המרכז ללימודים אסטרטגיים ובין-לאומיים – הבדלי גרסאות
תגיות: עריכה ממכשיר נייד עריכה מיישום נייד |
←הנהלה וצוות: המשך תרגום תגיות: עריכה ממכשיר נייד עריכה דרך האתר הנייד |
||
| שורה 31: | שורה 31: | ||
המרכז הרחיב את השפעתו על ניתוח ה[[מדיניות ציבורית|מדיניות הציבורית]] בהנהגתו של ג'ון האמר. [[משרד ההגנה]], במסגרת חוק ההסמכה של רשות הביטחון לשנת 2012, הזמין את המרכז ללימודים אסטרטגיים ובינלאומיים לערוך הערכה עצמאית של התערבותה של ארה"ב באזור [[אסיה-פסיפיק]]. כמו כן, בחודש [[מאי]] [[2009]], הודה [[נשיא ארצות הברית|הנשיא]] [[ברק אובמה]] על עזרתו של המרכז בפיתוח מדיניות הממשל בנוגע ל[[לוחמת סייבר]]. המרכז השפיע רבות גם על יצירת [[מדיניות החוץ]] של [[הבית הלבן]]. ראש ה-[[CIA]], [[ג'ון ברנן]] התבטא ש"בתוך הקהילה המודיעינית, ידוע המרכז ללימודים אסטרטגיים ובינלאומיים כבעל רעיונות חדשניים לחיזוק הביטחון הלאומי שלנו". |
המרכז הרחיב את השפעתו על ניתוח ה[[מדיניות ציבורית|מדיניות הציבורית]] בהנהגתו של ג'ון האמר. [[משרד ההגנה]], במסגרת חוק ההסמכה של רשות הביטחון לשנת 2012, הזמין את המרכז ללימודים אסטרטגיים ובינלאומיים לערוך הערכה עצמאית של התערבותה של ארה"ב באזור [[אסיה-פסיפיק]]. כמו כן, בחודש [[מאי]] [[2009]], הודה [[נשיא ארצות הברית|הנשיא]] [[ברק אובמה]] על עזרתו של המרכז בפיתוח מדיניות הממשל בנוגע ל[[לוחמת סייבר]]. המרכז השפיע רבות גם על יצירת [[מדיניות החוץ]] של [[הבית הלבן]]. ראש ה-[[CIA]], [[ג'ון ברנן]] התבטא ש"בתוך הקהילה המודיעינית, ידוע המרכז ללימודים אסטרטגיים ובינלאומיים כבעל רעיונות חדשניים לחיזוק הביטחון הלאומי שלנו". |
||
=== שנות השישים === |
|||
המרכז נוסד בשנת 1962 על ידי אדמירל [[ארלי ברק]] והשגריר דוד מנקר אבשייר, כחלק מ[[אוניברסיטת ג'ורג'טאון]]. היא נפתחה רשמית ב-[[4 בספטמבר]], זמן קצר לפני [[משבר הטילים בקובה]]. המשרד המקורי היה ממוקם במרחק של בלוק אחד מן הקמפוס של ג'ורג'טאון בבית לבנים קטן ברחוב 1316. חבר הצוות המקצועי הראשון היה [[ריצ'רד אלן]], ששירת מאוחר יותר בממשל [[רולנד רייגן|רייגן]]. |
|||
בכנס שנערך ב[[ינואר]] [[1963]], קבע המרכז את תכניתו לסדר היום האינטלקטואלי שלה. בכנס הופיע ספר של אסטרטגיות פוליטיות, צבאיות וכלכליות באורך של יותר מאלף עמודים. הספר קבע מסגרת לדון בביטחון הלאומי והגדרת תחומי הסכמה וחילוקי דעות במדיניות החוץ של וושינגטון במהלך [[המלחמה הקרה]]. הספר התווכח על תפיסה אסטרטגית בענייני העולם והגדיר גם [[אסכולה]] של חקר היחסים הבינלאומיים באותה תקופה. צוות החשיבה של אסכולה זו עשו את דרכם לפסגות המדיניות של ארה"ב, בייחוד בימי הממשל של ניקסון, פורד ורייגן. |
|||
=== 1970-1989 === |
|||
עד אמצע שנות ה-70 המאוחרות, חוקרים רבים שעבדו במרכז מצאו את דרכם לתפקידים בכירים בממשלה ב[[מחלקת המדינה של ארצות הברית|מחלקת המדינה]] או במשרד ההגנה. כש[[הנרי קיסינג'ר]] פרש מתפקידו כשר החוץ האמריקני ב-1977, [[אוניברסיטת הרווארד]] סירבה להציע לו פרופסורה. הוא העדיף ללמד במשרה חלקית בבית הספר של אדמונד ג'ורג'טאון בבית-הספר לשירותי חוץ, ולהפוך את המרכז ללימודים אסטרטגיים ובינלאומיים לבסיס לפעילותו בוושינגטון, על פני הצעות ללמד ב[[אוניברסיטת ייל|ייל]], פן, [[אוניברסיטת קולומביה|קולומביה]] ו[[אוניברסיטת אוקספורד|אוקספורד]]. החלטתו של קיסינג'ר להיות מזוהה עם המוסד בוושינגטון משכה לכיוון המרכז תשומת לב ציבורית רבה יותר מאשר כמעט כל אירוע ב-15 השנים האחרונות. |
|||
בעקבות מעורבותו של קיסינג'ר, פקידים בכירים אחרים הגיעו למרכז לפחות למשרה חלקית, לדוגמה [[ג'יימס ר' שלזינגר]], [[ביל ברוק]], [[אדמירל]] [[ויליאם קרואו]] ו [[הרולד בראון]]. כאשר הצטרף [[זביגנייב בז'ז'ינסקי]] למרכז ב-1981, לאחר תום כהונתו של [[ג'ימי קרטר|קרטר]], עסק בנושאים הקשורים ל[[ברית המועצות]] ו[[כלכלת פולין]]. ההסדרים של פקידי ממשלה בכירים אלו אפשרו להם לכתוב, להרצות ולהתייעץ עם חברות תקשורת ועסקים, והם אופייניים לאופן שבו המרכז יכול לשלב קובעי מדיניות ברמה גבוהה כאשר הם עוזבים את הממשלה. בשנות השבעים והשמונים של המאה העשרים, הרחיב המרכז את מספר הצוות ואת הפעילות בוושינגטון. |
|||
גרסה מ־00:47, 4 בינואר 2018
 |
הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית.
| |
| הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית. | |
שגיאות פרמטריות בתבנית:ארגון
פרמטרים ריקים [ פירוק הארגון, שנת הקמה, דף הבית ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
 | |
 | |
| מדינה |
ארצות הברית  |
|---|---|
| מטה הארגון |
וושינגטון די. סי. |
| מייסדים |
David Manker Abshire, ארלי ברק |
| יושב ראש |
Thomas Pritzker |
| עובדים |
354 (נכון ל־2014) |
| תקופת הפעילות |
1962–הווה (כ־62 שנים) |
| http://csis.org האתר הרשמי | |
  | |
המרכז ללימודים אסטרטגיים ובינלאומיים (באנגלית: The Center for Strategic and International Studies (CSIS) הוא צוות חשיבה אמריקאי המבוסס בוושינגטון, ארה"ב, בארצות הברית. המכון הוקם כ"מרכז ללימודים אסטרטגיים ובינלאומיים "של אוניברסיטת ג'ורג'טאון ב-1962. המרכז עוסק בלימודי מדיניות ובניתוחים אסטרטגיים בנושאים פוליטיים, כלכליים וביטחוניים ברחבי העולם, תוך התמקדות ספציפית בנושאים הקשורים ליחסים בינלאומיים, טכנולוגיה, כספים, אנרגיה וגיאוסטראטגיה.
הנהלה וצוות
יו"ר חבר הנאמנים הוא תומאס פריצקר, הוא מכהן גם כיו"ר פעיל של חברת Hyatt Hotels, ומכהן בדירקטוריון של Royal Cruises Cruises Ltd. סגן שר ההגנה האמריקני לשעבר, ג'ון חאמר, מכהן כנשיא ומנכ"ל מאז אפריל 2000.
חבר הנאמנים כולל בכירים רבים לשעבר בממשל, ביניהם הנרי קיסינג'ר, זביגנייב בז'ז'ינסקי, ויליאם כהן, ג'ורג' ארגירוס וברנט סקוקרופט. מועצת המנהלים כוללת גם מנהיגים עסקיים מובילים, כמו גם דמויות בולטות בתחומי הנדל"ן, ההון הפרטי, האקדמיה והתקשורת.
המרכז כולל צוות של 220 איש במשרה מלאה ורשת גדולה של חוקרים העוסקים בסוגיות הנוכחיות ביחסים בינלאומיים. ב-2012 הצוות מנה 63 אנשי צוות, 73 חוקרים ו-80 מתמחים. המרכז עבד גם עם 241 יועצים עמיתים וחברים, כמו גם 202 חברי מועצת המנהלים המייעצים ומדריכים בכירים.
המרכז הרחיב את השפעתו על ניתוח המדיניות הציבורית בהנהגתו של ג'ון האמר. משרד ההגנה, במסגרת חוק ההסמכה של רשות הביטחון לשנת 2012, הזמין את המרכז ללימודים אסטרטגיים ובינלאומיים לערוך הערכה עצמאית של התערבותה של ארה"ב באזור אסיה-פסיפיק. כמו כן, בחודש מאי 2009, הודה הנשיא ברק אובמה על עזרתו של המרכז בפיתוח מדיניות הממשל בנוגע ללוחמת סייבר. המרכז השפיע רבות גם על יצירת מדיניות החוץ של הבית הלבן. ראש ה-CIA, ג'ון ברנן התבטא ש"בתוך הקהילה המודיעינית, ידוע המרכז ללימודים אסטרטגיים ובינלאומיים כבעל רעיונות חדשניים לחיזוק הביטחון הלאומי שלנו".
שנות השישים
המרכז נוסד בשנת 1962 על ידי אדמירל ארלי ברק והשגריר דוד מנקר אבשייר, כחלק מאוניברסיטת ג'ורג'טאון. היא נפתחה רשמית ב-4 בספטמבר, זמן קצר לפני משבר הטילים בקובה. המשרד המקורי היה ממוקם במרחק של בלוק אחד מן הקמפוס של ג'ורג'טאון בבית לבנים קטן ברחוב 1316. חבר הצוות המקצועי הראשון היה ריצ'רד אלן, ששירת מאוחר יותר בממשל רייגן.
בכנס שנערך בינואר 1963, קבע המרכז את תכניתו לסדר היום האינטלקטואלי שלה. בכנס הופיע ספר של אסטרטגיות פוליטיות, צבאיות וכלכליות באורך של יותר מאלף עמודים. הספר קבע מסגרת לדון בביטחון הלאומי והגדרת תחומי הסכמה וחילוקי דעות במדיניות החוץ של וושינגטון במהלך המלחמה הקרה. הספר התווכח על תפיסה אסטרטגית בענייני העולם והגדיר גם אסכולה של חקר היחסים הבינלאומיים באותה תקופה. צוות החשיבה של אסכולה זו עשו את דרכם לפסגות המדיניות של ארה"ב, בייחוד בימי הממשל של ניקסון, פורד ורייגן.
1970-1989
עד אמצע שנות ה-70 המאוחרות, חוקרים רבים שעבדו במרכז מצאו את דרכם לתפקידים בכירים בממשלה במחלקת המדינה או במשרד ההגנה. כשהנרי קיסינג'ר פרש מתפקידו כשר החוץ האמריקני ב-1977, אוניברסיטת הרווארד סירבה להציע לו פרופסורה. הוא העדיף ללמד במשרה חלקית בבית הספר של אדמונד ג'ורג'טאון בבית-הספר לשירותי חוץ, ולהפוך את המרכז ללימודים אסטרטגיים ובינלאומיים לבסיס לפעילותו בוושינגטון, על פני הצעות ללמד בייל, פן, קולומביה ואוקספורד. החלטתו של קיסינג'ר להיות מזוהה עם המוסד בוושינגטון משכה לכיוון המרכז תשומת לב ציבורית רבה יותר מאשר כמעט כל אירוע ב-15 השנים האחרונות.
בעקבות מעורבותו של קיסינג'ר, פקידים בכירים אחרים הגיעו למרכז לפחות למשרה חלקית, לדוגמה ג'יימס ר' שלזינגר, ביל ברוק, אדמירל ויליאם קרואו ו הרולד בראון. כאשר הצטרף זביגנייב בז'ז'ינסקי למרכז ב-1981, לאחר תום כהונתו של קרטר, עסק בנושאים הקשורים לברית המועצות וכלכלת פולין. ההסדרים של פקידי ממשלה בכירים אלו אפשרו להם לכתוב, להרצות ולהתייעץ עם חברות תקשורת ועסקים, והם אופייניים לאופן שבו המרכז יכול לשלב קובעי מדיניות ברמה גבוהה כאשר הם עוזבים את הממשלה. בשנות השבעים והשמונים של המאה העשרים, הרחיב המרכז את מספר הצוות ואת הפעילות בוושינגטון.