אתיקה צבאית – הבדלי גרסאות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה
→ העריכה הקודמתהעריכה הבאה ←
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
חזותיקוד ויקי
מ עדכון URL בקישור לאתר "הארץ" (דיון)
Matanyabot (שיחה | תרומות)
475,756 עריכות
מ בוט החלפות: {{ס:\1|
שורה 16: שורה 16:


==בראשית המאה ה-21==
==בראשית המאה ה-21==
בדיון הציבורי סביב פעילותו של [[צה"ל]] במאבקו ב{{ה|טרור הפלסטיני}} עולות גם שאלות העוסקות בטוהר הנשק ובמוסר הלחימה:
בדיון הציבורי סביב פעילותו של [[צה"ל]] במאבקו ב[[הטרור הפלסטיני|טרור הפלסטיני]] עולות גם שאלות העוסקות בטוהר הנשק ובמוסר הלחימה:
*האם נוהל [[סיכול ממוקד]], שהשימוש בו גורם לעתים להרג אזרחים, אינו סותר את הקוד האתי, בנוגע לטוהר הנשק ושמירה על חיי אדם?{{הערה|1=פרופסור [[אסא כשר]] והאלוף [[עמוס ידלין]] חיברו מסמך בו הצדיקו בתנאים מסוימים שימוש בסיכולים ממוקדים והראו שהוא עומד בקוד האתי של צה"ל.}}.
*האם נוהל [[סיכול ממוקד]], שהשימוש בו גורם לעתים להרג אזרחים, אינו סותר את הקוד האתי, בנוגע לטוהר הנשק ושמירה על חיי אדם?{{הערה|1=פרופסור [[אסא כשר]] והאלוף [[עמוס ידלין]] חיברו מסמך בו הצדיקו בתנאים מסוימים שימוש בסיכולים ממוקדים והראו שהוא עומד בקוד האתי של צה"ל.}}.
** בינואר 2007 אימץ נשיא בית המשפט העליון העליון, השופט [[אהרן ברק]] את גישת המדינה, וקבע כי אין איסור חוקי על ביצוע סיכולים ממוקדים, הן על פי חוקי מדינת ישראל והן על פי הדין הבינלאומי.
** בינואר 2007 אימץ נשיא בית המשפט העליון העליון, השופט [[אהרן ברק]] את גישת המדינה, וקבע כי אין איסור חוקי על ביצוע סיכולים ממוקדים, הן על פי חוקי מדינת ישראל והן על פי הדין הבינלאומי.

גרסה מ־05:58, 6 באפריל 2017
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
עריכה
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.

אתיקה צבאית הוא מונח ומושג אתי המתייחס לשימוש של הצבא בנשק רק למטרות מוצדקות, כגון הגנה עצמית, ולא לביצוע פשעי מלחמה או פשעים נגד האנושות.

אחד מערכי האתיקה הצבאית בישראל הוא טוהר הנשק. הצירוף נכנס לשימוש בארץ ישראל על רקע פעילות כוחות המגן העבריים בתקופת היישוב, לקראת שנות ה-40 של המאה ה-20, ונודע ברבים גם לאחר הכרזת המדינה, שנגעה בפעילות צה"ל וכוחות הביטחון האחרים. הצירוף נטבע על פי דברי ברל כצנלסון, בדברים שאמר בתגובה על המאורעות: ”הבלגה – משמע: יהי נשקנו טהור. אנו לומדים אנו נושאים נשק, אנו מתייצבים בפני הקמים עלינו, אך איננו רוצים שנשקנו יוכתם בדם נקיים” (הקונגרס הציוני ה־21 בז'נווה, 20 באוגוסט 1939).[1] מפקד הפלמ"ח יצחק שדה השתמש בו תכופות.[1]

עם חיבור רוח צה"ל, הקוד האתי של צבא הגנה לישראל, נכללה בו גם נגיעה רעיונית בטוהר הנשק:

החייל ישתמש בנשקו ובכוחו לביצוע המשימה בלבד, אך ורק במידה הנדרשת לכך, וישמור על צלם אנוש אף בלחימה. החייל לא ישתמש בנשקו ובכוחו כדי לפגוע בבני אדם שאינם לוחמים ובשבויים, ויעשה כל שביכולתו למנוע פגיעה בחייהם, בגופם, בכבודם וברכושם.

בשנותיה הראשונות של המדינה

במשך השנים שלאחר נפילתה של מחלקת הל"ה ב-16 בינואר 1948 נפוץ הסיפור שלפיו פגשו הלוחמים בדרכם רועה ערבי זקן, והתלבטו אם להרוג אותו, כדי שלא יזעיק את הכפריים. לאחר שהחליטו לשחרר אותו, הרועה הזקן הודיע לאנשי הכפרים בסביבה על מעבר המחלקה בשטחם. לסיפור אין עדות, אולם הוא היווה במשך שנים דוגמה לטוהר הנשק של הלוחמים הישראלים.

שירו של נתן אלתרמן "על זאת", פורסם ב"טור השביעי", ובו קריאה לשמירת טוהר הנשק והוקעת המקרים שבהם לא נשמר במהלך הקרבות.

אירוע בולט בו הועלו טענות לפגיעה בטוהר הנשק התרחש בפעולת קיביה, ב-14 באוקטובר 1953, פעולת תגמול שנערכה בכפר קיביה שבגדה המערבית שבשליטת ירדן. כוח של יחידה 101, בפיקודו של רס"ן אריאל שרון, פעל בכפר, ועל פי ההערכות הביא למותם של 69 מתושבי הכפר. בנוסף לשיקולים מוסריים, הועלו נגד פעולה זו גם טיעונים מעשיים: שר החוץ, משה שרת טען שפעולת קיביה הציגה את ישראל בעולם כ"חבר שואפי דם". הוא גם חשש מהצתת מלחמה עם ירדן שתיתפס בעולם כמלחמה שאותה יזמה ישראל.

בראשית המאה ה-21

בדיון הציבורי סביב פעילותו של צה"ל במאבקו בטרור הפלסטיני עולות גם שאלות העוסקות בטוהר הנשק ובמוסר הלחימה:

  • האם נוהל סיכול ממוקד, שהשימוש בו גורם לעתים להרג אזרחים, אינו סותר את הקוד האתי, בנוגע לטוהר הנשק ושמירה על חיי אדם?[2].
    • בינואר 2007 אימץ נשיא בית המשפט העליון העליון, השופט אהרן ברק את גישת המדינה, וקבע כי אין איסור חוקי על ביצוע סיכולים ממוקדים, הן על פי חוקי מדינת ישראל והן על פי הדין הבינלאומי.
  • האם השימוש בארטילריה כנגד "מרחבי שיגור" של רקטות באזור צפון רצועת עזה במטרה לצמצם את ירי הרקטות, אך תוך סיכון של אזרחים, תואם את טוהר הנשק ואת הדרישה לשמירה על חיי אדם?
  • האם יש לסכן חיי חיילים כדי למנוע פגיעה אפשרית באזרחי האויב?
  • האם חיי אזרח אויב קודמים לחיי חייל שנשלח ללחימה?

אתיקה צבאית יהודית

במקביל לדיון הציבורי על טוהר הנשק וערכי צה"ל התקיים ומתקיים דיון הלכתי ותורני.

בהקשר זה ניתן לציין את ספרו של הרב אליעזר יהודה ולדנברג הלכות מדינה חלק ב, שעוסק בדיני צבא ומלחמה. וכן את מאמריו של הרב שאול ישראלי בספריו ארץ חמדה וחוות בנימין. אחד המאמרים הבולטים של הרב ישראלי, "פעולות צבאיות להגנת המדינה", עסק בפעולת קיבייה, ובו התייחסות לסוגיית טוהר הנשק והדין הבינלאומי. בשנת 2014 יצא לאור הספר אתיקה צבאית יהודית בהוצאת ידיעות ספרים. בספר זה נאמר כך לגבי טוהר הנשק:

עיון במושג טוהר הנשק מגלה שביהדות ישנה הבחנה בין טומאת הנשק, המבטאת את התפישה שהמלחמה אינה מצב אידאלי, לבין השימוש בנשק, המחייב לבחון אם ההרג מוצדק.[3]

לגבי פגיעה בבלתי מעורבים נכתב שם כך:

חובה הלכתית על חיילי צה"ל להימנע מכל פגיעה מיותרת במי שאינו לוחם. על כן יש לפעול לצמצום הפגיעה בבלתי‑מעורבים, למשל על ידי אזהרתם מראש. אולם, על פי ההלכה אין לסכן את חיילי ואזרחי ישראל במהלך הניסיונות לצמצום הפגיעה באזרחי האויב (שם, עמ' 124-125)

מאמרים העוסקים באתיקה צבאית יהודית התפרסמו בשנים האחרונות גם בכתב העת מערכות.

ראו גם

לקריאה נוספת

‫

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקיטקסט טקסט בוויקיטקסט: רוח צה"ל

הערות שוליים

  1. ^ 1 2 רוביק רוזנטל, מילון הצירופים, כתר, 2009
  2. ^ פרופסור אסא כשר והאלוף עמוס ידלין חיברו מסמך בו הצדיקו בתנאים מסוימים שימוש בסיכולים ממוקדים והראו שהוא עומד בקוד האתי של צה"ל.
  3. ^ עדו רכניץ אלעזר גולדשטיין, אתיקה צבאית יהודית, ידיעות ספרים, 2013, עמ' 105
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=אתיקה_צבאית&oldid=20501835"