטלית שלמה, שמקדימה אופרה בסגנון [[טרגדיה|טרגי]] ו[[דרמה|דרמטי ]] רצוף. באופרות קלילות יותר, שם יש עדיין קיום לחלוקה למדורים שונים באופיים, אוברטורה הניתנת להפרדה איננה יוצאת דופן, אף כי אפילו [[כרמן]] מיוחדת בדרמטיות של האוברטורה, הצופה את הסיום הטרגי ומובילה ישירות אל עליית המסך. ההקדמה (פורשפיל) של [[ריכרד וגנר]] ל[[לוהנגרין (אופרה)|לוהנגרין]] היא פרק עצמאי, קצר, המתבסס על המוזיקה של "הגביע הקדוש". עם כל התזמור הנפלא שלו, יופיו הרומנטי והזדהותו עם המוזיקה של המערכה הראשונה והשלישית שיבואו בהמשך, אין הוא מייצג התנתקות מרחיקת לכת יותר מצורת האוברטורה הקלאסית כפי שבאה לביטוי חמישים שנה קודם לכן באוברטורות המעניינת של Méhul ל"אריודאנט" ו"אותאל". בזו האחרונה נשמע פעמים אחדות קול על הבמה לפני עליית המסך.
 
ההקדמה לאופרה "המייסטרזינגר", עם היותה נעימה מאוד לאוזן כשלעצמה וזקוקה רק לעוד [[אקורד|אקוורד טוניקה]] אחד כדי להביאה לסיום, מאבדת, במידה שאין לשערה, מעידונה כשהיא מסתיימת כך באולם [[קונצרט]]ים. במעמדה הנאות, השיא, החורג מפרופורציה בכל מצב אחר, מוביל אל עליית המסך, וזו מציגה לפני המאזין שפע כזה של תחושות דרמטיות ומרהיבות, שדי בהן כדי לפצותו על אותו [[קרשנדו]] אינסטרומנטלי ממושך במבוא. ההקדמה ל[[טריסטן]] צוידה בסיום יפה ומותאם כהלכה לשימוש קונצרטנטי, שכתב וגנר עצמו, ואורכו ודקויותיו הניכרים של הדף הנוסף מלמדים, עד כמה לא הייתה ההקדמה המקורית מכוונת לקיום עצמאי. ואחרונה בשורה, ההקדמה ל[[פרסיפל]] היא חיבור מוזיקלי, שאם כי וגנר השלים אותו לביצוע קונצרטנטי בהוספת כמה תיבות, הרי כוחו ובהירותו באים לביטוי באופן המובהק ביותר כ[[פרלוד]] למתכונת כבירה כזו או אחרת. הפרלודים התזמורתיים לארבע הדרמות של [[טבעת הניבלונגים|מחזור הטבעת]] חבים את כל משמעותם להיותם הכנות גרידא לעליית המסך; ואי אפשר לומר על יצירות אלה שיש להן אוברטורות יותר משאפשר לומר זאת על "פלסטף" של [[ג'וזפה ורדי|ורדי]] ו"סאלומה" של [[ריכרד שטראוס|שטראוס]], שבהן המסך עולה עם צליל המוזיקה הראשון.