לדלג לתוכן

הבדלים בין גרסאות בדף "מערכת גליפולי"

הסרת קישורים עודפים
מ (שוחזר מעריכות של 212.180.158.81 (שיחה) לעריכה האחרונה של 213.151.39.250)
(הסרת קישורים עודפים)
'''מערכת גליפולי''' הייתה מערכה שהתנהלה ב[[מלחמת העולם הראשונה]] מאפריל [[1915]] עד ינואר [[1916]] בחצי האי [[גליפולי]] שממערב למצרי ה[[דרדנלים]], בין כוחות [[האימפריה הבריטית]] בסיוע [[צרפת]]י לבין כוחות [[האימפריה העות'מאנית]]. הכוחות הבריטיים ניסו לפלוש לחוף גליפולי שבאימפריה העות'מאנית, במטרה לפתוח נתיב אספקה ימי ל[[רוסיה]], שנמליה ב[[הים השחור|ים השחור]] היו נתונים תחת סגר מאז כניסת טורקיה למלחמה, ואולי אף לתפוס את הבירה העות'מאנית [[קונסטנטינופול]] (כיום [[איסטנבול]]). הניסיון כשל והותיר 113,350 חיילים הרוגים ו־230,305 פצועים משני הצדדים. 46,909 מן ההרוגים היו בריטים (כולל שמונה יהודים מ[[גדוד נהגי הפרדות]]), אוסטרלים, ניו זילנדים, קנדים והודים. כמו כן נהרגו 9,798 צרפתים. בסך הכל מעצמות ההסכמה איבדו כ-56,707 איש. מן הצד העות'מאני נהרגו 56,643 איש.
 
ב-[[25 באפריל]] נחתו יחידות [[צבא]] בריטיות, צרפתיות, [[אוסטרליה|אוסטרליות]] ו[[ניו זילנד|ניו זילנדיות]]יות ([[ANZAC]]) בחוף חצי האי גליפולי ובסביבתו, וניהלו שם קרב עקוב מדם במשך חודשים, שהסתיים בכישלון. עד היום מציינים באוסטרליה ובניו זילנד את [[יום ANZAC]] ב-25 באפריל, לזכר יום הפלישה.
 
בקרבות שהתחוללו בגליפולי נטל חלק מרכזי גם קצין טורקי בדרגת סגן-אלוף ושמו [[מוסטפא כמאל]]. הוא הפסיק את הנסיגה העות'מאנית מול חוף אנזק כאשר הכריח חיילים עות'מאניים נסוגים לעמוד על מקומם ולהלחם.{{הערה|1=המקור: הספר "גליפולי"}} לימים כונה '''[[אתא טורק]]''', האיש שנחשב למייסדה ואביה של [[טורקיה]] החדשה.
במערכה זו השתתף גם [[גדוד נהגי הפרדות]] העברי. שמונה מאנשיו נהרגו ו-55 נוספים נפצעו. הגדוד כולו מנה כ-650 איש.
 
ההתייחסות למערכה זו מצד [[מעצמות ההסכמה]] הייתה [[אמביוולנטי]]ת. מחד, החזית העיקרית הייתה אל מול הגרמנים, וכתוצאה חששו מדינות ההסכמה מהקצאת משאבים רבים מדי לזירה העות׳מאנית, שנחשבה משנית. מאידך, שררה התקווה שמאמץ קל נוסף, תוך הקצאת משאבים נוספת, יביא לתוצאות בעלות משמעות אסטרטגית רבה ללא כל פרופורציה להיקף ההשקעה הצבאית, כגון פתיחת נתיבי השיט לים השחור ולרוסיה, והטיית מדינות ב[[בלקן]] ובחופי [[הים התיכון]] לכיוון [[מעצמות ההסכמה]]. ברקע עמדו גם זלזול מה בכושרה הצבאי של טורקיה, וההנחה שהיא עומדת להתמוטט בכל רגע, מה גם שב[[מלחמת הבלקן הראשונה|מלחמת הבלקן]], בשנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה, היא נחלה הפסדים בלתי פוסקים. הטורקים, שלחמו בעוז, על ביתם וסמוך לבירתם, הפריכו הנחה זו.
 
==רקע==
מאז שבלמו הטורקים את הנחיתות של 25 באפריל ועד תום המערכה באותה חזית, מצב הצדדים הלוחמים היה דומה למדי למצב הקיפאון ששרר בחזית המערבית באירופה. ניסיונותיהם של הפולשים לתפוס עמדות שולטות בחצי האי גליפולי, או להתקדם בצורה משמעותית, כמו גם ניסיונות הטורקים לדחקם לים - עלו בתוהו.
 
הקיפאון בגליפולי עורר הדים בפיקוד בלונדון, ושני האישים העיקריים המופקדים על הצי: הלורד [[ג'ון פישר|פישר]] וצ'רצ'יל, עזבו את תפקידם, משהתברר כי "החוליה החלשה" שבין מעצמות המרכז, איתנה למדי. זמן מה אחריהם נטש גם לורד [[הוריישו קיצ'נר|קיצ'נר]], שר המלחמה, את תפקידו.
 
בניסיון לשבור את הקיפאון יצא לדרך בשישה באוגוסט ניסיון נחיתה נוסף, במפרץ סובלה (Suvla), מעט צפונה למקום נחיתת ANZAC ב-25 באפריל. גורלו של זה היה כגורל קודמו. כעת, במקום שני ראשי גשר דחוסים ומבודדים זה מזה, היו למעצמות ההסכמה שלושה.