ציונות דתית – הבדלי גרסאות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
DTVSHC (שיחה | תרומות)
←‏הציונות הדתית וצה"ל: תיקון טעות הקלדה, תיקנתי דקדוק
תגיות: עריכה ממכשיר נייד עריכה מיישום נייד
שחזור
שורה 76: שורה 76:
לאחר [[מלחמת יום הכיפורים]] החל זרם מוגבר של דתיים לאומיים להתגייס ליחידות קרביות ב[[צה"ל]]. לצורך עידוד ההתנדבות וגיבוש המתגייסים לצבא הקימו ראשי הציונות הדתית ורבניה מספר [[מכינה קדם-צבאית|מכינות קדם-צבאיות תורניות]] המכשירות דתיים לאומיים לתפקידים שונים בצה"ל. במקביל, נפתחו [[ישיבת הסדר|ישיבות הסדר]] רבות, המשלבות שירות קרבי מקוצר עם לימוד תורני. עקב צעדים אלה, גדל אחוז החיילים הדתיים לאומיים המשרתים ביחידות הקרביות של צה"ל. השירות הצבאי הפך לרכיב מכונן בדמותו הרוחנית והחברתית של הצעיר הציוני הדתי{{הערה|1=[[דב שוורץ]], [http://humanities1.tau.ac.il/zionism/templates/ol_similu/files/israel16/Israel16_schwartz.pdf '''הציונות הדתית ורעיון האדם החדש'''], [[ישראל (כתב עת)]] 16, [[2009]], עמוד 154. }}.
לאחר [[מלחמת יום הכיפורים]] החל זרם מוגבר של דתיים לאומיים להתגייס ליחידות קרביות ב[[צה"ל]]. לצורך עידוד ההתנדבות וגיבוש המתגייסים לצבא הקימו ראשי הציונות הדתית ורבניה מספר [[מכינה קדם-צבאית|מכינות קדם-צבאיות תורניות]] המכשירות דתיים לאומיים לתפקידים שונים בצה"ל. במקביל, נפתחו [[ישיבת הסדר|ישיבות הסדר]] רבות, המשלבות שירות קרבי מקוצר עם לימוד תורני. עקב צעדים אלה, גדל אחוז החיילים הדתיים לאומיים המשרתים ביחידות הקרביות של צה"ל. השירות הצבאי הפך לרכיב מכונן בדמותו הרוחנית והחברתית של הצעיר הציוני הדתי{{הערה|1=[[דב שוורץ]], [http://humanities1.tau.ac.il/zionism/templates/ol_similu/files/israel16/Israel16_schwartz.pdf '''הציונות הדתית ורעיון האדם החדש'''], [[ישראל (כתב עת)]] 16, [[2009]], עמוד 154. }}.


כיום, הכיפות הסרוגות מהווים חלק ניכר בשדרת הפיקוד הזוטרה, הבינונית והגבוהה של היחידות הקרביות בצה"ל, ויש להם נוכחות מוגברת ביחידות המובחרות של הצבא. ב-[[2007]] פורסם כי כ-40 אחוזים מבוגרי [[קורס קצינים בצה"ל|קורס קצינים]] הם דתיים לאומיים{{הערה|{{nrg|מאת רועי שרון ופליקס פריש|בלי כיפות על מגרש המסדרים|630/543|31 באוגוסט 2007||1|1}}}}{{הערה|{{הארץ|עמוס הראל|13% מהמ"פים בצה"ל - מתנחלים; פי חמישה מחלקם באוכלוסייה|1.1223129|29 בספטמבר 2010}}}}.
כיום, הכיפות הסרוגות מהווים חלק ניכר בשדרת הפיקוד הזוטרה והבינונית של היחידות הקרביות בצה"ל, ויש להם נוכחות מוגברת ביחידות המובחרות של הצבא. ב-[[2007]] פורסם כי כ-40 אחוזים מבוגרי [[קורס קצינים בצה"ל|קורס קצינים]] הם דתיים לאומיים{{הערה|{{nrg|מאת רועי שרון ופליקס פריש|בלי כיפות על מגרש המסדרים|630/543|31 באוגוסט 2007||1|1}}}}{{הערה|{{הארץ|עמוס הראל|13% מהמ"פים בצה"ל - מתנחלים; פי חמישה מחלקם באוכלוסייה|1.1223129|29 בספטמבר 2010}}}}.


בציונות הדתית ראו בכך תופעה מבורכת המעידה על כך שהכיפות הסרוגות נטלו את מקומם של בני ה[[קיבוץ|קיבוצים]] בתפקיד המסורתי של "החלוץ שלפני המחנה" והעלית האכותית של [[ציונות|המחנה הציוני]], המוביל בהנהגה ובתרומה למדינה ולחברה{{הערה|1=* פרופ' [[הלל וייס]], [http://www.eudi.022.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=16440 החיל הדתי החדש בספרות העכשווית ובהקשר ספרות המלחמה העברית], ייעודי}}. הם מקווים שדרך הקצונה והפיקוד בצה"ל הם יגיעו לתפקידים בכירים וישתלבו בהנהגת העתיד של מדינת ישראל.
בציונות הדתית ראו בכך תופעה מבורכת המעידה על כך שהכיפות הסרוגות נטלו את מקומם של בני ה[[קיבוץ|קיבוצים]] בתפקיד המסורתי של "החלוץ שלפני המחנה" והעלית האכותית של [[ציונות|המחנה הציוני]], המוביל בהנהגה ובתרומה למדינה ולחברה{{הערה|1=* פרופ' [[הלל וייס]], [http://www.eudi.022.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=16440 החיל הדתי החדש בספרות העכשווית ובהקשר ספרות המלחמה העברית], ייעודי}}. הם מקווים שדרך הקצונה והפיקוד בצה"ל הם יגיעו לתפקידים בכירים וישתלבו בהנהגת העתיד של מדינת ישראל.

גרסה מ־07:46, 13 בספטמבר 2017

ריקוד דגלים בו צועדים בני ובנות הציונות הדתית עם דגלי ישראל בירושלים.

הציונות הדתית היא זרם אידאולוגי בתנועה הציונית המבסס את התמיכה בלאומיות היהודית ובהקמת מדינה ליהודים כחובה הנובעת מתורת ישראל[1]. בניגוד להשקפה החרדית שלפיה גאולת העם והארץ יתקיימו רק עם ביאת המשיח, תומכת הציונות הדתית במעשה אנושי להשגת ריבונות יהודית. רבים בציונות הדתית מדברים על שילוב שלושת הערכים של תורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל.

הציונות הדתית רואה את שורשיה ההיסטוריים במקורותיו של עם ישראל החל מתקופת המקרא ואילך[2].

האידאולוגיה של הציונות הדתית

ההגות הציונית-דתית משלבת בין ההשקפה היהודית הדתית ובין זו המדינית, כפי העמדה שביטא הרב בן ציון חי עוזיאל:

תורה והמדינה היו ויהיו בישראל גוף אחד ומאוחר שאין בו פירוד, כי כל אחד מהם מותנה הוא בקיומו של חברו...

הרב בן ציון חי עוזיאל. מקור

תורתנו אינה מפרידה בין שתי השקפות אלו היונקות שתיהן מתחום אחד, תחום של קיום האומה. תורת אלוהים חיים שהיא גם תורת חיים מדברת על יעודים חומריים, מדיניים, כשם שהיא מדברת על יעודים רוחניים דתיים

לפי תפיסה זו, הציונות היא תנועה דתית במהותה, גם אם חלק גדול מחבריה אינם דתיים. רעיון זה הצריך את הציונות הדתית להתמודד עם שתי שאלות עקרוניות[4]:

  1. שאלה בהיבט הרעיוני, מהי ההצדקה הדתית לפעולה אנושית בתחום הגאולה הלאומית, אל מול תפיסות אורתודוקסיות, שראו בגאולה מהלך אלוהי? וכיצד להסביר את העובדה שהמהלך מונהג על ידי מי שאינם שומרי תורה ומצוות?
  2. שאלה בהיבט המעשי, מהי ההצדקה הדתית לשיתוף פעולה עם עוברי עבירה וכיצד ליישב את הסתירות בין ההלכה ובין הדרישות הלאומיות שהללו ביטאו?

גישה אחת, שהייתה נפוצה אצל מבשרי הציונות הדתיים (הרבנים צבי קלישר ויהודה אלקלעי) ראתה בהתעוררות הלאומית בעם ישראל - חלק מתהליך הגאולה, וכשלב אנושי שבו שאמור הקדים את השלב הגאולי האלוהי. גישה זו הייתה מרכיב מרכזי בהגותו של הראי"ה קוק[5]. גם הרב יוסף דב סולוביצ'יק ראה בציונות החילונית שלוחתו של אלוהים[6].

גישה אחרת, מעט יותר פרגמטית, ננקטה על ידי הרב יצחק יעקב ריינס. על פי גישתו יש להפקיע את המימד האידאולוגי מן הציונות המודרנית, ולראות בתנועה כמיועדת לטפל בצדדים החומריים של האומה[7].

עם הזמן נטתה הציונות הדתית לכיוון הגישה הראשונה, הרוחנית יותר, הן בהשפעת חוגי מרכז הרב, ממשיכי דרכו של הרב קוק והן בעקבות הוגים אחרים.

אבות הציונות הדתית

הרעיון של שיבת היהודים לארץ ישראל והתעוררות לאומית דתית הופיעו עוד לפני התנועה הציונית, באמצע המאה ה-19, בכתביהם של הרבנים יהודה בן שלמה חי אלקלעי, אליהו גוטמכר וצבי הירש קלישר. בניגוד לגישה של רוב הרבנים החרדים בגולה, הם הדגישו כי אין לצפות לגאולה פסיבית של העם היהודי, אלא יש לזרזה בעזרת פעולות אנושיות של עלייה, שיבה לארץ ישראל, עבודת אדמה ושימוש בעברית כשפה יומיומית. הם טענו שמעשים אלו יובילו בסופו של דבר להגשמת חזון הנביאים ובעתיד לבוא אף להביא לביאת המשיח. הם ראו בשיפור שחל במעמדם של יהודי מערב אירופה בעקבות האמנציפציה, צעד ראשון לגאולה העתידית.

אגודות חיבת ציון התארגנו על רקע רעיונות אלו ברחבי האימפריה הרוסית, ורבים מהרבנים ראו בעין יפה את התנועה ליישוב הארץ. עם מנהיגי הציונות הדתית בתקופות מאוחרות יותר נמנה הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק (1993-1903), שהיה הבולט מבין רבני האורתודקסיה המודרנית בארצות הברית.

עם זאת, היו רבנים רבים, גם כאלה שזוהו כמודרניים יחסית, דוגמת הרב שמשון רפאל הירש, אשר התנגדו לתנועת חיבת ציון וראו בה בריחה מההתמודדות האמיתית עם שמירת מצוות התורה וייעוד היהודים בזמן הגלות אשר צריך להתקיים בכל ארצות הפזורה של היהודים[8]. אחת הטענות המרכזיות שהופנתה נגד תומכי הציונות הייתה כי הם מביאים ל"דחיקת הקץ" ועוברים על שלוש השבועות.

הראי"ה קוק

הרב קוק, 1924
ערך מורחב – אברהם יצחק הכהן קוק

אחד מהאישים שלהגותם נודעה השפעה מכרעת על הציונות הדתית הוא הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שכיהן כרב העיר יפו והמושבות ולאחר מכן כרב הראשי האשכנזי הראשון לארץ ישראל. תלמידיו ותלמידי תלמידיו הפכו לכוח מרכזי בציונות הדתית והובילוה לאקטביזם ולמעורבות בחברה הישראלית.

הרב קוק פיתח טיעון תאולוגי שראה את החיובי מבחינה דתית בציונות, וטען שההתיישבות היהודית בארץ ישראל היא "אתחלתא דגאולה" - תחילתה של הגאולה. עליה לארץ הייתה בעיניו בגדר חובה דתית לכל יהודי. לבו של טיעונו היה שהציונות היא למעשה חלק מ"תוכנית אלוהית" המכוונת מלמעלה, ולכן אינה מהווה כפירה, על אף שהיא מונהגת בידי חילונים.

הרב קוק הוצרך להשיב על הטענה שהועלתה בקרב החרדים המתנגדים לציונות, שאי אפשר לייחס לציונות כל משמעות דתית מפני שהיא מונהגת בידי חילונים, שמניעיהם מבוססים על לאומיות, ורצון להקים חברה סוציאליסטית חלוצית - ולא על רגשות דתיים ואמונה באלוהים. כתגובה לכך טען הרב קוק כי אף שהציונים החילוניים מכחישים כל זיקה דתית במעשיהם, הם מהווים למעשה כלי בידיו של אלוהים וממלאים את רצונו - חידוש היישוב בארץ ישראל, אף שאינם מודעים לכך. בכך הם גורמים לקירוב הגאולה ולביאת המשיח. ואכן עתידים החילונים, לדברי הרב קוק, לגלות ביום מן הימים שמעשיהם הונחו על ידי אלוהים ולחזור בתשובה.

פרופ' שלמה אבינרי בספרו "הרעיון הציוני לגווניו", סיכם את הטיעון של הרב קוק בנוגע לציונות החילונית: "וסופם של חלוצים אלה, המגששים בעוורון החילוניות, אך האור הגנוז שבהם מוליכם אל דרך הגאולה - סופם שמ'לא-לשמו' יגיעו 'לשמו'". ד"ר אבינועם רוזנק בספרו "הרב קוק" טען אף יותר מכך. לטענתו, יש פן במשנת הרב קוק, שראה בחילוניות ממד של קדושה הגבוה יותר מהקודש הנגלה (שמצוי ומבוטא לכאורה, בציבור הדתי). נמצא אפוא, שמצד תורת הסוד, החול נמצא ברמת קדושה גבוהה יותר מהקודש המצוי. בד בבד, הרב קוק האמין שניתן וצריך להביא חול זה להזדהות עמוקה עם תורה ומצוות שצריכים להכיל את הכל.

בנוסף לדבריו בנוגע להתיישבות בארץ וליחס לחילונים, התווה הרב קוק בתחומים רבים את השקפתה של הציונות הדתית. הוא הדגיש את הצורך לשלב את התורה בחיי המעשה וסבר כי הציונות הדתית אינה צריכה להסתגר בד' אמותיה אלא חובתה להיות חלק אינטגרלי מהחברה הכללית. הוא ראה בחיוב שילוב של לימודי חול בחינוך הדתי.

גם בנו, הרב צבי יהודה הכהן קוק, שלאחר פטירתו מונה לתפקיד ראש ישיבת מרכז הרב, היה מנהיג רוחני בולט של הציונות הדתית ומורם של רבנים רבים. תלמידיו ייסדו את גוש אמונים.

הצטרפות לתנועה הציונית והקמת 'המזרחי'

ערך מורחב – תנועת המזרחי

עם ארגון הקונגרס הציוני הראשון על ידי תיאודור הרצל, הצטרפו דתיים רבים לתנועה הציונית. הרבנים בתנועה הציונית נטו לרוב אחרי הציונות המדינית[9], בה ראו יכולת שיתוף פעולה בין דתיים לחילוניים ודרך למנוע משבר סביב פעולות חינוך (קולטורה). בוועידת ציוני רוסיה בשנת 1898 דווח על 14 רבנים מתוך 140 צירים.

בשנת 1902 (תרס"ב) התאחדו הדתיים בתנועה הציונית בהנהגת הרב יצחק יעקב ריינס לסיעת המזרחי (ראשי תיבות של 'המרכז הרוחני'), על רקע חילוקי הדעות בעניין העיסוק של ההסתדרות הציונית בחינוך. השם שימר תנועה קודמת שהקים הרב שמואל מוהליבר. הרב ריינס הנהיג את התנועה עד למותו בשנת 1915. עם מנהיגיה של התנועה נמנו הרבנים חיים הירשנזון, יצחק ניסנבוים, מאיר בר-אילן, זאב יעבץ, יהודה לייב פישמן מימון. מהמזרחי פרשו קבוצה של ציונים-דתיים שדגלו גם בחלוציות ועבודת-אדמה, מעבר לציונות פשוטה, שנקראו "הפועל המזרחי".

תנועת המזרחי הדגישה את הקשר החזק בין ארץ ישראל, עם ישראל ותורת ישראל, וחלקים בתנועת המזרחי ראו בהתעוררות הלאומית סימן דתי מובהק. רעיון זה פותח במיוחד על ידי הרב קוק.

השפעה חשובה על הציונות הדתית הייתה להקמתה של תנועת הנוער הדתית "בני עקיבא", אשר נוסדה כבר בשנת 1929, אך תפסה תאוצה בעיקר לאחר קום המדינה. התנועה חרתה על דגלה שילוב תורה ועבודה מתוך אידאל והשתלבות במערכות המדינה.

הציונות הדתית אחרי קום המדינה

ערך מורחב – דתיים-לאומיים
כיפות סרוגות, אחד מסממני הלבוש המרכזיים של הציונות הדתית לאחר קום המדינה.

בשנים שאחרי קום המדינה מעמדה של הציונות הדתית היה בשפל, שכן רבים הרגישו כנחותים הן כלפי החרדים בדתיותם, והן כלפי החילוניים, בשל חלקם המועט יחסית בעמדות השפעה בצה"ל ובשירות הציבורי. ברבים ממוסדות הציונות הדתית לימדו רבנים חרדיים, מכיוון שלא היו מספיק רבנים ציוניים.

עם קום המדינה הייתה מפלגת המזרחי שותפה ל'חזית הדתית המאוחדת' ויוצגה בממשלה. ב-1955 התאחדה עם "הפועל המזרחי" למפלגה חדשה בשם מפד"ל - מפלגה דתית לאומית. מפלגה זו הייתה נוכחת מאז בכל מושבי הכנסת, ועד לשנות ה-70 של המאה ה-20 קיבלה את הקו המדיני של מפא"י, תוך התמקדות בחקיקה דתית. ראשיה הבולטים בשנותיה הראשונות היו ד"ר יוסף בורג וזרח ורהפטיג.

לאחר מלחמת ששת הימים שינו חלקים נרחבים בציונות הדתית כיוון ופעלו בעוז, בהשפעת הרב צבי יהודה קוק, ישיבת מרכז הרב ותנועת גוש אמונים להיאחזות ברמת הגולן והקמת התנחלויות בחלקי יהודה שומרון ועזה. מגורם שהיווה מעין מפלגת לוויין של מפלגת העבודה, הפכה הציונות הדתית לגורם מוביל, שגרר אחריו ראשי ממשלות מכל המפלגות ליישום הרעיון של התיישבות בארץ ישראל השלמה.

תלמידיו של הרב צבי יהודה קוק הפכו לגורם מוביל בחינוך ובהובלת הציבור הציוני-דתי. הם הצטרפו כרבנים וכמורים במוסדות החינוך של הציונות הדתית, הקימו ישיבות ואף תפסו את מקומם כרבני ערים, לעתים קרובות על חשבונם של בוגרי המוסדות החרדים. הקמת ישיבות תיכוניות ואולפנות, ישיבות ההסדר והמכינות הקדם צבאיות השפיעה מאוד על התנועה וחיזקה את רמתה הדתית.

במהלך השנים חלו מספר פיצולים במפד"ל והתפצלו ממנה מספר מפלגות, כגון מפלגת תקומה. כיום, מיוצגות המפד"ל ותקומה בכנסת על ידי סיעת הבית היהודי.

הציונות הדתית וצה"ל

עשהאל לובוצקי, מפקד בחטיבת גולני בזמן מלחמת לבנון השנייה, מתפלל ומניח תפילין. בעשורים האחרונים עולה מספרם של הדתיים הלאומיים ביחידות הקרביות והקצונה של צה"ל.

לאחר מלחמת יום הכיפורים החל זרם מוגבר של דתיים לאומיים להתגייס ליחידות קרביות בצה"ל. לצורך עידוד ההתנדבות וגיבוש המתגייסים לצבא הקימו ראשי הציונות הדתית ורבניה מספר מכינות קדם-צבאיות תורניות המכשירות דתיים לאומיים לתפקידים שונים בצה"ל. במקביל, נפתחו ישיבות הסדר רבות, המשלבות שירות קרבי מקוצר עם לימוד תורני. עקב צעדים אלה, גדל אחוז החיילים הדתיים לאומיים המשרתים ביחידות הקרביות של צה"ל. השירות הצבאי הפך לרכיב מכונן בדמותו הרוחנית והחברתית של הצעיר הציוני הדתי[10].

כיום, הכיפות הסרוגות מהווים חלק ניכר בשדרת הפיקוד הזוטרה והבינונית של היחידות הקרביות בצה"ל, ויש להם נוכחות מוגברת ביחידות המובחרות של הצבא. ב-2007 פורסם כי כ-40 אחוזים מבוגרי קורס קצינים הם דתיים לאומיים[11][12].

בציונות הדתית ראו בכך תופעה מבורכת המעידה על כך שהכיפות הסרוגות נטלו את מקומם של בני הקיבוצים בתפקיד המסורתי של "החלוץ שלפני המחנה" והעלית האכותית של המחנה הציוני, המוביל בהנהגה ובתרומה למדינה ולחברה[13]. הם מקווים שדרך הקצונה והפיקוד בצה"ל הם יגיעו לתפקידים בכירים וישתלבו בהנהגת העתיד של מדינת ישראל.

בשמאל החילוני היו שהביעו חשש ממגמה זאת, בטענה שהשתלטותם של הדתיים לאומיים על תפקידי מפתח בצבא, יכולה להוביל לסכנה עתידית למדינה במקרה של התנגשות אידיאולגית בין פסיקות הלכה של רבנים לפקודות צבאיות, בפרט על רקע הוראתם של רבנים דתיים לאומיים בולטים כי על החיילים הדתיים לסרב פקודה לפנות יהודים מבתיהם בתוכנית ההתנתקות ובמקרים של פינוי מאחזים. הסוציולוג הצבאי-פוליטי ד"ר יגיל לוי אף התבטא בבטאון "במחנה" כי "זהו מסלול מסוכן, כי המשימה מקבלת את הכותרת של קידוש השם, דבר שמאפיין ארגוני טרור"[14].

ראו גם

לקריאה נוספת

מקורות

מחקרים

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ציונות דתית בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ יהודה לייב מימון, ישראל, תורה, ציון, עמ' 19. ישעיהו אביעד, תעודת המזרחי, בתוך: יוסף תירוש (עורך), הציונות הדתית – קובץ מאמרים, עמ' 134.
  2. ^ ישראל, תורה, ציון, עמ' 21.
  3. ^ הרב מימון, ישראל, תורה, ציון, עמ' 92.
  4. ^ על פי א' פישמן, מובא אצל: אשר כהן, הטלית והדגל, ירושלים תשנ"ח, עמ' 15.
  5. ^ עיינו: המספד בירושלים שבו חילק הרב קוק בין משיח בן יוסף, ברומזו להרצל, ובין משיח בן דוד
  6. ^ יוסף דב סולוביצ'יק, קול דודי דופק', ירושלים תשל"ד, עמ' 25.
  7. ^ על פי אשר כהן, הטלית והדגל, עמ' 16.
  8. ^ הרב שמשון רפאל הירש, אגרות צפון, ט, טו.
  9. ^ גאולה בת יהודה, הרב מימון בדורותיו, עמ' 52.
  10. ^ דב שוורץ, הציונות הדתית ורעיון האדם החדש, ישראל (כתב עת) 16, 2009, עמוד 154.
  11. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:Nrg

    פרמטרים [ 7 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
    מאת רועי שרון ופליקס פריש, בלי כיפות על מגרש המסדרים, באתר nrg‏, 31 באוגוסט 2007
  12. ^ עמוס הראל, 13% מהמ"פים בצה"ל - מתנחלים; פי חמישה מחלקם באוכלוסייה, באתר הארץ, 29 בספטמבר 2010
  13. ^ * פרופ' הלל וייס, החיל הדתי החדש בספרות העכשווית ובהקשר ספרות המלחמה העברית, ייעודי
  14. ^ קובי נחשוני, "יש פאניקה מריבוי הקצינים הדתיים בצה"ל", באתר ynet, 1 בפברואר 2009
  15. ^ ביקורת: מרדכי זלקין, ‏האב, הבן והציונות הדתית, קתדרה 119, מרץ 2006, עמ' 148-143.
  16. ^ ביקורת: בנימין איש-שלום, ‏ציונות דתית בין אפולוגיה להתמודדות, קתדרה 90, דצמבר 1998, עמ' 149-145.