לדלג לתוכן

הבדלים בין גרסאות בדף "ניקולא שאמפור"

אין שינוי בגודל ,  לפני 4 שנים
מ
ב-[[1783]] פגש ב[[אונורה מיראבו]] והפך למבקר חריף של הממשלה. ב-[[1789]] היה אחד מדובריה של המהפכה הצרפתית, כתב מנשרים, נשא נאומים ברחובותיה של פריז והיה מן הראשונים שנכנסו ל[[נפילת הבסטיליה|בסטיליה]] ב-[[14 ביולי]] של אותה שנה. שימש כמזכיר [[המועדון היעקוביני|מועדון היעקובינים]] ([[1790]]–[[1791]]) וכתב מאמרים חוצבי להבות בזכות המהפכה בעיתון "[[מרקור דה פראנס]]" ובעיתונים אחרים.
 
אחרי הפיכת היעקובינים ([[10 באוגוסט]] [[1792]]) התנגד לאנשי [[הקומונה הפריזאית]], שבתמיכת היעקובינים ערכו טבח באסירים המלוכנים ([[2 בספטמבר|2]]–[[3 בספטמבר]] של אותה שנה), ותמך ב[[ז'ירונדינים]] (רפובליקנים מתונים). כתוצאה, נחשד בבגידה ותפקידו הפוליטי הגיע לקצו. באוגוסט [[1793 ]] הושם במעצר ושוחרר כעבור ימים מספר. אך בספטמבר של אותה שנה, משום שידע כי ימיו ספורים, ניסה להתאבד בירייה. הוא נפצע באופן אנוש וסבל ייסורים נוראים עד מותו באפריל 1794.
 
[[יצירת מופת|יצירת המופת]] של ניקולה שאמפור "אמרות ומחשבות, דמויות ומעשיות" יצאה לאור שנה אחרי מותו. ביצירתו זו הוא מביע בעיקר את אכזבתו מן החיים. ניקולה שאמפור שתלה את תקוותו במהפכה הצרפתית, אך נאלץ להיות עד לטרור של [[ז'ורז' דנטון]], של [[ז'אן פול מארה]] ושל [[רובספייר]], נתפס לייאוש שאין כמותו: "התקווה כמוה כרופא אליל המתעתע בנו תמיד, ובאשר לי, אושרי החל כאשר נטשתי אותה." "בצרפת ישנם שבעה מיליון מבקשי צדקה, ושנים עשר מיליון שאינם מסוגלים לתת דבר." לפני מותו אמר: "לבסוף, אני עוזב את העולם הזה, שבו הלב חייב להישבר."