קדר (שבט וממלכה) – הבדלי גרסאות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
שורה 105: שורה 105:
בסוף המאה השמינית לפנה"ס ובתחילת השביעית, ניכרים סימנים להתרחבות שטחי הנוכחות והפעילות של הקדרים גם לדרום מסופוטמיה (דרום בבל) ולגבולה הדרומי של [[ממלכת יהודה]] בנגב. כתובות מתקופת סנחריב, מלך אשור בשנת 703 לפנה"ס, מזכירות יישובים רבים בעלי שמות ערביים בדרום בבל, כגון '''דֻר-אָבִיָתָ, דֻר-אֻעָיִת, דֻר-בִרְדָדָ, דֻר-אֻֻגֻרִ, דֻר-אָקִיָ ו-קִדְרִנָ,''' וייתכן שקיים קשר כלשהו בין יישובים אלה לממלכה הערבית.{{הערה|[[#Eph’al|Eph’al]], עמ' 115.}} כל היישובים הללו נמצאו בשטחים של שבטי בית-אמוקני ובית-דוקארי ה[[כשדים|כשדיים]] בין העיר בבל לעיר [[אור (עיר)|אור]]. נוכחות כה בולטת של יישובים ערביים באזור זה קשורה לתנועה ערה של סחר בציר מזרח-מערב בין דרום מסופוטמיה למערב המזרח הקדום, וכן לציר הסחר מדרום חצי האי ערב ומרכזו למסופוטמיה העשירה. עם זאת, נוכחות זו לא הגיעה למפרץ הפרסי עצמו ולא התערבה ישירות בפעילות המסחרית של ממלכות [[דילמון]] ו[[מגן (אזור)|מגן]] שם.{{הערה|[[#Eph’al|Eph’al]], עמ' 116-117.}}
בסוף המאה השמינית לפנה"ס ובתחילת השביעית, ניכרים סימנים להתרחבות שטחי הנוכחות והפעילות של הקדרים גם לדרום מסופוטמיה (דרום בבל) ולגבולה הדרומי של [[ממלכת יהודה]] בנגב. כתובות מתקופת סנחריב, מלך אשור בשנת 703 לפנה"ס, מזכירות יישובים רבים בעלי שמות ערביים בדרום בבל, כגון '''דֻר-אָבִיָתָ, דֻר-אֻעָיִת, דֻר-בִרְדָדָ, דֻר-אֻֻגֻרִ, דֻר-אָקִיָ ו-קִדְרִנָ,''' וייתכן שקיים קשר כלשהו בין יישובים אלה לממלכה הערבית.{{הערה|[[#Eph’al|Eph’al]], עמ' 115.}} כל היישובים הללו נמצאו בשטחים של שבטי בית-אמוקני ובית-דוקארי ה[[כשדים|כשדיים]] בין העיר בבל לעיר [[אור (עיר)|אור]]. נוכחות כה בולטת של יישובים ערביים באזור זה קשורה לתנועה ערה של סחר בציר מזרח-מערב בין דרום מסופוטמיה למערב המזרח הקדום, וכן לציר הסחר מדרום חצי האי ערב ומרכזו למסופוטמיה העשירה. עם זאת, נוכחות זו לא הגיעה למפרץ הפרסי עצמו ולא התערבה ישירות בפעילות המסחרית של ממלכות [[דילמון]] ו[[מגן (אזור)|מגן]] שם.{{הערה|[[#Eph’al|Eph’al]], עמ' 116-117.}}


בתקופה זו עמדו בראש הממלכה הקדרית אח ואחות: '''מלכת הערבים יָתִיֶה ואחיה בָאָסְקָנֻ'''. אלה חברו בשנת 703 לפנה"ס אל מלך בבל, [[מרודך בלאדן|מרודך בלדאן השני]], יחד עם ממלכת [[עילם]], ומרדו באימפריה האשורית. סנחריב נקט ביד קשה נגד מרד זה, ניצח את צבאו של מרודך בלאדן ונטל שלל רב, כולל כזה המזוהה עם רכוש הערבים.{{הערה|[[#Shuaib|Shuaib]], עמ' 158.}}{{הערה|[[#Eph’al|Eph’al]], עמ' 112-113.}} בקצה המערבי של אזורי פעילותם, תמכו הקדרים גם במרד [[חזקיהו]], מלך יהודה בשנת 701 לפנה"ס. כתובת מלכותית אשורית מתארת את דיכוי המרד, ובכלל זה מזכירה את הערבים לצדו של חזקיהו: "...את חזקיהו הוד האימה של מלכותי הכריע, והערבים ולוחמיו המובחרים אשר העביר לעיר בירתו ירושלים ברחו...".{{הערה|[[#Shuaib|Shuaib]], עמ' 116. הציטוט תורגם מאנגלית.}} מעורבותם במרד מצביעה על אינטרסים שהיו להם סביב ממלכת יהודה ונוכחותם באזור סביב יהודה – כנראה בדרום עבר הירדן ובנגב. גם אם המניע של הקדרים להצטרף למרידות נגד סנחריב היה כלכלי (שמירה על עצמאות ודומיננטיות בדרכי הסחר), מעורבותם הפעילה במרידות מצביעה על תפיסתם העצמית כגורם מדיני משמעותי בזירה האזורית וכפועל יוצא על נכונותם לפעול לטובת האינטרסים שלהם באופן צבאי-פוליטי. שלטונם של יתיה ובסקנו נמשך משנת 710 לפנה"ס עד 695 לפנה"ס, כלומר, משלהי תקופת [[סרגון השני]] ובחלק מתקופת שלטונו של סנחריב.{{הערה|[[#Shuaib|Shuaib]], עמ' 115.}}
בתקופה זו עמדו בראש הממלכה הקדרית אח ואחות: '''מלכת הערבים [[יתיה|יָתִיֶה]]''' {{אנ|Yatie}} ואחיה '''בָאָסְקָנֻ'''. אלה חברו בשנת 703 לפנה"ס אל מלך בבל, [[מרודך בלאדן|מרודך בלדאן השני]], יחד עם ממלכת [[עילם]], ומרדו באימפריה האשורית. סנחריב נקט ביד קשה נגד מרד זה, ניצח את צבאו של מרודך בלאדן ונטל שלל רב, כולל כזה המזוהה עם רכוש הערבים.{{הערה|[[#Shuaib|Shuaib]], עמ' 158.}}{{הערה|[[#Eph’al|Eph’al]], עמ' 112-113.}} בקצה המערבי של אזורי פעילותם, תמכו הקדרים גם במרד [[חזקיהו]], מלך יהודה בשנת 701 לפנה"ס. כתובת מלכותית אשורית מתארת את דיכוי המרד, ובכלל זה מזכירה את הערבים לצדו של חזקיהו: "...את חזקיהו הוד האימה של מלכותי הכריע, והערבים ולוחמיו המובחרים אשר העביר לעיר בירתו ירושלים ברחו...".{{הערה|[[#Shuaib|Shuaib]], עמ' 116. הציטוט תורגם מאנגלית.}} מעורבותם במרד מצביעה על אינטרסים שהיו להם סביב ממלכת יהודה ונוכחותם באזור סביב יהודה – כנראה בדרום עבר הירדן ובנגב. גם אם המניע של הקדרים להצטרף למרידות נגד סנחריב היה כלכלי (שמירה על עצמאות ודומיננטיות בדרכי הסחר), מעורבותם הפעילה במרידות מצביעה על תפיסתם העצמית כגורם מדיני משמעותי בזירה האזורית וכפועל יוצא על נכונותם לפעול לטובת האינטרסים שלהם באופן צבאי-פוליטי. שלטונם של יתיה ובסקנו נמשך משנת 710 לפנה"ס עד 695 לפנה"ס, כלומר, משלהי תקופת [[סרגון השני]] ובחלק מתקופת שלטונו של סנחריב.{{הערה|[[#Shuaib|Shuaib]], עמ' 115.}}


גם יורשיהם של יתיה ובאסקנו, '''תֶלְחֻנֻ, "מלכת הערבים"''', ואחיה '''חזאל, מלך הערבים''',{{הערה|תוארו של חזאל כמלך הערבים לא אותר בכתובות מהתקופה בה פעל, כנראה בשל שיבוש בכתובות. אולם הוא כונה כך בכתובות מאוחרות יותר מתקופת אסרחדון ואשורבניפל.}} ששלטו יחד מאז 695 לפנה"ס למשך 5–6 שנים, מוכרים בעיקר משום שמרדו באשורים. במקרה זה, התיעוד האשורי מאפשר הצצה לחלוקת התפקידים בין המלכה לאחיה – בעוד שתלחונו עסקה בעניינים אזרחיים ודתיים, אחיה פיקד על הצבא וניהל את המלחמה באשורים.{{הערה|[[#Shuaib|Shuaib]], עמ' 159.}} במרד, במהלך 690-689 לפנה"ס, ניצח סנחריב את צבאו של חזאל, רדף את צבא הקדרים מדרום בבל לעבר הבירה דומה, פשט על בירת הקדרים, ולקח עמו לאשור את תלחונו, את בתה '''תָבֻאָה''' ואת צלמי האלים ממקדשם.{{הערה|קיימת מחלוקת בין החוקרים אם תבוּאה היא אכן בתם של תלחונו וחזאל, או שמא נולדה באשור לתלחונו וסנחריב. הטענה נגד האפשרות השנייה היא חישוב שנות חייה עד חזרתה לקדר לשם קבלת עול המלכות מחדש – היוולדה באשור אחרי גלות תלחונו אינה מתיישבת עם לוח הזמנים המוכר. ראו בהקשר זה: [[#Eph’al|Eph’al]], עמ' 123.}} האם והבת שוכנו כאסירות בארמון המלך האשורי, וחזאל, לאחר שנכנע לאשורים, נשאר לשלוט בקדר לבדו לעוד כ-14 שנים, עד 676 לפנה"ס, במהלך שלטונו של [[אסרחדון]], בנו של סנחריב. כמו במקרה של שמשי, גם במקרה זה ניצחון צבאי של האשורים על קדר אין משמעו חורבן והרס, הן משום שקיים קושי להחריב רכוש של נוודים והם משום הרווח ההדדי של הערבים ושל האשורים בשמירה על מסגרת ששולטת על צירי סחר.{{הערה|[[#Eph’al|Eph’al]], עמ' 117–119, 122-123.}}
גם יורשיהם של יתיה ובאסקנו, '''תֶלְחֻנֻ, "מלכת הערבים"''', ואחיה '''חזאל, מלך הערבים''',{{הערה|תוארו של חזאל כמלך הערבים לא אותר בכתובות מהתקופה בה פעל, כנראה בשל שיבוש בכתובות. אולם הוא כונה כך בכתובות מאוחרות יותר מתקופת אסרחדון ואשורבניפל.}} ששלטו יחד מאז 695 לפנה"ס למשך 5–6 שנים, מוכרים בעיקר משום שמרדו באשורים. במקרה זה, התיעוד האשורי מאפשר הצצה לחלוקת התפקידים בין המלכה לאחיה – בעוד שתלחונו עסקה בעניינים אזרחיים ודתיים, אחיה פיקד על הצבא וניהל את המלחמה באשורים.{{הערה|[[#Shuaib|Shuaib]], עמ' 159.}} במרד, במהלך 690-689 לפנה"ס, ניצח סנחריב את צבאו של חזאל, רדף את צבא הקדרים מדרום בבל לעבר הבירה דומה, פשט על בירת הקדרים, ולקח עמו לאשור את תלחונו, את בתה '''תָבֻאָה''' ואת צלמי האלים ממקדשם.{{הערה|קיימת מחלוקת בין החוקרים אם תבוּאה היא אכן בתם של תלחונו וחזאל, או שמא נולדה באשור לתלחונו וסנחריב. הטענה נגד האפשרות השנייה היא חישוב שנות חייה עד חזרתה לקדר לשם קבלת עול המלכות מחדש – היוולדה באשור אחרי גלות תלחונו אינה מתיישבת עם לוח הזמנים המוכר. ראו בהקשר זה: [[#Eph’al|Eph’al]], עמ' 123.}} האם והבת שוכנו כאסירות בארמון המלך האשורי, וחזאל, לאחר שנכנע לאשורים, נשאר לשלוט בקדר לבדו לעוד כ-14 שנים, עד 676 לפנה"ס, במהלך שלטונו של [[אסרחדון]], בנו של סנחריב. כמו במקרה של שמשי, גם במקרה זה ניצחון צבאי של האשורים על קדר אין משמעו חורבן והרס, הן משום שקיים קושי להחריב רכוש של נוודים והם משום הרווח ההדדי של הערבים ושל האשורים בשמירה על מסגרת ששולטת על צירי סחר.{{הערה|[[#Eph’al|Eph’al]], עמ' 117–119, 122-123.}}

גרסה מ־16:20, 7 ביולי 2017

מפת גרעין השליטה של ממלכת קדר ואזורי הפעילות והנוכחות שלה בשיא כוחה במאה ה-5 לפנה"ס

קֵדָר היה שבט ערבי עתיק ששכן בצפון חצי האי ערב ובמדבר הסורי. במהלך האלף הראשון לפנה"ס התפתח השבט והפך לממלכה ערבית או לפדרציה בין-שבטית, שהגיעה לשיא כוחה במאה החמישית לפנה"ס. זוהי הממלכה הגדולה הראשונה שנקראה בתקופתה בשם "ערבית", אם כי לא כל השבטים והקבוצות במזרח הקרוב הקדום היו חלק ממנה. מוקד פעילותה של הממלכה היה בעיר העתיקה ונווה המדבר דוּמָה (כיום, דומאת אל-ג’נדל) בצפון חצי האי ערב, דרומית-מזרחית לגבול ירדן-סעודיה של זמננו.

מלכת קדר הראשונה המוכרת, "זביבה מלכת הערבים", הופיעה לראשונה בכתובות אשוריות באמצע המאה השמינית לפנה"ס, ומאז נזכרה הממלכה בתעודות רבות המתארות את היחסים והמאבקים בינה ובין האימפריות השולטות במזרח הקרוב הקדום. אין הגדרה ברורה של גבולות הממלכה, ושטחיה מצוינים באמצעות אזורי פעילותה ונוכחותה, ודרכי הסחר (דרך הבשמים ונתיבי מסחר אחרים) שבהן שלטה. פעילותה הכלכלית העיקרית של הממלכה ועיקר חשיבותה בזירה האזורית היה בתחום המסחר, ושטחיה כללו בתחילה, מהמאה השביעית לפנה"ס, את צפון המדבר הסורו-ערבי, והתרחבו עם הזמן.

בשיא כוחה, בתקופת הממלכה האחמנית, השתרעה קדר מדרום בבל במזרח לדלתת הנילוס במערב, ומצפון חצי האי ערב בדרום לצפון המדבר הסורו-ערבי בצפון. קיימת תמימות דעים כיום שהמבנה השלטוני של קדר היה בעיקרו מבוזר במתכונת כמו-פדרטיבית או במעין קונפדרציה. בראש הממלכה עמדה לעתים מלכה שליטה שהייתה אחראית על ענייני הדת והניהול האזרחי, ומלך שהיה אחראי על הפעילות הצבאית. אלה היו לעתים זוג נשוי או אחים. לאחר כ-500 שנה מאז הופעתה בתעודות, סביב המאה השנייה לפנה"ס, דעך כוחה של קדר, והשטחים החשובים שהיו בהשפעתה במערב, עברו לשליטת הנבטים, שאף כבשו את בירת קדר, דומה, במאה הראשונה לפנה"ס.

אטימולוגיה

עמודי רג’אג’יל 30 ק"מ מזרחית לדומאת אל-ג’נדל – עדות למרכז פולחני בנווה המדבר באלף הרביעי לפנה"ס

מקורו של הכינוי קדר אינו ידוע. השם קדר מופיע בתעודות אכדיות בשפה האשורית ללא רמז למשמעותו. בערבית מכונה השבט במספר וריאציות: קֶדָר, קָאיְדָר, קָאיְדָ’ר, קָאיְצָ’ר, וייתכן שמקורו בשורש ק.ד.ר., שמשמעותו היא למדוד, לחשב, להעריך, לצוות, למנות, לנהל, להטיל סמכות ולאפשר. כמו כן, קיימת גם המשמעות המוכרת גם מעברית – לבשל.[1]

בתנ"ך מופיע השם "קֵדָר" כשם בנו השני של ישמעאל,[2] שעל-פי ההערכה משקף שם של שבט שכבר היה קיים בעת הופעת הסיפור המקראי ומהווה מקור מרכזי למסורות בדבר מקור מוצאם של הקדרים.

בתעודות מרשה מופיע עם המכונה בארמית "קדרין" ומוערך שמדובר בקדרים. גם במקרה זה לא ברור מהו מקור השם והאם יש קשר לאמנות הקדרות.[3]

לפי חלק מהמקורות, מקור השם הוא במילה המייצגת את צבעם הכהה של אוהלי הנוודים העשויים מיריעות עור הצאן. מקורה של פרשנות זו הוא בשימוש שנעשה בשירה המוסלמית במילה חִידְר, או בשורש שלו ח.ד.ר., המשקף מרקם שחור ואפל, בהשאלה מהפסוק בשיר השירים "שְׁחוֹרָה אֲנִי וְנָאוָה, בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם; כְּאָהֳלֵי קֵדָר, כִּירִיעוֹת שְׁלֹמֹה",[4] כדימוי לצבע השחור באוהלי הקדרים, וייתכן שאף בהקשר למקור שמו של השבט (במובן של אנשי האוהלים השחורים).[5]

מוצא

בארכאולוגיה ובמחקר

וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת-יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ, וְאֵת כָּל-יְלִידֵי בֵיתוֹ וְאֵת כָּל-מִקְנַת כַּסְפּוֹ--כָּל-זָכָר, בְּאַנְשֵׁי בֵּית אַבְרָהָם; וַיָּמָל אֶת-בְּשַׂר עָרְלָתָם, בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ, אֱלֹהִים... וְיִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ, בֶּן-שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה: בְּהִמֹּלוֹ--אֵת, בְּשַׂר עָרְלָתוֹ.[6]

אין בידינו מידע באשר למוצא החברה שאכלסה את שטחי פעילות ממלכת קדר בעת קיומה. מחפירות ארכאולוגיות שהתבצעו באתרים בצפון מערב חצי האי ערב, כולל בדומה (כיום דומאת אל-ג’נדל), עולה תמונה של רצף נוכחות אנושית מהתקופה הפלאוליתית, וקיומם של יישובי קבע בעלי מוקדי ממשל ופולחן סביב נווי המדבר באזור, לפחות מהתקופה הכלקוליתית.[7] דוגמה בולטת למוקד פעילות קבוע באזור, ניתן למצוא באתר הפולחני אל-רָגָ’ג̣’יל, כ-30 ק"מ מזרחית לדומאת אל-ג’נדל.[8] חפירות בדומאת אל-ג’נדל עצמה, שהתנהלו בשנות ה-80 של המאה ה-20 וב-2010, זיהו שכבה מתקופת הברזל, אולם מוקד החפירות היה בחשיפת ממצאים מהתקופה הרומית, ולא ברור אם הממצאים מתקופת הברזל מהווים רצף של אותה תרבות מתקופות קודמות. לפיכך, לא ניתן לבסס הערכה על מוצא הקדרים מעבר להערכה שמקורם מאוכלוסיית הנוודים שפעלה בצפון חצי האי ערב ובאזור המדבר הסורי.

במסורת

אילן היוחסין מאדם הראשון עד לנביא מוחמד על פי האסלאם

מוחמד בן עבד אללה בן עבד אלמוטליבּ (שׁייבּה ) בן האשׁם (עמרו) בן עבד מנאף (אלמוג’ירה) בן קוסאי (זיד) בן קלאבּ בן מורּה בן כעבּ בן לואי בן ג’אליבּ בן פהר ( המכונה קוריישׁ) בן מאלק בן אל-נדר ( קייס ) בן קנאנה בן ח’וזיימה בן מודרכּה (עאמר) בן אליאס בן מודַר בן מעד בן עדנאן בן אודד בן אלהמיידע בן סלאמאן בן עוץ בן בוז בן קמוואל בן אבי בן עוואם בן נָאשיד בן חזא בן בלדאש בן ידלף בן טאבח’ בן גאחם בן נאחש בן מאכי בן עיץ’ בן עבקר בן עובייד בן אלדעא בן חמדאן בן שנבר בן ית’רבי בן יחזן בן ילחן בן ארעווי בן עיץ’ בן דישאן בן עייסר בן אפנאד בן איהאם בן מקסר בן נאחת’ בן זראח בן שמי בן מזי בן עודא בן עראם בן קידאר בן ישמעאל בן אברהם בן תרח בן נחור בן סרוע בן רעו בן פאלח’ בן עבר בן שאלח’ בן ארפח’שד בן שאם בן נוח עליו השלום בן לאמק בן מתושלח בן אחנוך ( הנביא אדריס בערבית ) בן ירד בן מהלאל בן קינאן בן אנוש בן שית’ בן אדם עליו השלום

[דרוש מקור: על איזו מסורת האילן הזה מבוסס?][9]

במסורת היהודית

במסורות המונותאיסטיות מקור השם קדר מופיע ברשימות הגנאלוגיה האברהמית – צאצאיו של אברהם עם קטורה והגר, כמסופר בספר בראשית:

"(יב) וְאֵלֶּה תֹּלְדֹת יִשְׁמָעֵאל, בֶּן-אַבְרָהָם: אֲשֶׁר יָלְדָה הָגָר הַמִּצְרִית, שִׁפְחַת שָׂרָה--לְאַבְרָהָם. (יג) וְאֵלֶּה, שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל, בִּשְׁמֹתָם, לְתוֹלְדֹתָם: בְּכֹר יִשְׁמָעֵאל נְבָיֹת, וְקֵדָר וְאַדְבְּאֵל וּמִבְשָׂם. (יד) וּמִשְׁמָע וְדוּמָה, וּמַשָּׂא. (טו) חֲדַד וְתֵימָא, יְטוּר נָפִישׁ וָקֵדְמָה. (טז) אֵלֶּה הֵם בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל, וְאֵלֶּה שְׁמֹתָם, בְּחַצְרֵיהֶם, וּבְטִירֹתָם--שְׁנֵים-עָשָׂר נְשִׂיאִם, לְאֻמֹּתָם. (יז) וְאֵלֶּה, שְׁנֵי חַיֵּי יִשְׁמָעֵאל--מְאַת שָׁנָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה, וְשֶׁבַע שָׁנִים; וַיִּגְוַע וַיָּמָת, וַיֵּאָסֶף אֶל-עַמָּיו. (יח) וַיִּשְׁכְּנוּ מֵחֲוִילָה עַד-שׁוּר, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי מִצְרַיִם, בֹּאֲכָה, אַשּׁוּרָה; עַל-פְּנֵי כָל-אֶחָיו, נָפָל."[10]

וכן בדבריו של ה' לאברהם לגבי גודלו של הענף הישמעאלי:

"וּלְיִשְׁמָעֵאל, שְׁמַעְתִּיךָ--הִנֵּה בֵּרַכְתִּי אֹתוֹ וְהִפְרֵיתִי אֹתוֹ וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ, בִּמְאֹד מְאֹד: שְׁנֵים-עָשָׂר נְשִׂיאִם יוֹלִיד, וּנְתַתִּיו לְגוֹי גָּדוֹל."[11]

התיאורים המקראיים הללו בספר בראשית מייחסים לקדר מוצא חצי שמי (אברהם) וחצי חמי (כלומר צפון מזרח אפריקנימצרי).

ניתוח הרשימות הגנאלוגיות מול הממצאים הארכאולוגיים במזרח הקרוב הקדום, מצביע על התאמה של שמות הצאצאים לשבטים, לקבוצות אתניות, לממלכות ולמקומות מרכזיים באזור שמסביב לכנען. כלומר, רשימות גנאלוגיות שמשקפות תפוצת עמים, שבטים ואתרים קיימים בעת כתיבת החיבור.[12] החלוקה בין צאצאי קטורה לבני הגר היא בעיקר באורח חיים ובמעמד כלכלי. צאצאי קטורה מוכרים בעיקר כיושבי קבע ששלטו בצירי המסחר המרכזיים של המזרח הקרוב הקדום, וצאצאי הגר מוכרים כשבטים נוודיים במרחב הקרוב לכנען, או כפי שמציינים הפסוקים – המרחב שבין מצרים למסופוטמיה. אופיים הנוודי של בני ישמעאל בא לידי ביטוי גם בדברי מלאך ה' להגר:

"(י) וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ יְהוָה, הַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת-זַרְעֵךְ, וְלֹא יִסָּפֵר, מֵרֹב. (יא) וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ יְהוָה, הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן, וְקָרָאת שְׁמוֹ יִשְׁמָעֵאל, כִּי-שָׁמַע יְהוָה אֶל-עָנְיֵךְ. (יב) וְהוּא יִהְיֶה, פֶּרֶא אָדָם--יָדוֹ בַכֹּל, וְיַד כֹּל בּוֹ; וְעַל-פְּנֵי כָל-אֶחָיו, יִשְׁכֹּן."[13]

תיאור מקראי זה מציב את קדר כשני מבין שנים-עשר בניו של ישמעאל בן הגר ואברהם, אחרי נביות. כלומר, בקרבת מוצא עם שבטים נוודיים אחרים במרחב המדבר הסורו-ערבי, שלעתיד יקראו בפי המסופוטמים ובמקרא - "ערבים" (אם כי, בגנאלוגיה האברהמית לא מוזכר כלל המושג ערבים).[14]

גם בספרות היהודית של תקופת בית שני מיוחסים הערבים למקור הישמעאלי. בספר יהודית, המתוארך למאה הרביעית לפנה"ס, מוזכרים ישמעאלים כעם היושב בקצה המדבר.[15] בספר היובלים, המתוארך למאה השנייה לפנה"ס, קיימת התייחסות ישירה למוצא הערבים והישמעאלים מישמעאל בן-אברהם. בפרק כ’, העוסק בצוואת אברהם, מצוין:

"(טו) ויתן לישמעאל ולבניו ולבני קטורה מתנה וישלחם מעל יצחק בנו. (טז) וישמעאל עם בניו ובני קטורה עם בניהם נסעו יחדו וישבו מפארן עד לבא בבלה בכל הככר אשר מקדם נוכח המדבר. (יז) ויתחברו איש אל אחיו ויקראו בשם ערבים וישמעאלים."[16]

עדות מרכזית נוספת לזיהויו של ישמעאל כאב המייסד של העם הערבי מצויה בספרו של יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, שבו מתייחס ההיסטוריון היהודי במאה הראשונה לספירה לסיפור המקראי של ישמעאל ולנוהג ברית המילה[17] הנהוג הן ביהדות והן ובקרב מי שהוא זיהה כערבים (ובתקופתו, כנראה הנבטים). לטענתו, הערבים מבצעים את ברית המילה בגיל 13 בגלל ההיסטוריה של ישמעאל כבנה של פילגש אברהם,[דרוש מקור: איפה מופיעה הטענה הזו?] אשר נימול באותו גיל. באותו הקשר הוא מתייחס אל ישמעאל כמייסד של העם הערבי,[18] ומציין שאברהם הוריש לישמעאל ולצאצאיו את אדמת הערבים.[19]

על פי המקורות העתיקים הללו, נראה כי גם ללא קשר ישיר לקדר, הזיקה הגנאלוגית בין ישמעאל לערבים הייתה מסורת נפוצה בקרב שבטי צפון מערב חצי האי ערב כבר לפני אימוץ הנרטיב האברהמי בידי מוחמד במאה השביעית לספירה, וייתכן שרכיב זה בסיפור בספר בראשית שיקף מסורת ונרטיב מקומי של השבטים הנוודים באזור.

במסורת האסלאמית

במסורת האסלאמית מוצאו של קדר נגזר מהגנאלוגיה האברהמית, כאחד מבני ישמעאל. על בסיס מסורת זו, ישמעאל הוא אביהם הקדמון של כל הערבים ואלה אף נקראים "בני ישמעאל". אומנם קיים בסיס מוצק לטענה זו בחדית' על דברי מוחמד: "כל הערבים הם צאצאי ישמעאל בן אברהם",[20] אולם לגישה זו וריאציות שונות, הן במישור הגנאלוגי המובהק (מי ילד את מי ומתי), והן במישור הקשר לאמונה המוסלמית:

  • ההיסטוריון הערבי אחמד אל-יעקובי (המאה ה-9) מציג בחיבורו "היסטוריה" קו גנאלוגי ישיר מישמעאל לשבט קורייש בעיר מכה ולנביא מוחמד עצמו,[21] ובחלק מהמקרים אף התמקד הקו הגנאלוגי במוצאם של השבטים במערב חצי האי ערב באופן ספציפי.[22]
  • בהיבט הגדרת הערביות במישור הלשוני, היו שטענו שישמעאל היה הראשון שדיבר ערבית, החל מהימים שהוא ואביו, אברהם, עברו לעיר מכה (עד אז דיבר עברית).[23]
  • במישור הדתי מוזכר ישמעאל בקו ישר עם המונותאיזם האברהמי, והשפיע בכך על דבקות הישמעאלים במונותאיזם לכל אורך ההיסטוריה.[24] למעשה, חלק מהמקורות מציינים, שהשבטים החשובים ביותר ביסוד האסלאם, קורייש ומעאד, דבקו במונותאיזם האברהמי מלכתחילה.[25]
  • במסורת המחקר ההיסטורי המוסלמי, כפי שבאה לידי ביטוי בכתביו של ההיסטוריון העיראקי (המודרני) ג’וואד עלי (ער') בנושא ההיסטוריה הערבית הקדם-אסלאמית (בספרו "אל-מופאסאל"), מוזכר קֻודָר איבן סָלִיף, כלומר בנו של "האדם הקדמון" כחלק מקו גנאלוגי שייתכן שמקורו בגנאלוגיה המקראית של קדר בן ישמעאל. במישור האתני מוכר "קודר" כמרכיב בתוך השבט הת’מודי. חלק מהחוקרים רואים במסורת זו שרידי אֶפּוֹנִים, כלומר, ביטוי גנאלוגי המבוסס על שם של מקום גאוגרפי.[26]

בהמשך לקו הגנאלוגי הזה, התמקדה המסורת המוסלמית בהתפתחותם של כל הערבים משני הבנים הבכורים של ישמעאל – נביות וקדר (או כפי שנהגו בערבית נָבִית וקָאיְדָר). קיימת מחלוקת בין חוקרים מדוע דווקא שני בנים אלה נבחרו לשמש כאבות הערבים במסורת המוסלמית:

  • לטענת חלק מהחוקרים נביות נחשב לאחד מאביהם של הערבים מתוקף היותו בנו הבכור של ישמעאל, ובהקשר של השתלבותו בגנאלוגיה של עשו בן יצחק. קידר, לטענתם, זכה למעמד דומה בהיותו הבן השני של ישמעאל.
  • חוקרים אחרים טוענים שהסיבה להחשבת נביות וקידר כאבות כל הערבים היא ששתי קבוצות השבטים הללו היו הדומיננטיות ביותר בצפון מערב ערב (סיני, חג'אז ועבר הירדן), שתיהן מזוהות עם המאבק במלך אשור, אשורבניפל, במאה השביעית לפנה"ס: קבוצת שבטי קדר, כפי שמוכרת מההיסטוריה המסופוטמית, ושבטי הנבטים (אותם מחשיבים חלק מהחוקרים כקבוצת השבטים המוכרת במקרא כנביות) שייתכן שספחה אליה את הקדרים, ובכל מקרה הפכה לדומיננטית ביותר באזור מהמאה השנייה לפנה"ס עד קרוב לצמיחת השפעתם של הקבוצות שייסדו את דת האסלאם במרכז חצי האי ערב. כלומר, הן הבסיס לצמיחת קבוצת העמים הערביים במשך מאות השנים שלפני הספירה ואחריה.[27] עם זאת, הזיהוי בין נביות לנבטים מוטל בספק בקרב חוקרים רבים, ולא ברור אם יש קשר ביניהם, למרות הדמיון בשמות.

פריסה גאוגרפית

העיר העתיקה של דומאת אל-ג’נדל

הגדרת גבולות ברורים בישות מדינית של נוודים איננה אפשרית כפי שניתן לתאר גבולות של ישויות מדיניות המבוססות על יישובי קבע. לפיכך, שטחי השליטה וההשפעה של ממלכת קדר, נחשבים כמרחבי הפעילות של שבטי הממלכה, וחלקם נפרשו לשטחים נרחבים גם בתוך גבולותיהן של ממלכות אחרות באזור.[28][29]

אגם נווה המדבר בדומאת אל-ג’נדל

מכלל המקורות ההיסטוריים על הקדרים, קיימת תמימות דעים בקרב החוקרים שהמוקד הגאוגרפי של השבט הוא ביישוב ונווה המדבר הגדול דֻמָה (נקראה אָדֻמָתֻ באכדית בפי האשורים והבבלים ודֻמָאת אל-גֻ’נְדָאל במקורות הערביים והמוסלמיים וכיום) בדרום ערוץ ואדי אל-סירחאן, בצפון חצי האי ערב, במחוז אל-גָ’אוּף, דרומית-מזרחית לגבול ירדן-סעודיה של ימינו, על ציר המסחר המרכזי בין המפרץ הפרסי לצפון סיני ולדלתת הנילוס המצרית.[30] נווה מדבר זה שימש צומת מרכזי למספר צירי סחר[31]:

  • ציר סחר מדרום ערב, צפונה ללבנט.
  • ציר סחר מדרום ללבנט ומשם לצפון מסופוטמיה (אשור).
  • ציר סחר מדרום ערב, צפונה ומערבה לעזה ולמצרים.
  • ציר סחר צפונה ומזרחה למסופוטמיה (מסלול עוקף מדבר נאפוד).
  • ציר סחר מזרח-מערב מדרום מסופוטמיה לעזה ולמצרים.

על פי תיאורי הקדרים במקרא ותיאורם בתיעוד האשורי מהמאה השמינית לפנה"ס כשוכני אוהלים ונוודים, נראה ששטחי המרעה והנוודות שלהם התפרסו על שטח רחב יותר במרחב צפון חצי האי ערב, עבר הירדן וצפון המדבר הסורו-ערבי.[32] על פי תיעוד מתקופתם של סנחריב, אסרחדון ואשורבניפל במהלך המאה השביעית לפנה"ס, פעלו שבטים ערביים בהנהגת הקדרים גם בדרום בבל, מזרחית למוקד פעילותם.[33] בתקופה האחמנית, במאה השישית והחמישית לפנה"ס, פעלו הקדרים גם בנגב, בצפון סיני, בואכה הדלתה המצרית.[34] תיאורים אלה מצביעים על תהליך התרחבות מתמשך של שטחי הפעילות הקדרית, מגרעין מצומצם באזור ואדי סירחאן, מערבה ודרומה לשטחים נרחבים ביותר. בתקופת שיא עוצמתה של ממלכת קדר במאה החמישית לפנה"ס, התפרש מרחב פעילותה בין דרום בבל (ככל הנראה, לא ממש על גדות המפרץ הפרסי) במזרח, ועד מזרח מצרים במערב.

באשר לגבולות הדרומיים של קדר, קיימת מחלוקת לגבי השליטה של הממלכה בשני נווי המדבר החשובים הנוספים בצפון חצי האי ערב – תימא ודדן – דרום מערבית לדומה. מקורות רבים מתייחסים אל ערים אלה כיחידות פוליטיות ותרבותיות נפרדות (כולל ניב לשוני נפרד) ואף מציינים שושלות מלכים עצמאיות. מנגד, מחקרים אחרים מתייחסים לשלושת נווי המדבר, דומה, תימא ודדן כחלק מיחידה מדינית עצמאית גדולה. נקודת המחלוקת מתייחסת לתקופת כיבוש צפון חצי האי ערב בידי המלך הבבלי האחרון, נבונאיד, למשך 10 שנים (555-545 לפנה"ס)[35] ותקופת האימפריה הפרסית.[36][37] הראשונים טוענים שחורבן מואב ועמון בידי נבוכדנצר והלחץ על הקדרים בתקופת נבונאיד גרמו להתפשטותם הקדרים מאזור דומה לאזור עבר הירדן, ולאחר התמוטטות האימפריה הבבלית, חזרו והתפשטו לכל הכיוונים, כולל חזרה למוקדי הפעילות הקודמים שלהם.[38] השניים טוענים שנבונאיד כבש את דומה בדרכו לעיר תימא ומסתמכים על כתובות בתימא המזכירות אדם בשם "גשם", המוכר כמלך קידר בתקופה הפרסית.

היסטוריה

מקורות

עיקר המידע על קורותיהם של הקדרים נמצא במקורות חיצוניים ורק מיעוטו בכתובות קצרות ומעטות של הקדרים עצמם, כמו כתובות מלכותיות אשוריות (רוב המידע הקיים), מידע עקיף מכתובות מלכותיות בבליות, מידע מרומז במקרא, כתובות מקוריות מעטות של הקדרים עצמם מהתקופה הפרסית, וכן מעדויות של היסטוריונים יווניים. חפירות ארכאולוגיות מעטות בלבד בוצעו באתרים קדריים, וגם אלה התמקדו בתקופות מאוחרות בהיסטוריה של הקדרים (כגון בדומה, בירתם).

בעיה בולטת במיוחד היא האופן שבו הגדירו האשורים את הקדרים בכתובות השונות, לעומת האופן שבו הגדירו את שאר הערבים ואת קבוצות הנוודים האחרות במזרח הקרוב הקדום. קושי משמעותי קיים בהפרדה במקורות בין המושג "קדרים" למושג "ערבים" ומשמעות המושג "ערבים" עצמו. באופן כללי ניתן לומר שהאשורים ראו בקדרים קבוצה מובחנת בתוך כלל האוכלוסיות הנוודיות שהוגדרו כערבים. אך בתעודות עצמן התייחסו אליהם לעתים בשם זה ולעתים בשם השני. בתעודה אשורית אחת אף מוזכרים הערבים והקדרים כשתי קבוצות נפרדות באותה היררכיה. גם מנהיגי הקדרים מכונים לעתים מלכי הערבים ולעתים מלכי הקדרים. חוסר עקביות זה מקשה על בירור זהות קבוצות השבטים המוזכרות בתעודות ותפקידי האנשים המוזכרים בהן.[39] למרות זאת, קיימת הסכמה כללית זהירה בקרב החוקרים לגבי הזהות הקדרית, גם של מלכים ומלכות שאינם מכונים באופן מפורש כקדרים. עיקר הזיהוי של אזכורי הערבים בתעודות עם קדרים מתבסס על שלושה הקשרים:

  • זיהוי המשכיות בין מלכים שחלקם מוזכרים כמלכי הערבים וחלקם מוזכרים כמלכי קדר, כגון עואית בן-ברדדה שמוזכר כמלך הערבים והקבוצה "סומואן", אולם הוא גם מוכר כאחיינו של יותע בן-חזאל, שהוגדר בידי האשורים כמלך קדר.
  • אזכור מלכי הממלכה הן בזהותם הערבית והן בזהותם הקדרית. דוגמאות לכך ניתן למצוא בגשם הערבי המוזכר במקרא, שהוא כנראה זהה לגשמו מלך קדר המוכר מהממצא הארכאולוגי במזרח מצרים באותה תקופה.
  • אזכור זוג מנהיגים – מלכה ומלך – שמכונים האחת כ"מלכת הערבים" והשני כ"מלך קדר", כגון חזאל ותלחונו.
  • ההבנה שהישות המדינית הערבית שהשתרעה בחלקו הצפוני של המדבר הסורי-ערבי, מהמאה השמינית לפנה"ס עד המאה החמישית לפנה"ס, הייתה אחידה, ומכיוון שלפחות בחלק מהמקרים מזוהה כקדרית, היא נחשבת כממלכת קדר לכל אורך קיומה.[40]

תולדות הקדרים

קיימת מחלוקת בקרב החוקרים האם הערבי הראשון המוזכר בתיעוד הארכאולוגי, גינדיבו, היה מלכה של קדר. מקצתם טוענים שחשיבותו במערכת האזורית של צפון הלבנט ואזכורו כאחד ממלכי קואליציית המרד נגד שלמנאסר השלישי ב-853 לפנה"ס, מצביעה על היותו מנהיג מסגרת על-שבטית גדולה כגון קדר. עם זאת, טוען לדוגמה פרופ’ ישראל אפעל, שחקר את הערבים בתקופה הקדומה, שאי הזכרתם של ערבים בכלל במסעות מלחמה אשוריים בצפון עבר הירדן והחורן וכן גם מיקומו של קרב קרקר, שבהקשרו מוזכר גינדיבו במצבת כורח האשורית בצפון סוריה, מצביעים על כך שגינדיבו שכן באזור צפון ואדי סירחאן וצפון המדבר הסורי-ערבי ולאו דווקא באזור דרום ואדי סירחן והעיר דומה בה שכנו הקדרים.[41][42] ככלל, גינדיבו אינו מוזכר במחקרים כחלק מהרצף ההיסטורי של ממלכת קדר.

המלכות הראשונות - זביבה ושמשי

קטע מכתובת על מרצפת ארמון מלך אשור בכלח על הכנעת מרד שמשי מלכת הערבים

"אשר לשמשי מלכת הערבים. בהר סָקֻרִ [על 9,400 (מאנשיה) מפלתם ה]נחתי. 1,000 אנשים, 30,000 גמלים, 20,000 בקר ...] 5,000 (מיכלי) בשמים שונים XXX כיסאות אלוהיה [נשק, מטות, אלתה,] (ו)רכושה הוצאתי. והיא למלט נפשה אל המ]דבר, מקום צמא כמו אתון בר, [שמה פניה, שאר רכושה, אוה]ליה, מגן אנשיה בתוך מחנָה [שרפתי באש. ושמשי מלפני כלי נשק]י החזקים נבהלה, גמלים, נאקות, [עם בכריהם אל ארץ אשור לפנ]י הביאה. הפקדתי עליה מפקח [10,000 חיילים...]..."[43]

הדמות הקדרית הראשונה שמוזכרת בתיעוד הארכאולוגי היא זביבה מלכת הערבים (אנ'). זביבה מוזכרת לראשונה בשנת 739-740 לפנה"ס ברשימת מעלי מס לאימפריה האשורית, שהופיעה במצבה שהתגלתה בחפירות בכרמנשה שבמערב איראן.[44] אף על פי שאיננה נזכרת ישירות בהקשר של קדר, יש הרואים בה את המלכה המזוהה הראשונה של הממלכה, לאור הקשר האפשרי שלה לעיר ששימשה כמוקד השלטוני של השבט, דומה (אדומתו, בפי האשורים), על רקע זהותה הקדרית של מי שמוערכת כיורשתה (שמשי), וכן על בסיס אזכור הערבים יחד עם הקדרים באותה מצבה. ב-738 לפנה"ס, בקטע מהאנלים של תגלת פלאסר השלישי הופיעה זביבה כמלכת הערבים שוב, ברשימת מעלי מסים לאשור.[45] אף שאין ביטחון בזהותה של זביבה כמלכת קדר באופן ממוקד, ברור מאזכור הקדרים בכתובת מ-740 לפנה"ס, שלפחות מאמצע המאה השמינית לפנה"ס התקיימה ממלכת קדר כגורם מוכר ומשמעותי בזירת המזרח הקרוב.[46][47][48]

לא ידוע מתי בדיוק הסתיים שלטונה של זביבה. בפעם הבאה שאנו נחשפים בתיעוד האשורי למנהיג ערבי, שוב מדובר במלכה – שמשי מלכת הערבים, בשלהי תקופת שלטון תגלת פלאסר השלישי. על פי שברי אנאלים מלכותיים אשוריים, ככל הנראה משנת 733 לפנה"ס, השתתפה שמשי מלכת הערבים באחת המרידות האזוריות במערב האימפריה האשורית. מהתיאור האשורי נראה שבתחילה הצהירה שמשי על נאמנות לאשורים, גם כאשר חלק מהממלכות במערב האימפריה החלו למרוד נגד תגלת פלאסר השלישי. לאחר הכנעת המרד של פקח בן רמליהו הישראלי ורצין מלך ארם-דמשק ב-734 לפנה"ס, השתתפה שמשי במרד נגד האשורים בשנת 733 לפנה"ס, ייתכן שיחד עם מלך עזה הפלשתי, וספגת מפלה מוחצת. לאחר שניסתה למלט את נפשה, מהרי חורן לכיוון המדבר הערבי בסביבות ואדי סירחאן, נכנעה שמשי למלך האשורי ושילמה בחבילת מנחות עשירה כדי לצאת בשלום מהפרשה.[49][50] חיוניותם של הערבים בקיום זרם בלתי מופרע של סחורות ורווחים, גרם במקרה זה להשארת שמשי על מקומה תחת פיקוח של ממונה אשורי.[51] הכמות הגדולה של תבלינים במסים ששילמה שמשי לאשורים מצביעה על מקומה בסחר הבשמים והתבלינים מדרום ערב לאזור הלבנט, מצרים, וייתכן שגם אשור עצמה.[52]

בתיעוד האשורי של התקופה, ניכרת שליטה ברורה של השלטונות האשוריים בצירי הסחר השונים בצפון הלבנט (סוריה המודרנית) באמצעות מגע ישיר עם השבטים הערביים שעסקו בשינוע הסחורות. בחלק מהתעודות אף טענו האשורים לקבלת מנחות מאזורים מרוחקים יותר, כגון מצרים וממלכת סבא בדרום ערב (או נציגות שלה בצפון מערב חצי האי ערב). יתרה מזו, ניכרת גם מגמה לשלב דמויות ערביות במינהל האשורי עצמו, ואף בצבא האשורי (כפי שעשו האשורים לכל תושבי השטחים שכבשו). תעודה מהמחצית השנייה של המאה השמינית לפנה"ס אף מזכירה העברה של 125 גמלים לאשור במעורבותם של המלכה שמשי ושני קציני צבא (רָבּ קָסִיר) אשוריים בעלי שמות ערביים. התמונה המצטיירת מתעודות אלה היא של שיתוף פעולה בין השבטים והמסגרות העל-שבטיות הערביות עם האשורים, על רקע הרווחים הגבוהים שבניהול מסחר יעיל ויציב בדרכי המדבר הצפוני.[53] עם זאת, היו חוקרים שפירשו את ההופעה המשותפת של מלך מצרים, מלך סבא הדרום ערבית והמלכה שמשי בתיעוד העברת מנחות לאשורים, כרמז לקואליציית מרידות באשורים, שלא צלחה ובעקבותיה נדרשו המורדים לתשלום מנחות.[54] גם לגבי המלכה שמשי, אין נתונים ברורים לגבי מועד תחילת כהונתה ומועד סיומה. מוערך שהחליפה את זביבה סביב שנת 735 לפנה"ס ושלטה עד שנת 710 לפנה"ס לערך.

תקופת "הזוגות" - יתיה-בסקאנו ותלחנו-חזאל

בסוף המאה השמינית לפנה"ס ובתחילת השביעית, ניכרים סימנים להתרחבות שטחי הנוכחות והפעילות של הקדרים גם לדרום מסופוטמיה (דרום בבל) ולגבולה הדרומי של ממלכת יהודה בנגב. כתובות מתקופת סנחריב, מלך אשור בשנת 703 לפנה"ס, מזכירות יישובים רבים בעלי שמות ערביים בדרום בבל, כגון דֻר-אָבִיָתָ, דֻר-אֻעָיִת, דֻר-בִרְדָדָ, דֻר-אֻֻגֻרִ, דֻר-אָקִיָ ו-קִדְרִנָ, וייתכן שקיים קשר כלשהו בין יישובים אלה לממלכה הערבית.[55] כל היישובים הללו נמצאו בשטחים של שבטי בית-אמוקני ובית-דוקארי הכשדיים בין העיר בבל לעיר אור. נוכחות כה בולטת של יישובים ערביים באזור זה קשורה לתנועה ערה של סחר בציר מזרח-מערב בין דרום מסופוטמיה למערב המזרח הקדום, וכן לציר הסחר מדרום חצי האי ערב ומרכזו למסופוטמיה העשירה. עם זאת, נוכחות זו לא הגיעה למפרץ הפרסי עצמו ולא התערבה ישירות בפעילות המסחרית של ממלכות דילמון ומגן שם.[56]

בתקופה זו עמדו בראש הממלכה הקדרית אח ואחות: מלכת הערבים יָתִיֶה (אנ') ואחיה בָאָסְקָנֻ. אלה חברו בשנת 703 לפנה"ס אל מלך בבל, מרודך בלדאן השני, יחד עם ממלכת עילם, ומרדו באימפריה האשורית. סנחריב נקט ביד קשה נגד מרד זה, ניצח את צבאו של מרודך בלאדן ונטל שלל רב, כולל כזה המזוהה עם רכוש הערבים.[57][58] בקצה המערבי של אזורי פעילותם, תמכו הקדרים גם במרד חזקיהו, מלך יהודה בשנת 701 לפנה"ס. כתובת מלכותית אשורית מתארת את דיכוי המרד, ובכלל זה מזכירה את הערבים לצדו של חזקיהו: "...את חזקיהו הוד האימה של מלכותי הכריע, והערבים ולוחמיו המובחרים אשר העביר לעיר בירתו ירושלים ברחו...".[59] מעורבותם במרד מצביעה על אינטרסים שהיו להם סביב ממלכת יהודה ונוכחותם באזור סביב יהודה – כנראה בדרום עבר הירדן ובנגב. גם אם המניע של הקדרים להצטרף למרידות נגד סנחריב היה כלכלי (שמירה על עצמאות ודומיננטיות בדרכי הסחר), מעורבותם הפעילה במרידות מצביעה על תפיסתם העצמית כגורם מדיני משמעותי בזירה האזורית וכפועל יוצא על נכונותם לפעול לטובת האינטרסים שלהם באופן צבאי-פוליטי. שלטונם של יתיה ובסקנו נמשך משנת 710 לפנה"ס עד 695 לפנה"ס, כלומר, משלהי תקופת סרגון השני ובחלק מתקופת שלטונו של סנחריב.[60]

גם יורשיהם של יתיה ובאסקנו, תֶלְחֻנֻ, "מלכת הערבים", ואחיה חזאל, מלך הערבים,[61] ששלטו יחד מאז 695 לפנה"ס למשך 5–6 שנים, מוכרים בעיקר משום שמרדו באשורים. במקרה זה, התיעוד האשורי מאפשר הצצה לחלוקת התפקידים בין המלכה לאחיה – בעוד שתלחונו עסקה בעניינים אזרחיים ודתיים, אחיה פיקד על הצבא וניהל את המלחמה באשורים.[62] במרד, במהלך 690-689 לפנה"ס, ניצח סנחריב את צבאו של חזאל, רדף את צבא הקדרים מדרום בבל לעבר הבירה דומה, פשט על בירת הקדרים, ולקח עמו לאשור את תלחונו, את בתה תָבֻאָה ואת צלמי האלים ממקדשם.[63] האם והבת שוכנו כאסירות בארמון המלך האשורי, וחזאל, לאחר שנכנע לאשורים, נשאר לשלוט בקדר לבדו לעוד כ-14 שנים, עד 676 לפנה"ס, במהלך שלטונו של אסרחדון, בנו של סנחריב. כמו במקרה של שמשי, גם במקרה זה ניצחון צבאי של האשורים על קדר אין משמעו חורבן והרס, הן משום שקיים קושי להחריב רכוש של נוודים והם משום הרווח ההדדי של הערבים ושל האשורים בשמירה על מסגרת ששולטת על צירי סחר.[64]

כתובת אשורית – החזרת תבוּאה לקדר והמלכת יותע בידי אסרחדון

"...הצבתי את הגבירה תבוּאה, אשר גדלה במקדש אבי, כשליטה עליהם והחזרתי אותה לאדמתה יחד עם צלמיה. הוספתי שישים וחמישה גמלים (ו)עשרה חמורים למנחות הקודמות והטלתי (אותו) עליו. חזאל מת והצבתי את יותע בנו על כס המלוכה. הוספתי עשר מינות של זהב אלף אבנים מובחרות, חמישים גמלים (ו) מאה שקים של בשמים למנחה של אביו והטלתי (אותה) עליו...".[65]

בתקופת שלטון חזאל השתפר הקשר בין קדר לאשורים, הן משום רצונו של חזאל להחזיר את תלחונו וצלמי האלים חזרה לדומה, והן במסגרת מדיניות הפיוס הכללית שהנהיג אסרחדון אחרי המאבקים הסוערים שאפיינו את אביו. כך גם בתקופת שלטון בנו יָוֻתָע. דוגמה ליחסיו הטובים של אסרחדון עם הערבים (לא בהכרח הקדרים), היא הסיוע החיוני שקיבל מהם במסעו למצרים. ללא עזרתם של הערבים בנשיאת ציוד הצבא בחול המדברי ובניווט במדבר, הוא לא היה מצליח להשלים את מסעו.[66] בערוב ימיו של חזאל נזכרת בתיעוד האשורי פנייה שלו אל אסרחדון בבקשה להחזיר למקומם את תלחונו ובתה וכן את הצלמים שנלקחו ממקדש הקדרים. תבואה אכן הוחזרה יחד עם הצלמים, שחלקם אף הורכבו מחדש לאחר שהתפרקו או נופצו בעת מעברם לנינוה. זאת בתמורה להעלאת המסים של הקדרים לאשור, כולל בשמים שמרמזים על המשך שליטת קדר בהתנהלות השוטפת של דרך הבשמים מדרום ערב. בעת חזרתם ב-677 לפנה"ס חזאל כבר לא היה בין החיים, ומשלב זה החל שלטון משותף של תבוּאה ויותע.[67][68]

תקופת שלטון יותע ויורשיו

יותע מלך בין השנים 676 ל-652 לפנה"ס, בעת שלטונם של אסרחדון ואשורבניפל באשור. בתחילת שלטונו (כנראה, בין השנים 673-676 לפנה"ס) מוכרת אפיזודה יוצאת דופן בתיעוד האשורי, והיא מרד פנימי נגד שלטונו של יותע עצמו. על פי כתובות בתקופת אסרחדון, אדם בשל אֻבָאֻ (להלן אובאו; ככל הנראה שמו המקורי וָהְב)[69] "גייס את כל הערבים" נגד יותע וניסה להשתלט על המלוכה. לא ברור אם אובאו היה בן לשבט קדר או שהנהיג שבט אחר בפדרציית השבטים של קדר, אולם יש באפיזודה זו רמז למבנה הפדרטיבי של ממלכת קדר ולדינמיקת יחסי הכוחות בתוכה. בעקבות נאמנותו המוצהרת של יותע לאשורים ונכונותו להגדיל משמעותית את המנחות הקבועות לנינוה עם הפיכתו למלך, הוא קיבל סיוע מאסרחדון במרד זה והצליח לגבור עליו.[70] זה לא הפריע לו, עם סיום המרד הפנימי, לפתוח במרד נגד האשורים, ככל הנראה על רקע שילוב של שקיעת צבא אסרחדון במסע מלחמה במצרים ונטל המסים הגבוה לאשורים. כמו מרידות אחרות, גם זו נתקלה בתגובה צבאית תקיפה של האשורים. יותע הודח מהשלטון וחזר אליו זמן קצר אחר כך, לאחר עליית אשורבניפל, בנו של אסרחדון, לשלטון, ולאחר שהכריז מחדש את נאמנותו לאשורים.[71]

תקופת שלטונו של אשורבניפל (631-669 לפנה"ס), בנו של אסרחדון, מתוארת בתיעוד האשורי כסוערת ביותר ביחסים עם הערבים במזרח הקרוב, הן עם ממלכת קדר והן עם שבטים ומסגרות על שבטיות אחרות. המקורות האשוריים בנושא זה מקוטעים ובמקרים שונים סותרים זה את זה. מעבר לזאת, פיענוח של התעודות ושברי התעודות מעלה בלבול בין שמות המנהיגים הקדרים, וקיימות גרסאות שונות באשר לזהותו המדויקת של המלך המתואר בכל תעודה. לאור זאת, התהוו מספר פרשנויות על ההתרחשויות ביחסים בין האימפריה האשורית לערבים באמצע המאה השביעית לפנה"ס.

תבליט בארמון אשורבניפל בנינוה (כיום מוצג במוזיאון הבריטי) המתאר את מלחמת האשורים בקדר. בני קדר מוצגים בתבליט אשורי זה כרגלים או רכובים בזוגות על גמלים, בניגוד לפרשי ומרכבות הסוסים האשורים. הם חמושים בקשתות פשוטות בניגוד לקשתות המורכבות האשוריות, ואינם מוגנים במגינים או בקסדות כמו הרגלים האשורים

עם עלייתו של אשורבניפל עמדו בראש ממלכת קדר יותע בן-חזאל, שהודח לפני כן בידי אסרחדון, ואשתו עָדִיָה - מלך הקדרים ומלכת הערבים. לאחר עליית אשורבניפל לשלטון, פנה יותע בבקשה לחדש את הברית בין שני הצדדים – להכריז אמונים לאימפריה האשורית, ובתמורה לחדש את שלטונו ולהחזיר את צלמי האלים הקדרים (בעיקר עתרשמין) למקומם, אחרי ששוב נלקחו בידי האשורים. בין אם היה זה בעקבות הפניה היזומה של יותע, או במסגרת חנינה כללית שמבצע מלך בעת הכתרתו, נעתר אשורבניפל לבקשה והברית בין הקדרים לאשורים חודשה.

ברית זו החזיקה למעלה מ-10 שנים, ובסוף שנות ה-50 של המאה השביעית לפנה"ס החלו הקדרים לפעול באמצעים צבאיים נגד האשורים. המלחמה בין הקדרים לאשורים התקיימה במספר גלים ובשלושה מוקדים גאוגרפיים – אזור עבר הירדן ודרום סוריה (שטחי אָמֻרֻ בלשון באשורים), אזור העיר בבל ובעיר הבירה האשורית, נינוה. להלן תיאור כרונולוגי של ההתרחשויות בשילוב הפרשנויות להן[72][73]:

  • בשלב ראשון, בשנת 652 לפנה"ס או מעט לפני כן, החל יותע בהתקפות צבאיות על שטחים במערב האימפריה – אזור עבר הירדן ודרום סוריה. בקרבות אלה נתקלו הקדרים בכוחות צבאיים אשוריים שהוצבו באזור, וכן בצבאות של ממלכות נאמנות לאשור, בעיקר מלך מואב, כָמָשְחָלְתָ. יותע נחל מפלה בקרב ונאלץ לברוח ולמצוא מקלט אצל נָתְנֻ מלך נָבָיוׄת. מסיבה לא ברורה (בין אם נבגד והוסגר לאשורים בידי נתנו, פותה במרמה להגיע לנינוה לבקש מחילה, או שחשב שאם יפנה למלך אשור, זה יחון אותו) הגיע יותע לנינוה בשנת 652 לפנה"ס. הוא נלכד שם והושם כבול בשלשלאות בשער העיר למען "יראו וייראו". גם אשתו של יותע, עדיה, נתפסה בידי האשורים לאחר שניסתה לברוח מהמחנה העורפי בו שהתה לשטח הקדרי וגם היא נשלחה לנינוה.
  • במקביל, ידוע על פעילות צבאית דומה של "מלך קדר" (כך כונה בתיעוד האשורי) אחר בשם עָמֻלָדִין. גם הוא הובס בקרב בידי מלך מואב, כמשחלתה, נתפס והובל עם אנשיו לשבי בנינוה. בתיעוד האשורי תוארה תבוסתו של עמולדין בסמוך לאירוע תפיסתה של עדיה, וקיימות פרשנויות שונות למקומו ולקשריו עם עדיה: פרשנות אחת גורסת שעמולדין היה מנהיג קדרי במקביל ליותע ופעל צבאית נגד האשורים באותה זירה ובמועד סמוך ליותע. מסיבה זו נתפסה עדיה בידי האשורים בסמוך ללכידתו בעת שהייתה במחנה עורפי. פרשנות שנייה גורסת כי עמולדין הפך למלך קדר מיד עם היוודע דבר שביו של יותע והוא הובס בקרב אחרי שיצא יחד עם עדיה להילחם באשורים כדי לשחרר את המלך שהחליף. על פי גרסה זו, המלך השבוי בנינוה לא היה יותע אלא עואית בן-ברדדה – יורש נוסף של יותע.
  • בשלב שני, סביב 651 לפנה"ס, עם תחילת המרד הבבלי בראשות אחיו העוין של אשורבניפל, שָמָש–שֻם-אֻכין, התגייסו הקדרים לעזרת הבבלים (כפי שהיה בתקופת סנחריב) ונשלחו שני מנהיגים צבאיים, האחים אָבִיָת (אביתע) ו-אָיִמֻו בני תֶאְרִי להילחם תחת פיקוד הבבלים. במהלך מסעם לבבל, או לאחר שהגיעו אל העיר, נחלו המורדים מפלות, ועקב המצור האשורי על העיר החליט אביתע להסגיר את עצמו לאשורים בנינוה בתקווה שיצליח לשכנעם למחול לו. אשורבניפל, כנראה ראה בכך הזדמנות לחולל שינוי לטובתו בממלכת קדר. הוא מחל לאביתע ושלח אותו חזרה לקדר כמלך ממונה במקומו של יותע בן-חזאל, שנשאר שבוי בנינוה. אימו בן-תארי, אחיו של אביתע לקרב, הוצא להורג בידי האשורים - פשטו את עורו בעודו בחיים.
  • במקביל לכהונת מלכותו של אביתע, מופיע בתיעוד האשורי אחיינו של יותע בן-חזאל, עואית בן-ברדדה. גם הוא מופיע בתיעוד כ"מלך הערבים", ופעם אחת גם כמלך קבוצת שבטים בשם סֻמֻאָן. יש חוקרים הגורסים שעואית בן-ברדדה היה היורש האמתי של יותע בקדר, היה בעלה של עדיה, וגם הוא נשבה בידי האשורים. בהתאם לגישה זו, מסע המלחמה של עמולדין ועדיה נגד אשור היה כדי לשחרר אותו, ואביתע ירש את מקומו עקב יחסיו הטובים עם האשורים בעקבות כניעתו בפרשת הקרב בבבל. פרשנות אחרת גורסת שעואית בן-ברדדה ואביתע כיהנו במקביל כמלכי קדר, עואית כמנהיג ממוצא קדרי ואביתע כממונה מטעם אשור, ושניהם ירשו את מקומו של יותע.
  • בכל מקרה, באמצע שנות ה-40 של המאה השביעית החליטו הקדרים ושבטים ערביים אחרים למרוד שוב באשורים, על רקע התמקדות הצבא האשורי במלחמה בעילם וירידה בנוכחות האשורית במערב האימפריה. כשהתפנה הצבא האשורי מהמלחמה במזרח, יצא למסע מלחמה גדול במערב נגד שורה ארוכה של שבטים ערביים, בהם גם הקדרים. על פי התיאור האשורי, שוב הובסו הקדרים ומלכיהם הודחו.
דברי ירמיהו אודות מסע המלחמה של נבוכדנצר נגד הערבים (599 לפנה"ס)

" כח לְקֵדָר וּלְמַמְלְכוֹת חָצוֹר, אֲשֶׁר הִכָּה נבוכדראצור (נְבוּכַדְרֶאצַּר) מֶלֶךְ-בָּבֶל--כֹּה, אָמַר יְהוָה: קוּמוּ עֲלוּ אֶל-קֵדָר, וְשָׁדְדוּ אֶת-בְּנֵי-קֶדֶם. כט אָהֳלֵיהֶם וְצֹאנָם יִקָּחוּ, יְרִיעוֹתֵיהֶם וְכָל-כְּלֵיהֶם וּגְמַלֵּיהֶם יִשְׂאוּ לָהֶם; וְקָרְאוּ עֲלֵיהֶם מָגוֹר, מִסָּבִיב. ל נֻסוּ נֻּדוּ מְאֹד הֶעְמִיקוּ לָשֶׁבֶת, יֹשְׁבֵי חָצוֹר--נְאֻם-יְהוָה: כִּי-יָעַץ עֲלֵיכֶם נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל, עֵצָה, וְחָשַׁב עליהם (עֲלֵיכֶם), מַחֲשָׁבָה. לא קוּמוּ עֲלוּ, אֶל-גּוֹי שְׁלֵיו יוֹשֵׁב לָבֶטַח--נְאֻם-יְהוָה; לֹא-דְלָתַיִם וְלֹא-בְרִיחַ לוֹ, בָּדָד יִשְׁכֹּנוּ. לב וְהָיוּ גְמַלֵּיהֶם לָבַז, וַהֲמוֹן מִקְנֵיהֶם לְשָׁלָל, וְזֵרִתִים לְכָל-רוּחַ, קְצוּצֵי פֵאָה; וּמִכָּל-עֲבָרָיו אָבִיא אֶת-אֵידָם, נְאֻם-יְהוָה."

ספר ירמיהו, פרק מט’, פסוקים כח’-לב’.[74]

אם כן, למרות הפרשנויות השונות להתרחשויות ההיסטוריות, ברור כי התרחשו מספר גלים של לחימה:

  • התקפה הצבאית של הקדרים על מערב האימפריה בסוף שנות ה-50 של המאה השביעית.
  • סיוע צבאי של הקדרים למרד הבבלי של שמש-שום-אוכין נגד האשורים בין סביב 650 לפנה"ס.
  • התקפה קדרית נוספת באמצע שנות הארבעים של המאה השביעית לפנה"ס במערב האימפריה שבעקבותיה כיבוש אשורים גדול, ושוב תבוסה צבאית וחורבן של נווי המדבר הערביים באזור.

באשר לאיוש תפקיד מלכי קדר קיימות שתי פרשנויות עיקריות:

  • יותע בן-חזאל –> עואית בן-ברדדה ועדיה –> עמולדין ועדיה –> אביתע.
  • יותע בן חזאל ועדיה, במקביל לעמולדין –> עואית בן-ברדדה, במקביל לאביתע. ייתכן שקיים פער בין מלך שמונה בתהליך פנימי בקדר לבין מלך שמונה בידי האשורים. פער שיצר כפילות בו-זמנית.

מתקופה זו עד התמוטטות האימפריה האשורית כ-30 שנה אחר-כך, לא ידוע דבר על המתרחש בממלכת קדר. חוקרים העלו את האפשרות שבמסע המלחמה האחרון הזה איבדה קדר את עצמאותה באופן זמני, וניהול נווה המדבר וצירי התנועה והמסחר המדבריים נעשה בידי מושלים אשוריים.[75]

תקופת האימפריה הנאו-בבלית

בתקופה הבבלית מוזכרים שוב ערבים בהקשר של מרד ומלחמה עם הבבלים, אם כי אין עדות ברורה לכך שמדובר דווקא בקדרים ולא בשבטים ערביים אחרים. בכרוניקות הבבליות, בתקופת נבוכדנצר השני בשנת 599 לפנה"ס, מוזכר מסע מלחמה בבלי נגד מרידה ערבית שעיכבה את היציאה של הצבא הבבלי לדכא את המרד היהודאי של יהויקים.[76][77] הד אפשרי לאפיזודה זו נמצא בדבריו של ירמיהו על מלחמת נבוכדנצר נגד קדר וחצור וההרס שהותירו הבבלים בקרב שבטים אלו. הכוונה ב"חצור" היא כנראה ל"חצרים" – שמשמעותה ערי פרזות.[74] הד נוסף לאירוע זה ניתן למצוא בספר יהודית, בו מוזכר מסע צבאי של נבוכדנצר לממלכות באזור דרום סוריה, עבר הירדן והנגב.[78]

ספר יהודית על מסע המלחמה של נבוכדנצר נגד הערבים

(כ) וייסע מנינוה דרך שלשת ימים, עד ערבות בקתילש. ויחן תחת ההר משמאל לקיליקיא. (כא) ומשם נסע עם כל מחנהו ורכבו ופרשיו על ההרים. (כב) ויהפוך את פוט ולוד ויַשחת כל בני תרשיש ואת בני ישמעאל היושבים בקצה המדבר מנגב לחילון. (כג) ויעבר את נהר פרת, וילך פדנה ארם, ויהרוס כל עיר מבצר מנחל ארנון ועד הים. (כד) ויכבוש את כל גבולי קיליקיא, וכל המתייצבים לפניו הכה לפי חרב. ויבוא עד הרי יפת אשר מנגב לארץ ערב. (כה) ויסובב כל יושבי מדין, ויצת אש באוהליהם, וישחת את מגרשיהם. (כו) ויהי בעת הקציר וירד לדמשק, ויבער את קָמַת העיר, ויחרם כל צאן ובקר. (כז) את העיר שללו ויבוזו ואת שדותיה השחיתו, וכל איש בחור הכו לפי חרב.

ספר יהודית, פרק ב’, פסוקים כ’-כז’.[79]

מסעו של נבונאיד לצפון ערב, בדגש על תימא, משנת 555 לפנה"ס למשך 10 שנים, השפיע גם על גורלה של ממלכת קדר. בדרכו לתימא בשנה השלישית למסעו מוזכרת אפשרות שנבונאיד כבש את העיר דומה, (קיימת מחלוקת אם העיר המוזכרת בתיעוד הבבלי היא בכלל דומא או יישוב אחר באדום). בנוסף, חוקרים מעריכים שנבונאיד לא יכול היה לבסס את שליטתו על מרחבי צפון חצי האי ערב ללא השתלטות או שליטה כלשהי בעיר הבירה הקדרית.[35] על רקע זה עולה האפשרות שממלכת קדר העבירה את מוקד פעילותה צפון מערבה למרחב ממלכות מואב, עמון ואזור החורן, ולא נטמעו ישירות בממלכתו של נבונאיד. אין הדבר מצביע בהכרח על שליטה של נבונאיד בקדר. יתרה מזו, גם בתעודות בבליות על פועלו של נבונאיד עולה שבעת שהותו במרחב תימא ודרומה, הצהירו מלכי ערב נאמנות לו ולמלכותו. נראה שממקומו בצפון חצי האי ערב, ניהל נבונאיד יחסים של שליט אימפריה עם שוכני השטחים הערביים בעבר הירדן ובצפון המדבר הסורו-ערבי, ובהם קדר.[80]

הד להתרחבות השפעתה של קדר בעבר הירדן ניתן למצוא בדבריו של הנביא יחזקאל, ממקום מושבו בגולת בבל, על השתלטות בני קדם על מואב ועמון, תוך אנלוגיה לכינויה של ממלכת קדר כאל "בני קדם" (כינוי המייחס למילה "קדם" במשמעות "מזרח" ומיקומם של הקדרים ממזרח ליהודה).[81] באותו ציטוט מתאר יחזקאל גם את קריסת אדום והשתלטות דדן ותימא בשטחה, בין אם ערים אלה נכללו באותה תקופה בשטחי השליטה של מלכת קדר ובין אם לא.[38][82]

דברי הנביא יחזקאל על השתלטות הקדרים על מואב ועמון

א וַיְהִי דְבַר-יְהוָה, אֵלַי לֵאמֹר. ב בֶּן-אָדָם, שִׂים פָּנֶיךָ אֶל-בְּנֵי עַמּוֹן; וְהִנָּבֵא, עֲלֵיהֶם. ג וְאָמַרְתָּ לִבְנֵי עַמּוֹן, שִׁמְעוּ דְּבַר-אֲדֹנָי יְהוִה: כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה יַעַן אָמְרֵךְ הֶאָח אֶל-מִקְדָּשִׁי כִי-נִחָל, וְאֶל-אַדְמַת יִשְׂרָאֵל כִּי נָשַׁמָּה, וְאֶל-בֵּית יְהוּדָה, כִּי הָלְכוּ בַּגּוֹלָה. ד לָכֵן הִנְנִי נֹתְנָךְ לִבְנֵי-קֶדֶם לְמוֹרָשָׁה, וְיִשְּׁבוּ טִירוֹתֵיהֶם בָּךְ, וְנָתְנוּ בָךְ, מִשְׁכְּנֵיהֶם; הֵמָּה יֹאכְלוּ פִרְיֵךְ, וְהֵמָּה יִשְׁתּוּ חֲלָבֵךְ. ה וְנָתַתִּי אֶת-רַבָּה לִנְוֵה גְמַלִּים, וְאֶת-בְּנֵי עַמּוֹן לְמִרְבַּץ-צֹאן; וִידַעְתֶּם, כִּי-אֲנִי יְהוָה. {פ} ו כִּי כֹה אָמַר, אֲדֹנָי יְהוִה, יַעַן מַחְאֲךָ יָד, וְרַקְעֲךָ בְּרָגֶל; וַתִּשְׂמַח בְּכָל-שָׁאטְךָ בְּנֶפֶשׁ, אֶל-אַדְמַת יִשְׂרָאֵל. ז לָכֵן הִנְנִי נָטִיתִי אֶת-יָדִי עָלֶיךָ, וּנְתַתִּיךָ לבג (לְבַז) לַגּוֹיִם, וְהִכְרַתִּיךָ מִן-הָעַמִּים, וְהַאֲבַדְתִּיךָ מִן-הָאֲרָצוֹת; אַשְׁמִידְךָ, וְיָדַעְתָּ כִּי-אֲנִי יְהוָה. {פ} ח כֹּה אָמַר, אֲדֹנָי יְהוִה: יַעַן, אֲמֹר מוֹאָב וְשֵׂעִיר, הִנֵּה כְּכָל-הַגּוֹיִם, בֵּית יְהוּדָה. ט לָכֵן הִנְנִי פֹתֵחַ אֶת-כֶּתֶף מוֹאָב, מֵהֶעָרִים--מֵעָרָיו, מִקָּצֵהוּ: צְבִי, אֶרֶץ בֵּית הַיְשִׁימֹת--בַּעַל מְעוֹן, וקריתמה (וְקִרְיָתָיְמָה). י לִבְנֵי-קֶדֶם עַל-בְּנֵי עַמּוֹן, וּנְתַתִּיהָ לְמוֹרָשָׁה, לְמַעַן לֹא-תִזָּכֵר בְּנֵי-עַמּוֹן, בַּגּוֹיִם. יא וּבְמוֹאָב, אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים; וְיָדְעוּ, כִּי-אֲנִי יְהוָה. {פ} יב כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, יַעַן עֲשׂוֹת אֱדוֹם בִּנְקֹם נָקָם לְבֵית יְהוּדָה--וַיֶּאְשְׁמוּ אָשׁוֹם, וְנִקְּמוּ בָהֶם. יג לָכֵן, כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, וְנָטִתִי יָדִי עַל-אֱדוֹם, וְהִכְרַתִּי מִמֶּנָּה אָדָם וּבְהֵמָה; וּנְתַתִּיהָ חָרְבָּה מִתֵּימָן, וּדְדָנֶה בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ. יד וְנָתַתִּי אֶת-נִקְמָתִי בֶּאֱדוֹם, בְּיַד עַמִּי יִשְׂרָאֵל, וְעָשׂוּ בֶאֱדוֹם, כְּאַפִּי וְכַחֲמָתִי; וְיָדְעוּ, אֶת-נִקְמָתִי--נְאֻם, אֲדֹנָי יְהוִה.

ספר יחזקאל, פרק כה’, פסוקים א’-יד’[83]

תקופת השושלת האחמנית בפרס

עם הקמת האימפריה הפרסית (השושלת האחמנית) לאחר ניצחון כורש השני את בבל ב-539 לפנה"ס, מופיעות עדויות על פעילות ערבית במרחב המזרח הקרוב הקדום, כולל אזכור מפורש אחד של ממלכת קדר. מהתיעוד הפרסי ומעדותו של הרודוטוס על תקופה זו, זכו השבטים הערביים למעמד איתן במיוחד בתקופה הפרסית, עד כי לא שלמו מסים קבועים לבירת האימפריה, אלא חלקים מרווחיהם הרבים מהשליטה על המסחר בדרך הבשמים ובציר המפרץ הפרסי מערבה.[84] בנוסף, קיימות אינדיקציות להשתלבותם של ערבים (לא ברור אם קדרים) גם בצבא הפרסי.[85] בכלל זה סיפר הרודוטוס על העזרה שהגישו הערבים לכנבוזי השני במסעו דרך מדבריות הנגב וחצי האי סיני למצרים בשנת 525 לפנה"ס, בדומה לסיוע שקיבל אסרחדון במסע דומה.[86][87]

עדות לשינויים במעמדה של קדר בתקופה הפרסית, בעקבות נפילת האימפריה הבבלית, ניתן למצוא גם בנבואתו של ישעיהו על אודות שינוי במעמד דדן, תימא וקדר:

(ט) וְהִנֵּה-זֶה בָא רֶכֶב אִישׁ, צֶמֶד פָּרָשִׁים; וַיַּעַן וַיֹּאמֶר, נָפְלָה נָפְלָה בָּבֶל, וְכָל-פְּסִילֵי אֱלֹהֶיהָ, שִׁבַּר לָאָרֶץ. (י) מְדֻשָׁתִי, וּבֶן-גָּרְנִי: אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי, מֵאֵת יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל--הִגַּדְתִּי לָכֶם. (יא) מַשָּׂא, דּוּמָה: אֵלַי, קֹרֵא מִשֵּׂעִיר, שֹׁמֵר מַה-מִּלַּיְלָה, שֹׁמֵר מַה-מִּלֵּיל. (יב) אָמַר שֹׁמֵר, אָתָה בֹקֶר וְגַם-לָיְלָה; אִם-תִּבְעָיוּן בְּעָיוּ, שֻׁבוּ אֵתָיוּ. (יג) מַשָּׂא, בַּעְרָב: בַּיַּעַר בַּעְרַב תָּלִינוּ, אֹרְחוֹת דְּדָנִים. (יד) לִקְרַאת צָמֵא, הֵתָיוּ מָיִם; יֹשְׁבֵי אֶרֶץ תֵּימָא, בְּלַחְמוֹ קִדְּמוּ נֹדֵד. (טו) כִּי-מִפְּנֵי חֲרָבוֹת, נָדָדוּ; מִפְּנֵי חֶרֶב נְטוּשָׁה, וּמִפְּנֵי קֶשֶׁת דְּרוּכָה, וּמִפְּנֵי, כֹּבֶד מִלְחָמָה. (טז) כִּי-כֹה אָמַר אֲדֹנָי, אֵלָי: בְּעוֹד שָׁנָה כִּשְׁנֵי שָׂכִיר, וְכָלָה כָּל-כְּבוֹד קֵדָר. (יז) וּשְׁאָר מִסְפַּר-קֶשֶׁת גִּבּוֹרֵי בְנֵי-קֵדָר, יִמְעָטוּ: כִּי יְהוָה אֱלֹהֵי-יִשְׂרָאֵל, דִּבֵּר.[88]

יש הרואים בהתייחסות זו עדות לחזרת שיירות דדן דרך שטחי אדום עליהם השתלטו בתקופה הבבלית (כפי שצוטט גם בספר יחזקאל – ראו לעיל) דרומה לכיוון תימא, בשל חששם מתקיפה של ממלכת קדר מצפון. על פי פרשנות זו, לאחר נסיגת נבונאיד מצפון ערב ונפילת האימפריה הבבלית לאחר מכן, שיקמה קדר את מעמדה והתרחבה מהשטחים עליהם השתלטה בצפון עבר הירדן, דרומה, ומשם גם מערב לסיני ולכיוון מצרים.[89]

במקרא מוזכר "גשם הערבי" שהפעיל את השפעתו אצל הפרסים למניעת הקמת בית המקדש ושיקום חומות ירושלים בידי היהודאים ששבו מגלות בבל.[90] הזכרת המנהיגים האזוריים שהתנגדו לפיתוחה של יהודה בתקופת דריווש הראשון, מעלה אפשרות שמדובר ביחידות פוליטיות שהקיפו את יהודה – סנבלט השומרוני מצפון, טוביה העמוני מצפון-מזרח וגשם הערבי מדרום (נגב ודרום עבר הירדן).[91] מבחינה זו, מדובר בהמשך הנוכחות הקדרית מהתקופה הנאו-בבלית. שמו של גשם עלה בשתי כתובות נוספות מאותה תקופה:

  • בכתובת שנמצאה בכאבור אל-ג’ונדי צפונית לעיר דדן, ומקובל לתארכה לאמצע המאה החמישית לפנה"ס, מוזכר גשם בן שחר יחד עם אדם לא מזוהה שהיה מושל ("פחת") של דדן. חוקרים העלו אפשרות שמדובר בגשם מלך קדר שהוזכר במקורות האחרים, אולם מכיוון שהכתובת מקוטעת קשה להגדיר בבירור שבו מדובר.[92]
  • בקערת כסף שהתגלתה באתר תל-מסחותה ליד איסמעיליה - ואדי תומילאט, ממזרח לדלתת הנילוס במצרים, התגלתה כתובה בארמית – "זו המינחה שהביא קָיִנֻ בר גָשְמֻ מלך קדר לחָאן-אִללָת". קערה זו הייתה אחת מארבע שנמצאו באתר עם הקדשות לאלה חאן-איללת וניתוח הסגנון האמנותי של הקערות, כמו גם ניתוח פלאוגרפי של הכתובות עצמן, מתארך את הקערה לסוף המאה החמישית לפנה"ס – אמצע התקופה הפרסית-אחמנית.[93] ההערכה היא כי מדובר בעדות לקיומו של בסיס חיל-מצב קדרי במזרח מצרים המתייחס לגָשְמֻ מלך קדר, המוכר מהמקרא כגשם הערבי.[94]

אין לדעת בוודאות האם גשם בשלוש התעודות הוא אותו אדם, אולם ברור שקיימת קירבה כרונולוגית ונסיבתית ביניהם. על בסיס הערכה זו מעריכים חוקרים ששטחי השפעתה ושליטתה של ממלכת קדר בתקופה האחמנית השתרעה מדרום מסופוטמיה במזרח עד מזרח מצרים במערב, כולל הנגב וסיני.[95] פריסה זו אפשרה לממלכה הערבית לשלוט במוצא המערבי של דרכי המסחר בבשמים ובתבלינים מדרום ערב ומוצרים אחרים מדרום מסופוטמיה, אל מצרים ושאר העולם במערב.[96]

קיימת עדות נוספת לקיומה של ממלכת קדר וקשריה עם הממלכות הקרובות בחצי האי ערב. ארבעה מסמכים שהתגלו באזור ממלכת מָעִין בדרום חצי האי ערב הזכירו שלוש נשים מממלכת קדר שהוצעו לנישואין במעין. אמנם, תעודות אלה אינן מתוארכות, אולם ידוע כי מעין עצמה התקיימה בין המאה השישית למאה השנייה לפנה"ס (כלומר, בתקופה הפרסית וההלניסטית).[97]

דעיכה והעלמות

אין מידע מבוסס על נסיבות שקיעתה של ממלכת קדר, מעבר לממצאים ארכאולוגיים ועדויות רבות להתחזקותם של הנבטים במאה השלישית לפנה"ס באזור צפון מערב חצי האי ערב, דרום ירדן והנגב. נראה, אם כן, שהנבטים השתלטו על שטחי ההשפעה של ממלכת קדר ודחקו אותה תחילה למוקד ההיסטורי שלה סביב נווה המדבר בדומה, ובמאה הראשונה לפנה"ס אף מחוץ לנווה מדבר זה. עדות לממלכה באזור מצומצם זה במאה הראשונה לספירה ניתן למצוא בחיבורו של פליניוס הזקן, תולדות הטבע, שם מזכיר פליניוס את קדר בשם "Cedrei" מזרחית לנבטים ודרומית לסוריה.[98][86] בחפירות ארכאולוגיות שבוצעו בדומא ב-2010 נחשפה בנייה נבטית במרכז דומא מהמאה הראשונה לספירה, שמעידה, להערכת החופרים, על כיבוש נבטי של העיר והשתלטות שלהם על מוקדי הכוח שהיו בעבר בידי הקדרים.[99] בכל מקרה, לפחות מהמאה השנייה לפנה"ס, וייתכן שכמאתיים שנה לפני כן, דעכה השפעתה של קדר, והדומיננטיות על צומתי מפתח בצירי המסחר באזור עברה לנבטים.

רשימת מלכי ומלכות קדר והערבים

מלך מלכה תואר תקופה שליט האימפריה הדומיננטית
זָבִיבָה מלכת הערבים 740-735 לפנה"ס שלמנאסר החמישי ותגלת פלאסר השלישי (אשור)
שָמְשִי מלכת הערבים 735-710 לפנה"ס תגלת פאסר השלישי ו-סרגון השני (אשור)
בָאסְקֻנֻ יָתִיָה מלכת הערבים 710-695 לפנה"ס סרגון השני וסנחריב (אשור)
חָזָאֶל תֶלְחֻנֻ מלך ומלכת הערבים 695-690 לפנה"ס סנחריב (אשור)
חזאל מלך קדר 690-677 לפנה"ס סנחריב ואסרחדון (אשור)
יָוֻתָע בן חזאל תָבֻעָ ו-עָדִיָה מלך קדר ומלכת הערבים 677-652 לפנה"ס אשורבניפל (אשור)
עָמֻלָדִין מלך קדר 652-651 לפנה"ס אשורבניפל (אשור)
אָבִיָתָע בן תֶאְרִי מלך קדר 651-644 לפנה"ס אשורבניפל (אשור)
עֻאָיִת בן-בִרְדָדָה מלך קדר 651-644 לפנה"ס אשורבניפל (אשור)
גָשְמֻ בר שָחָר מלך קדר המאה השישית דריוש הראשון (פרס)
קָיִנֻ בר גָשְמֻ מלך קדר המאה החמישית ארתחששתא הראשון (פרס)

מצב גאופוליטי

מיקומה הגאוגרפי ומהותם של שבטי ממלכת קדר קבעו במידה רבה את מעמדה ואת האתגרים עמם התמודדה הממלכה בזירה האזורית. קדר שכנה על שני צירי המסחר – ציר מזרח-מערב, מדרום מסופוטמיה למצרים ולים התיכון מצד אחד, וציר דרום-צפון, מדרום ערב דרך הנגב וחצי האי סיני למצרים ולנמלי הים התיכון מצד שני. שילוב זה זימן לקדר הזדמנויות כלכליות משמעותיות ומיצב את מעמדה כחוליה קריטית במסחר במזרח הקרוב הקדום. יש חוקרים הרואים במיקום זה את המפתח להישרדותה, למרות המאבקים הקשים עם האימפריות המסופוטמיות, ולמעמדה החזק בתקופה הפרסית.[100]

מאידך, חשיבות כלכלית-אסטרטגית זו הפכה אותה לחיונית גם לשגשוג האימפריות המסופוטמיות, והיוותה תמריץ, בעיקר לאשורים, להמשיך ולהשקיע משאבים צבאיים בשליטה והכנעה של הקדרים במטרה לשלוט על צירי הסחר הרווחיים הללו.[101] למעשה, נטען בחלק מהמקורות שהסיבה להיתקלויות הראשונות של האשורים במאה התשיעית עם מורדים ערבים דווקא במרחב הסורי ולא בחצי האי ערב, היא משום שציר המסחר הראשון אותו ניהלו שבטים ערביים מחצי האי ערב למסופוטמיה ומסחר אחר מאזור כנען ופיניקיה למסופוטמיה, התנהל בציר עוקף – מחצי האי ערב צפונה דרך ואדי סירחאן לסוריה ומשם מזרחה למסופוטמיה, ולא ציר עוקף מדבר נאפוד דרך הערים דומא וח’יל.[102]

אופי השבטים שהרכיבו אותה השפיע במידה רבה על אופי התנהלות הממלכה ועל היחסים המורכבים שניהלה עם שאר הממלכות והמסגרות העל שבטיות הנוודיות במדבר הסורו-ערבי והנגב וסיני. מצד אחד קירבה תרבותית זו אפשרה שיח קרוב והשפעות דתיות, לשוניות ותרבותיות. מצד שני העמיד אותה בתחרות לשליטה על צירי המסחר, אך גם דרש ממנה לשתף פעולה כדי לשמור על רצף צירי הסחר. על רקע זה נמצאו עדויות לקשרים בין קדר לכל הממלכות במערב חצי האי ערב, מסבא ומעין בדרום ועד דדן בצפון, וייתכן שרואים רמז לקשרים עם הממלכות הסוריות בעצם שמו של מלך קדר, חזאל – שם המוכר היטב מהממלכות הארמיות בסוריה ומהתרבות המערב שמית, שבה שימש אל כאב פנתאון האלים הכנעני.

כלכלה

אמנם אין בנמצא טקסטים או ממצאים ארכאולוגיים שמקורם בממלכת קדר עצמה המספקים מידע על אורח חייהם של אנשי קדר, אך מניתוח מאפייני המנחות והמסים ששילמו מלכי קדר לאימפריה האשורית ניתן ללמוד על מאפייני הרכוש שהיה ברשותם, וכפועל יוצא על עיסוקיהם הכלכליים.[103] בכתובות האשוריות הראשונות שבהן מוזכרת גם זוביבה, מלכת הערבים באמצע המאה השמינית לפנה"ס, מפורטות מנחות ממספר מלכים, ובולטים בהיעדרם ברשימת המנחות בשמים ותבלינים המשקפים מסחר בציר דרום-צפון - מחצי האי ערב ללבנט.[104] על בסיס זה מעריכים שבתקופה זו פעלה קדר בצפון חצי האי ערב, וכלכלתה התבססה על שליטה בחלק מהמסחר בציר מערב-מזרח מדרום מסופוטמיה למצרים ולדרום הלבנט,[103] בנוסף לעיסוק בתחומי הכלכלה המסורתיים של שבטי נוודים.

בשלב מאוחר יותר, מתקופת מלכותה של המלכה שמשי, מוזכרים כבר בשמים ותבלינים במנחות הקדרים לאימפריה האשורית. על סמך זה מעריכים חוקרים שבתקופה זו השתלטה קדר גם על חלק מציר המסחר דרום-צפון - מדרום חצי האי ערב לאזור הלבנט וממנו למצרים. נתיב מסחר זה מוכר כדרך הבשמים, וסחורות מסוג זה היו דומיננטיות בו. אין הכוונה לשליטה מלאה על הציר, אלא לכל הפחות על חלקו הצפוני - צפון-מערב חצי האי ערב, הנגב וסיני.[105]

מעבר לאלה, התבססה כלכלת השבטים בפדרציה של קדר גם על התוצרים המסורתיים של נוודים - גידול צאן וגמלים ותוצריהם. הדבר בא לידי ביטוי, לדוגמה, בספר יחזקאל, בו מתאר הנביא את היחסים הפוריים שיהיו לעם ישראל, ובתוך כך מפרט את העמים ואת תחומי כלכלת הליבה של כל אחד מהם. לגבי קדר הוא מציין: "עֲרַב וכָל-נְשִׂיאֵי קֵדָר, הֵמָּה סֹחֲרֵי יָדֵךְ; בְּכָרִים וְאֵילִם וְעַתּוּדִים, בָּם סֹחֲרָיִךְ".[106] כלומר, עיסוקם בסחר בצאן.

נראה שכלכלת הקדרים התאפיינה בשילוב בין משק נוודי אופייני (צאן וגמלים) עם מסחר ושליטה על צירי מסחר באזור שליטתה. תחומי העיסוק המסורתיים הנוודיים סיפקו להם יתרון יחסי מול שבטים אחרים, אולם השליטה בצירי המסחר הביאה להם עושר רב, והייתה במידה רבה אחת הסיבות המרכזיות מדוע לאורך כל היסטוריית הקונפליקטים של קדר עם האימפריות השולטות במרחב, הקפידו האשורים, הבבלים והפרסים לא להשמיד או להחריב את שבטי הממלכה, כדי לא לאבד את הרווחים הגבוהים מהמסחר בו התמחו. נראה שזו גם הסיבה שבתקופת האימפריה האחמנית זכו הקדרים למעמד מיוחד ביחסיהם עם הפרסים ולא נדרשו לשלם את המסים הרגילים ששילמו שאר הפחוות באימפריה, אלא שיתפו את הפרסים בחלק מרווחיהם, ובכך נהנו מחופש פעולה בשל הערך הרב של המסחר בו שלטו.

שלטון

אין מידע מפורט העוסק באופי השלטון הקדרי והרכבו, אולם ניתן להסיק מהכתובות המסופוטמיות על מספר מאפיינים מרכזיים של ממלכת קדר:

  • בכל האזכורים של מנהיגי הישות הקדרית בתעודות המסופוטמיות נזכרו מספר תארים קונקרטיים – "מלכת הערבים", "מלך הערבים", ו"הקדרים" (קָדִרִ). כלומר, לפחות בעיני האשורים בתקופה הנאו-אשורית, מדובר בממלכה עם מלך או מלכה שהם שליטיה של ישות מדינית זו. גם בכתובת על הקערה שנמצאה בתל-מסחותה במזרח הדלתה המצרית במאה החמישית לפנה"ס, מוזכר גשם כ"מלך קדר". כלומר, גם בתיאור העצמי של הקדרים, מוכרת קדר כממלכה.
  • עם זאת, לא ברור מה הייתה מידת הלכידות הפנימית והאינטגרציה של השבטים בישות המדינית הקדרית והאם הייתה ממלכה במתכונת שהייתה נהוגה בשאר הממלכות באזור, כלומר מסגרת פדרטיבית גמישה של שבטים.[107] או מסגרת קונפדרטיבית-פונקציונאליות בעיקר בתחום הכלכלי.[108] באופן כללי, קיימת תמימות דעים במחקר שהממלכות במרחב הערבי ובחצי האי ערב בתקופה זו התנהלו במסגרת פדרטיבית ולא כממלכה היררכית רגילה (לדוגמה, ממלכת מגן שבדרום-מזרח חצי האי ערב). ביטוי למבנה הפדרטיבי הזה ניתן למצוא בתיאורו של יחזקאל את הקדרים: "עֲרַב וְכָל-נְשִׂיאֵי קֵדָר, הֵמָּה סֹחֲרֵי יָדֵךְ; בְּכָרִים וְאֵילִם וְעַתּוּדִים, בָּם סֹחֲרָיִךְ".[106] תיאור זה יכול להתפרש כביטוי לקיומם של מנהיגים רבים בתוך המסגרת הקדרית, כגון, מנהיגי השבטים. ייתכן שמסגרת כזו היא המפתח להבנת אפשרות קיומם של מספר "מלכי קדר" בו זמנית בתיעוד האשורי.
  • בחלק ניכר מתקופת קיומה של הממלכה התייחסו התעודות האשוריות ל"מלכת הערבים" כמלכה שליטה אפקטיבית, שייצגה את כלל הממלכה מול האימפריה האשורית. תופעה זו איננה ייחודית לקדר בלבד, וידוע על קיומן של מלכות שליטות גם בממלכות אחרות בחצי האי ערב, כפי שבא לידי ביטוי בנתונים שסיפקו תעודות מתקופת אסרחדון על מסע המלחמה שלו בחצי האי ערב (לא בשטחי קדר).[109] אין בכך כדי להעיד על המבנה החברתי של השבטים בממלכה, או על מעמדן של הנשים בו, או על ריבוד חברתי כלשהו של החברה הקדרית. ההערכות על היבטים אלה מוגבלות למחקר אנתרופולוגי כללי על חברות נוודיות.
  • בנוסף, קיימות התייחסויות ברורות בתיעוד האשורי לסגנון של שלטון דואלי – מלכה ומלך שלעתים הם אחים ולעתים בני זוג. מפרשת הגלייתה של תלחונו, "מלכת הערבים", לנינוה בידי סנחריב מלך אשור, יחד עם צלמיות אלי הערבים, עולה האפשרות שהמלכה הייתה גם הכוהנת הראשית או הסמכות הדתית הבכירה בממלכה. כמו כן, כשהוזכרו מלכות הערבים, היה זה גם בהקשר של מנחות שהעבירו למלכי אשור, ועולה אפשרות שהן היו אחראיות בעיקר על העניינים האזרחיים-כלכליים של הממלכה.[110] מאופן תיאור חזאל, שותפה לשלטון של תלחונו, כדמות שהנהיגה את הצבא הערבי במרד נגד האשורים, עולה האפשרות שהדמות הגברית בשלטון הדואלי הייתה אחראית בעיקר על ענייני הצבא והמלחמה. עם זאת, אין מידע על מבנה הצבא ואופן פעולתו מעבר לשימוש בגמלים כאמצעי ניוד ושינוע מרכזי ועל יכולת תמרון גבוהה בשטח מדברי.

דת ופולחן

תבליט של האלה אללת ממקדש בעל שמין בתדמור מהמאה הראשונה לפנה"ס.

כבמרבית החברות באלף הראשון לפנה"ס, הדת הקדרית הייתה דת פוליתאיסטית והושפעה משאר הדתות במרחב הערבי והשמי. הפולחן נוהל בראש ובראשונה בידי הכוהנת הגדולה אשר שימשה גם כמלכת הממלכה, בין אם כמלכה ראשית, או במסגרת הנהגה דואלית עם מלך. לדת הייתה חשיבות רבה בניהול הממלכה, כפי שניתן לראות במקרה של הגליית תלחונו וצלמי האלים לנינוה והמאמצים של יותע בן חזאל להחזיר אותם לקדר. מכיוון שמדובר בחברה נוודית בעיקרה, הפולחן התקיים במרחבים הפתוחים, אולם על פי מקורות ערביים היה גם מקדש נייח קבוע בבירת הממלכה בנווה המדבר בדומה.

הצצה לפנתאון האלים הקדרי במאה השביעית לפנה"ס התאפשרה בפרשת הגליית צלמי האלים של תלחונו בידי סנחריב מלך אשור ב-690 לפנה"ס. בכתובת מתקופת אסרחדון על החזרת הצלמים, מצוינים שמות האלים בפנתאון:

  • אָָתר-זָמָא̣ין או "עָתָרְשָמָיִן": מוזכרת ראשונה בכתובת, ככל הנראה בשל בכירותה בפנתאון. עתרשמין מוכרת גם כאלה בכירה בתרבויות נוודיות אחרות באזור. שמה מתורגם ל"כוכב הבוקר של השמיים",[111] או לעשתורת של השמיים. על פי פרשנות אחת, מרכיב השמיים בשמה קשור גם לשמותיהם של אלים בכירים אחרים במזרח הקרוב הקדום, כגון "בעלשמים" – "בעל של השמיים" מתרבויות הלבנט. קשר זה רלוונטי משום ההערכה שמקור שמה באלה עשתורת – זוגתו של האל הכנעני בעל.[112] מרכזיותה באה לידי ביטוי בכינוי האשורי לממלכת קדר – "העם של האלה עתרשמין" (אָלֻ שָה עָתָרְשָמָיִן[113]). יש הרואים בפולחן לאלה כגון זו, בעלת דומיננטיות בקרב שבטים רבים סביב קדר, כלי ששימש את הנהגת ממלכת קדר בגיוס לכידות ונאמנות במסגרת הפדרטיבית שיצרו מלכיה.[114]
  • דָיָא (או דָאִי): אלה זו איננה מוכרת ממקורות אחרים ולא ברור תפקידה בפנתאון.
  • נֻהָיָא (או נוּחָיְ או נֻחָא): אל השמש. בכתובות שנכתבו בדיאלקט ערבי עתיק באזור נג’ד שבדרום חצי האי ערב, נמצאו מספר התייחסויות לאל נוחא: "נוחא הוא המעוף אל תוך הזעם", "נוחא הוא קנאת המאוהב", "נוחא הוא מחלת מעיים וחצבת". נראה, אם כן, שאל זה שימש בתפקיד שלילי או מעניש כלשהו.
  • רֻלְדָווֻ‘ (או רוּדָא או רָדוּ): כוכב הבוקר. לא ידוע מקומו של אל זה בפנתאון, אולם הוא אותר בכתובת בשפה הדומאתית (בדיאלקט הקדרי) שנמצאה מזרחית לנווה המדבר דומה. בכתובת הוזכר האל בהגייה - רָדוּ. עם זאת, ההערכה שהכתובות בשפה זו קדומה לכתובות אחרות בשפות הערביות או המרכז שמיות, וייתכן שאיות זה מבטא שלב או זמן מסוים בו כונה כך האל, וכינויו השתנה עם הזמן לא רק במישור הגאוגרפי, אלא גם הכרונולוגי.[115] בכתובות קדומות אחרות בחצי האי ערב מוזכר רודא בהקשרים שונים: "רודא הוא אנחנו" ו"רודא הוא הבכי".[116]
  • אָב̣רְא̣ילֻו: אין מידע על מהותו של אל זה.
  • אָתָר-קוּרוּמָא (עָתָרְכֻרֻמָ): אין מידע על מהותו של אל זה.

עדויות לקשר של פנתאון האלים הקדרי לתרבויות אחרות בצפון-מערב חצי האי ערב הן כתובות בשפה קרובה לתימאית (דיאלקט מהיישוב תימא) שאינן מתוארכות, אך מזכירות חלק מהאלוהויות הקדריות: "...עזרה בענייני אהבה מרודא, נוחא ועתרשמין...".[117]

כ-300 שנים אחרי הזכרתו של פנתאון אלים זה, מופיע פולחן לאלה אחרת בממלכת קדר. בשלל קערות המנחות שנמצאו בתל-מסחותה, שביניהן הייתה גם הקערה המזכירה את מלכי קדר גשם וקימו, מוזכרת האלה חאן-איללת. זו מוכרת גם כאָלִטָת, אָלָלתֻ, אָלָלת ומזוהה כאחת האלות הבכירות בפנתאון האלים בכל המדבר הסורו-ערבי בתקופה הפרה-אסלאמית. תרגום שמה הוא "האלה", ויש הרואים בה את זוגתו הקדומה של האל המרכזי אללה בתקופה הפרה-אסלאמית ומקבילתה של אשרה, זוגתו של אב האלים הכנעני.

אל נוסף המוזכר בהקשר לפולחן בדומה במקורות ערביים הוא וָואד[118]אל ירח, שפולחנו מוכר ממושבה של בני ממלכת מעין בעיר דדן, דרומית לדומה, בתקופה ההלניסטית. דימויו הפיזי היה סמל של נחש.

שפה

תפוצת השפות השמיות וביניהן השפות הצפון ערביות.

השפה בה השתמשו שבטי קדר היא ממשפחת השפות ה"מרכז שמיות", שמהן צמחה השפה הערבית.[119] השפה הצפון ערבית מיוצגת במחקר בכתובות סלע שנכתבו בין המאה השמינית לפנה"ס למאה הרביעית לספירה ומאז נעלמו מבלי שוב.[120] מדובר בכ-40,000 כתובות, אשר 98% מהם הן כתובות סלע (גרפיטי) ורובן כוללות בעיקר שמות. שפת הקדרים משתייכת לקבוצת הניבים הצפון-ערביים הנקראים, כל אחד, על שם נווה המדבר העיקרי באזורם – תימאנית (על שם נווה המדבר הגדול בתימא), דדנית (על שם נווה המדבר הגדול בדדן) ודומאתית (על שם נווה המדבר בדומה/אדומתו – מרכז הממלכה הקדרית). קבוצה זו היא הקדומה בין הניבים הצפון ערביים, ומעריכים שהכתובות ששויכו לניבים אלה מתוארכות לאלף הראשון לפנה"ס. בשל מעורבותם של כל עמי צפון ערב במסחר אזורי, חלק מהכתובות בניבים אלו נמצאו גם מחוץ לאזור עצמו ובעיקר במסופוטמיה.[121]

האלפבית הצפון-ערבי נחשב לאחד משתי משפחות שיטות הכתב שנגזרו מהענף האלפביתי הערבי (השנייה היא הדרום ערבית), אשר בעצמו התפצל מהכתב הפרוטו-כנעני (מקביל לו הוא ענף הכתב הפיניקי-עברי-ארמי).[122] בשפה הדומאתית, הרלוונטית ביותר לשפת הקדרים, נמצאו רק שלוש כתובות שנמצאו ליד העיר סָקָאקָה שבמחוז אל-ג’אוף (לכן גם נקראות במספר מחקרים "Jawfian"), הוא המחוז בו נמצא נווה המדבר דומה. הכתובות אינן מתוארכות, אולם מעריכים שמקורן באמצע האלף הראשון לפנה"ס. הכתב עצמו נבדל במידה רבה משני הדיאלקטים האחרים בשפות הצפון ערביות (תימאתית ודדאנית).[121]

רוב הכתובות שנמצאו בשלושת הניבים של נווי המדבר הצפון ערבי, נכתבו מימין לשמאל. בדומאתית לא היו רווחים בין המילים, אולם היו סימנים מפרידים.[123] אמנם אין מספיק כתובות דומאתית כדי להתחקות אחר כל האלפבית, אך ההערכה היא שהשפות הצפון ערביות כללו 28 צלילים ועיצורים. חוקרים מעריכים שהעיצורים ב, ד, ד’, ח, ק, ל, מ, נ, ת, ת’, וו, י, ו-ז נהגו כפי שמוכר בערבית הקלאסית. לא ברור ההיגוי של העיצור פ’ – האם נהגה כפי שהיום או יותר כ-פ’ לא דגושה (F).[124] כבשאר השפות השמיות, הבסיס המורפולוגי הוא של שורש תלת עיצורי. מילים נקביות קיבלו לרוב את הסיומת "ת".

בתקופה הפרסית, ולפי חלק מהחוקרים, אפילו מתקופת נבונאיד הבבלי,[125] מוכר שימוש עיקרי בשפה הארמית כשפת הכתיבה, כפי שניתן לראות בקערת ההקדשה בתל-מסחותה. עם זאת, לא ברור אם זו הייתה גם שפת הדיבור, ויש להניח שזו התפתחה יחד עם שאר הניבים של השפות הצפון ערביות לכדי הערבית הקלאסית ואחריה - המודרנית.[126]

ראו גם

לקריאה נוספת

  • Israel Eph’al, The Ancient Arabs, The Magnes Press, Jerusalem, 1982.
  • Marwan Shuaib, The Arabs of North Arabia in Later Pre-Islamic Times: Qedar, Nabaioth and Others, University of Manchester, 2014.
  • Robert Hoyland, Arabia and the Arabs From the Bronze Age to the coming of Islam, Routledge, London, 2002.
  • Jaroslav Stelkevyoh, Muhammad and the Golden Baugh: Reconstructing Arabian Myth, Indiana University press, Bloomington, 1996.
  • Saad al-Rashid, “’The Development of Archaeology in Saudi Arabia”, Proceedings of the seminar for Arabian Studies, Vol. 35, 2005.
  • Khaleel Ibrahim Muaikel, A Critical Study of the Archaeology of Jawf Region of Saudi Arabia With Additional Material on its History and early Arabic Epigraphy, University of Durham, 1988.
  • Yan Retso, The Arabs in Antiquity, Routhledge Curzon, NY, 2003.
  • Peter Webb, Creating Arab Origins: Muslim Constructions of Al-Jahiliyya and Arab History, University of London, London, 2014.
  • Michael Mcdoland, ”Arabs and Empires Before the Sixth Century”, in Greg Fisher (editor), Arabs and the Empires Before Islam, Oxford University Press, Oxford, 2015.
  • William Dumbrell, “The Tell-Maskhuta Bowlsand the ‘Kingdom’ of Qedar in the Persian Period", Bulletin of the American Schools of Orient Research, No. 203, October, 1971, p. 33-44.
  • Romolo Loreto, “The Saudi-Italian-French Archaeological Mission at Dumat al-Jandal. A first Relative Chronological sequence for Dumat al-Jandal Architecture and Pttery”, Proceedings of the Seminar for Arabian Studies, no. 42, 2012, p. 165-182.
  • Christopher Edens & Garth Bawden, “History of Tayma and Hejaz Trade During the First Millennium B.C.”, Journal of the Economic and Social History of the Orient, Vol. 32 No. 1, February 1989, p. 48-103.
  • Irfan Shahid, Byzantium and the Arabs in the Fifth Century, Dumbarton oaks Trustees for Harvard University, Washington, 2006.
  • M.C.A. Mcdonald, "Ancient North Arabia", Tha Cambridge Encyclopedia of the World’s Ancient Languages, Roger Woodard (ed.), Cambridge University Press, Cambridge, 2004.

הערות שוליים

  1. ^ Stelkevyoh, עמ' 69, 73.
  2. ^ ספר בראשית, פרק כ"ה, פסוק י"ג
  3. ^ Oded Lipschitz, Gary N. Knoppers, Rainer Albertz, Judah and the Judeans in the Fourth Century B.C.E, “The onomasticon of Mareshah in the Persian and Helellistic period”, p. 149.
  4. ^ מגילת שיר השירים, פרק א', פסוק ה'
  5. ^ Stelkevyoh, עמ' 72-74.
  6. ^ ספר בראשית, פרק י"ז, פסוקים כ"גכ"ה
  7. ^ Rashid, עמ' 211.
  8. ^ Muaikel, עמ' 68-71.
  9. ^ מאתר Islam for Jews
  10. ^ ספר בראשית, פרק כ"ה, פסוקים י"בי"ח
  11. ^ ספר בראשית, פרק י"ז, פסוק כ'
  12. ^ Retso, עמ' 221.
  13. ^ ספר בראשית, פרק ט"ז, פסוקים י'י"ב
  14. ^ לדיון בנושא משמעות הגנאלוגית של בני הגר וקטורה ראו ב:Israel Eph’al, The Ancient Arabs, The Magnes Press, Jerusalem, 1982, p. 23-240.
  15. ^ ספר יהודית, פרק ב’, פסוק כב’.
  16. ^ ספר היובלים, פרק כ’, פסוקים טו’-יז’
  17. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר ראשון, פרק י, פסקה ה, סעיפים 193-192.
  18. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר ראשון, פרק יב, פסקה ד, סעיפים 221-220: "נולדו לישמעאל בסך הכל שנים-עשר בנים... אלה התישבו בכל הארץ המשתרעת מן הפרת עד הים האדום וכינוה ארץ נביות. הם שנתנו את שמותיהם לעם הערבי ולשבטים הערביים".
    ראו גם בסיפור מכירת יוסף בספר שני, פרק ג, פסקה ג, סעיף, 32: "סוחרים ערבים מגזע הישמעאלים".
  19. ^ Birgit Van Der Lans, “Hagar, Ishmael and the Abraham’s Household in Josephus’ Antiquitates Judaicae”, in Abraham, The Nations and the Hagarites, Leiden, Brill, 2010, p. 189, 194.
  20. ^ Webb, עמ' 100.
  21. ^ Shahid, עמ' 333.
  22. ^ Shahid, עמ' 335.
  23. ^ Webb, עמ' 101.
  24. ^ Shahid, עמ' 334.
  25. ^ Webb, עמ' 51, 53.
  26. ^ Stelkevyoh, עמ' 68-69.
  27. ^ Shahid, עמ' 334-336.
  28. ^ Dumbrell, עמ' 43.
  29. ^ Shuaib, עמ' 71-72.
  30. ^ Shuaib, עמ' 206-220.
  31. ^ Edens, עמ' 79.
  32. ^ Eph’al, עמ' 82-83.
  33. ^ Eph’al, עמ' 153-155.
  34. ^ Eph’al, עמ' 194-195.
  35. ^ 1 2 Muaikel, עמ' 14.
  36. ^ Shuaib, עמ' 48, 200.
  37. ^ אתר המציג ציר זמנים להתפתחות העם הקדרי
  38. ^ 1 2 Dumbrell, עמ' 40.
  39. ^ Eph’al, עמ' 8.
  40. ^ Eph’al, עמ' 82-82, 223-227.
  41. ^ Eph’al, עמ' 75-76.
  42. ^ Shuaib, עמ' 155–156, בהערות.
  43. ^ כוגן, עמ’ 47.
  44. ^ כוגן, עמ’ 38-40.
  45. ^ כוגן עמ’ 36-38.
  46. ^ Shuaib, עמ' 144.
  47. ^ Hoyland, עמ' 60
  48. ^ Eph’al, עמ' 83-82.
  49. ^ Hoyland, עמ' 6.
  50. ^ Eph’al, עמ' 83-86.
  51. ^ Eph’al, עמ' 86-87.
  52. ^ Hoyland, עמ' 60.
  53. ^ Eph’al, עמ' 93-100.
  54. ^ Shuaib, עמ' 157-158.
  55. ^ Eph’al, עמ' 115.
  56. ^ Eph’al, עמ' 116-117.
  57. ^ Shuaib, עמ' 158.
  58. ^ Eph’al, עמ' 112-113.
  59. ^ Shuaib, עמ' 116. הציטוט תורגם מאנגלית.
  60. ^ Shuaib, עמ' 115.
  61. ^ תוארו של חזאל כמלך הערבים לא אותר בכתובות מהתקופה בה פעל, כנראה בשל שיבוש בכתובות. אולם הוא כונה כך בכתובות מאוחרות יותר מתקופת אסרחדון ואשורבניפל.
  62. ^ Shuaib, עמ' 159.
  63. ^ קיימת מחלוקת בין החוקרים אם תבוּאה היא אכן בתם של תלחונו וחזאל, או שמא נולדה באשור לתלחונו וסנחריב. הטענה נגד האפשרות השנייה היא חישוב שנות חייה עד חזרתה לקדר לשם קבלת עול המלכות מחדש – היוולדה באשור אחרי גלות תלחונו אינה מתיישבת עם לוח הזמנים המוכר. ראו בהקשר זה: Eph’al, עמ' 123.
  64. ^ Eph’al, עמ' 117–119, 122-123.
  65. ^ מאנגלית כפי שהופיע ב:Shuaib, עמ' 160.
  66. ^ כוגן, עמ’ 96-97.
  67. ^ Shuaib, עמ' 159–169. לפי שואיב, בפועל לא מוכר מידע על שלטונה של תבואה ולא ברור אם אכן שלטה או שהשלטון עבר לחלוטין ליותע, בנו.
  68. ^ Eph’al, עמ' 124-125.
  69. ^ Eph’al, עמ' 224.
  70. ^ Shuaib, עמ' 163
  71. ^ Eph’al, עמ' 128-129.
  72. ^ לתיאור הגרסאות השונות לפרשנות התעודות האשוריות ומהלך העניינים ראו Eph’al, עמ' 143–165, וכן אצל Shuaib, עמ' 163-168.
  73. ^ לחלק מהפרטים על הקרבות, ראו תרגום תעודה אשורית מלכותית אצל כוגן, עמ’ 106-107.
  74. ^ 1 2 ספר ירמיהו, פרק מ"ט, פסוקים כ"חל"ב
  75. ^ ציר זמנים להתפתחות העם הקדרי – ראו בין השנים 644-610 לפנה"ס
  76. ^ Shuaib, עמ' 173.
  77. ^ Dumbrell, עמ' 39.
  78. ^ Eph’al, עמ' 173–174, 200.
  79. ^ ספר יהודית, פרק ב’, פסוקים כ’-כז’
  80. ^ Eph’al, עמ' 181-182.
  81. ^ ספר ירמיהו, פרק מ"ט, פסוק כ"ח
  82. ^ Eph’al, עמ' 173-178.
  83. ^ ספר יחזקאל, פרק כ"ה, פסוקים א'י"ד
  84. ^ Eph’al, עמ' 195.
  85. ^ Eph’al, עמ' 200.
  86. ^ 1 2 Shuaib, עמ' 152.
  87. ^ M.Mcdoland, עמ' 63.
  88. ^ ספר ישעיהו, פרק כ"א, פסוקים ט'י"ז
  89. ^ Dumbrell, עמ' 41-42.
  90. ^ ספר נחמיה, פרק ב', פסוק י"ט, ספר נחמיה, פרק ו'
  91. ^ Eph’al, עמ' 197.
  92. ^ Eph’al, עמ' 204, 210-214.
  93. ^ Dumbrell, עמ' 33-38.
  94. ^ Eph’al, עמ' 194-195.
  95. ^ Eph’al, עמ' 210-214.
  96. ^ Shuaib, עמ' 174-176.
  97. ^ Shuaib, עמ' 152-153.
  98. ^ פליניוס, תולדות הטבע, ספר 5, פרק 12
  99. ^ Loreto, עמ' 165-182.
  100. ^ Hoyland, עמ' 63.
  101. ^ Edens, עמ' 80.
  102. ^ Ryan Byrne, Early Assyrian contacts with Arabs and the Impact on Levantine Vassal Tributes”, Bulletin of the American Schools of Oriental Research, N0. 331, August 2003, p. 11-25.
  103. ^ 1 2 Shuaib, עמ' 143-144.
  104. ^ כוגן, עמ’ 36.
  105. ^ Shuaib, עמ' 145.
  106. ^ 1 2 ספר יחזקאל, פרק כ"ז, פסוק כ"א
  107. ^ Eph’al, עמ' 116-226.
  108. ^ Edens, עמ' 60.
  109. ^ Eph’al, עמ' 131.
  110. ^ Shuaib, עמ' 159.
  111. ^ Tony Maalouf, Arabs in the Shadow of Israel, Kregel, 2003, p. 153
  112. ^ כוגן, עמ’ 107.
  113. ^ Eph’al, עמ' 168.
  114. ^ Edens, עמ' 68.
  115. ^ Mcdonald, עמ' 501.
  116. ^ Hoyland, עמ' 207.
  117. ^ Hoyland, עמ' 68.
  118. ^ Eph’al, עמ' 121.
  119. ^ Mcdonald, עמ' 489–490, 501.
  120. ^ Mcdonald, עמ' 488.
  121. ^ 1 2 Mcdonald, עמ' 490.
  122. ^ Mcdonald, עמ' 494.
  123. ^ Mcdonald, עמ' 495.
  124. ^ Mcdonald, עמ' 497.
  125. ^ M.Mcdoland, עמ' 16-17.
  126. ^ Pioter Bienkovskie & Evelin Van Der Steen, “Tribes, Trade and Towns:A New Framework for the Late Iron Age in Southern Jordan and the Negev”, in Bulletin of the American Schools of Oriental research, No. 323, August 2001, p. 40.